״לוויתן״. יזכה באוסקר הזר?

מדור ״סיכום חודשי״ פותח שנה חדשה, וינואר הוא העונה הלוהטת בקולנוע בארץ. סרטי האוסקר הכי מדוברים הגיעו, וגם שארית יבול הקולנוע הישראלי לשנת תשע״ד מוצאת מסכים, ןהפעם לא מדובר בשאריות אלא בקרם-דה-לה-קרם. בקיצור: החודש הזה, לבחור רק חמישה סרטים זו משימה קשה. אבל הנה הטובים שבהם (לחצו על שם הסרט לעבור לביקורת בהרחבה):

1. ״בירדמן״

יזכה באוסקר? ההימורים כרגע לטובתו, על פני ״התבגרות״ שהיה המועמד המוביל עד לפני רגע. אבל אני מהמר שהמטוטלת הזאת עוד תמשיך לשבוע הבא, אז יחולקו פרסי גידלת הבמאים ופרסי הבאפט״א הבריטיים ונוכל כבר להתחיל לסכם את המירוץ. אבל גם במנותק מהאוסקר, ״בירדמן״ הוא אורגיה אקסטטית של קולנוע מסחרר, מצולם בכאילו-שוט-אחד, ועוסק בשחקן שמאבד את הניתוק הבריא שבין הדמויות שהוא מגלם ובין האיש שהוא באמת (להשוואה, ראו את ״מפלה״ עם אל פצ׳ינו כדי לראות איך כמעט אותו סיפור יכול להיות מסופר באופן נטול הברקות או חיות).

2. ״הגננת״

לא, זה לא סרט ההמשך ל״רווקה פלוס״ של דובר קוסאשווילי, זה סרט ישראלי על גננת אחרת. קצת כמו ״בירדמן״, גם סרטו של נדב לפיד עוסק במתח שבין החיים ובין האמנות, ובגיבור/ה שמוכנה להתאבד על האמנות שלה. זה גם סרט על כשרון, ועל הטרגיות שבהיעדרו. וזה סרט על מקומה של אמנות בחיי היומיום, חיים של אוכל וחשבונות בנק וקידום בעבודה, או ליתר דיוק על היעדרה של אמנות, ודחיקתה לשולי השוליים, בחברה שמעריצה כוח (של כדורגלנים ושל מצביאים) ונרתעת מעדינות. החוכמה של לפיד ב״הגננת״ – סרט שהקהל כרגע מתקשה לקבל ולאהוב, אבל שיזכה עם השנים למעמד של אחד הסרטים הישראליים הבולטים של דורנו – אינה רק בכך שהוא מחפש דקדוק קולנועי חדש כדי לספר את סיפורו של המשורר בן ה-5 (וככל הנראה אלה ימיו האחרונים כמשורר), אלא שהוא עצמו כבמאי נמצא בעמדה של קונפליקט, האם שירה זה בכלל משהו טוב, שעוזר למישהו, כולל למשוררים.

3. ״אי התירס״

מסע ויזואלי אל סכסוך טריטוריאלי באמצע שום מקום. סרט בעל מימדים תנ״כיים, הנמסר כמעט ללא מילים, אבל עם כוח אדיר בתמונות.

4. ״את לי לילה״

סרט ישראלי שני ברשימה החודש. סרט הביכורים של אסף קורמן הוא פצצת רגש רבת עוצמה, שלוקחת סיטואציה דרמטית קשה מנשוא ומוצאת את כל הדרכים הכי אינטליגנטיות והכי פחות צפויות (ומלאות לב והומור) כדי לטפל בה.

5. ״משחק החיקוי״

אנרגיה דרמטית סוחפת ותסריט נבון המציג עולם, לא כל כך מזמן, שבו הבריטים נלחמים בנאצים, אבל לא מוכנים לקבל אליהם כל אחד שהוא קצר ״אחר״.

הסרטים המאכזבים של ינואר:

הנה פינה לא קבועה, של הסרטים המאכזבים. היא לא קבועה, כי זו פינה שעוסקת בסרטים שהיו סביבם ציפיות גדולות, והם הכזיבו. בהזדמנות זו אנצל את המקום הזה כדי לכתוב ביקורת על שניים מהם:

1. ״צלף אמריקאי״

מסתמן כלהיט ענק, אולי אחד הלהיטים הגדולים של קלינט איסטווד כבמאי, אבל למעט סצינה אחת, הסרט הזה הותיר אותי מתוסכל ואדיש.

