״סינמסקופ״ ברדיו הקצה, תוכנית #6
ארבעה תסריטאים הפכו לבמאים ויצרו ארבעה סרטי מתח שמוצגים עכשיו בארץ. בפודקאסט השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה אני מדבר על שניים מהם, זה שהפתיע לטובה וזה שהפתיע לרעה. וגם: ״יום הבוחר״. ויום הולדת 35 ל״החבובות, הסרט״, הסרט המקורי לפני שג׳ים הנסון מת ותאגיד דיסני קנה אותם. אגב, במהלך הקטע שלי על ״החבובות״ אני עושה טעות נורא מביכה. התוכלו לזהות ולתקן אותה?
תוכן העניינים:
0:00: הבהרה בעניין הסדרנים מהשבוע שעבר. וגם: בריאן אינו, המפיק המוזיקלי האהוב עליי.
8:20: ״הדרך לגיהנום״. (ומה הקשר בין ליאם ניסן ומורגן פרימן?)
18:00: ארבעה תסריטאים שהפכו לבמאים של סרטי מתח וסרטיהם מוצגים עכשיו בארץ. וביניהם, ״לוק״.
31:00: ״יום הבוחר״. מה זה השם הזה? אבל הסרט דווקא חמוד. ומה הגימיק המפתיע בסרט שהופך אותו לראוי לצפייה?
42:00: יום הולדת 35 ל״החבובות, סרט״ מ-1979. סצינת הפתיחה.
49:29: ״החבובות״, חלק ב׳. מי ביים את הסרט? והמפגש בין קרמיט ופוזי הדב.
54:00: חלק ג׳ ואחרון. המפגש של קרמיט ורולף הכלב.
להאזנה, לחצו על הנגן. מומלץ באוזניות.
אפשרויות האזנה נוספות:
באתר של רדיו הקצה (בו תוכלו להאזין לעוד תוכניות: של קוואמי, קוטנר, נדב רביד, ירון טן-ברינק וכו׳)
באתר של icast, בו תוכלו גם להוריד קובץ mp3 של הפודקאסט ולעשות מנוי באייטיונז לתוכניות הבאות.
ובשידור חי, כל יום שלישי ב-14:00, ברדיו הקצה.
אני שונא מיוזיקלס. לא יעזור. שונא סרטים שמכניסים שירים כל 5 דקות. נאמברים מוסיקליים כאלו, כי צריך. כי זה בעצם העניין. זה תוקע לי את הזרימה של הסרט. "החבובות" הטלויזיוני היה מקסים. כי זה היה בדיוק זה: מופע בידורי של שירים וצחוקים, וגם כל מה שקורה מאחורי הקלעים. בתור סרט קולנוע זה לא עובד לי.
בלימודי הקולנוע שלי ראיתי את מה שנחשב המיוזיקל הגדול ביותר בתולדות הקולנוע. "שיר אשיר בגשם". סבלתי כל דקה. עלילה מעניינת שדנה בזמן הקריטי הזה של מעבר לקולנוע המדבר, אבל למי אכפת מהעלילה אם כולם שרים כל הזמן. יצאתי עצבני מאוד מההקרנה. זה גם הרס לי את "מלך האריות". מזל שדיסני קצת הפסיקו עם הסרטים המזמרים שלהם מאז.
* יוצאי דופן מהכלל הזה הם סרטים שבהם מוסיקה היא חלק אינטגרלי מהעלילה. סרטים על מוסיקאים, למשל. "הקומיטמנטס", למשל. או "התחלה חדשה", למשל. סרט מקסים.
ובתכנית שאתה משמיע בה את בריאן אינו, שאני מודה שאני לא מכיר את פועלו, אני רק רוצה לומר ששיר אחד שלו אני כן מכיר ואוהב מאוד, אבל גם הוא בזכות סרט. נני מורטי ידע להכניס את By This River בצורה מאוד חכמה ל"חדרו של הבן", כך שהרגש גודש את הלב ברגע שהשיר המהורהר הזה עולה. לא סרט שנעצר כל כמה דקות לאיזה נאמבר מוסיקלי, אלא סרט שנעצר לרגע, לעכל את הכאב העצום, ואז ממשיך הלאה.