2. ״לוויתן״

״לוויתן״ של אנדריי זוויאגינצב היה קשה איתי להשגה כבר כמה חודשים. בפסטיבל חיפה הוא הוקרן לפני שהגעתי, הקרנת העיתונאים שובצה בשעה שבה לימדתי, כשהוא יצא סוף סוף לבתי הקולנוע הייתי חולה, וכשכבר יכולתי לראות אותו נגמרו הכרטיסים. אבל לבסוף שיגרתי צלצל וצדתי את הלוויתן הזה, ומה אגיד: במשך שעתיים ועשרים חיכיתי שהסרט יתחיל. זוויאגינצב ממשיך לספר סיפורים תנ״כיים ברוסיה המודרנית. ״השיבה״ היה מעין סיפור עקידת יצחק; ״הגירוש״ היה מעין סיפור גן גן עדן; ו״לוויתן״ הוא מעין סיפור איוב. אבל בסופו של דבר זה קצת סרט בתו אחד: גיבור הסרט, קוליה, חוטף על הראש, ומאבד לאט לאט את הכל. אבל בעוד שאיוב הוא טקסט מוסר בסיסי שמנסה לענות על השאלה הגדולה של האבסורד הקיומי – איך יתכן מצב שבו צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ״לוויתן״ הוא סרט ללא צדיקים, אלא על אנשים שממוטטים את בתיהם על עצמם. הרגעים הבודדים שבהם זוויאגינצב מתרגם את הסיפור לרצף של דימויים מיתיים מראים את העוצמה שהיתה אצורה בסרט, אבל שנמסרה בקמצנות. שני הדימויים הכי חזקים הם של הכנסיה ההרוסה בה מתכנסים נערי השוליים של העיירה ומולה הכנסיה המשוקמת בסוף, ומולה שלד הלוויתן שעומד בקונטקסט אל הלוויתן החי בתוך המים, זה מול זה הסיפור של ״לוויתן״ הופך בעצם למשהו אחר: סיפור של הטבע המעגלי, כל מה שחי, סופו למות ולהירקב.

3. ״כוח עליון״

אם היינו מחלקים ציונים לסרטים על סמך איכות ויזואלית בלבד, ״כוח עליון״ היה מקבל 10 עגול. זו אחת המצגות הוויזואליות המרשימות שראיתי לאחרונה. הבמאי השוודי רובן אוסטלונד, שהיה מועמד לגלובוס הזהב אבל לא לאוסקר (בקטגוריית הסרט הזר), מצלם חופשת סקי באלפים כאילו זו דרמת אימה פסיכולוגית של מיכאל האנקה. הכל קר ומרוחק ומקפיא דם, והקומפוזיציות מושלמות. ואז בדקה ה-12 מתרחש אירוע קר ומרוחק: תוך כדי ארוחת צהריים, מפולת שלגים אימתנית – אבל לא באמת קטלנית – מבהילה את בני המשפחה. האב כה נבהל, שהוא בורח משם, ומשאיר על מרפסת המסעדה את אשתו ושני ילדיו. מה שנראה כמו התחלה של סרט אסונות הופך מרגע זה לדרמה משפחתית מהסוג הכי מנדנד: בשעתיים הקרובות האשה חוזרת שוב ושוב לרגע הזה ואומרת לבעלה ״אני לא מאמינה שברחת״. הם נפגשים עם חברים והיא שוב ״אני לא מאמינה שברחת״. והבעל בכלל נראה שהוא סובל מסינדרום פוסט טראומה מכל האירוע הזה. כל שוט מושלם, אבל הסרט הזה חוזר על עצמו בכל סצינה מחדש, עוד פעם ועוד פעם.

במקרה שהפסדתם

הפוסטים המעניינים של ינואר 

הסרטים הישראליים הכי מסקרנים של 2015

״האלבום השחור של הביטלס״, המיקסטייפ של איתן הוק מ״התבגרות״

מה הסיכויים של הסרט הישראלי ״איה״ לזכות באוסקר?

הביקורות הכי נקראות החודש ב״סינמסקופ״:

״בירדמן״

״צלף אמריקאי״

״אי התירס״

״הגננת״

״את לי לילה״

ציוץ