״בן זקן״. קירות לבנים

את ״בן זקן״, סרט הביכורים העדין והרגיש של אפרת כורם, ראיתי לראשונה בפסטיבל ירושלים. שם כתבתי עליו את מאתיים המילה האלה:

ביום שישי פתח את התחרות הסרט הישראלי ״גט״, שהציג קולנוע מדוקדק וחמור סבר, המציע התבוננות חסרת פשרות במציאות קשה, ו״בן זקן״ הוא כבר סרט של תלמידה של שלומי אלקבץ, השותף לבימוי של ״גט״. הסיבה שאני מזכיר את הגנאלוגיה הזאת, היא כי חשתי בעת הצפייה ב״בן זקן״ תחושות הדומות לאלו שהיו לי בעת הצפייה ב״ולקחת לך אשה״, סרטם הראשון של האלקבצים: בוסרי, עוד לא מלוטש, לרגעים גס, אבל מכיל מבט ייחודי על מציאות שיהיה מרתק לראות אותו מתפתח בסרטים הבאים. כעת, במבט לאחור, הזינוק שעשו האלקבצים מ״ולקחת לך אשה״ אל ״שבעה״ ומשם ל״גט״ עוצר נשימה, ויש לי תחושת בטן שאפרת כורם היא מישהי שיכולה לעשות את הזינוק הזה בסרטיה הבאים. כורם מציגה דרמה על משפחה מפורקת באשקלון. אב חסר אונים שכנראה סובל מדיכאון או מעייפות כרונית ורק רוצה לישון, או שהוא סתם עייף כי עליו לעבוד משמרות כפולות כדי לפרנס את בתו, והבת – שמרגישה את המצוקה וההזנחה – מפתחת נטיות אלימות ומסתבכת בלימודים, עד להתערבות מחלקת הרווחה המקומית. את כל העליבות הזאת מצלמת כורם בשוטים רחוקים דוממים, של דמויות המתגמדות אל מול בנייני השיכונים, וחוצות את הפריים, מצד אחד שלו, אל הצד השני. המבט המרוחק הזה – להבדיל מהאינסטינקט של לא מעט במאים לצלם מצוקה חברתית בתקריבים תזזיתיים כמו-תיעודיים – מעניק לסרטה של כורם עצמה לירית שהפתיעה אותי.

=====================

מאז בכורתו בפסטיבל קולנוע דרום והקרנתו בפסטיבל ירושלים הגיע ״בן זקן״ (יש לבטא בהטעמה מלעילית, זה סרט על משפחת בן-זקן, לא על מישהו שהוא בן זקן, אם כי תחושת העייפות והלאות של הגיבור אכן הופכים אותו למעין קשיש לפני זמנו, ילד מזדקן, שאני מניח שכפל המשמעות של שם הסרט חותר לשם) גם למסגרת הפורום של פסטיבל ברלין (״מדורת השבט״ של יוסף סידר ו״קרוב לבית״ של וידי בילו ודליה הגר הוקרנו שם בעבר), ובסוף השבוע הוא יצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. זה מאותם סרטים שאם מצמצתם, הפסדתם. אחרי שצפיתי בו השבוע שוב, אין לי הרבה מה להוסיף על 200 המילה ההן, חוץ מאשר תובנה לגבי קירות לבנים.

בשנות השמונים זכו כמה מסרטי הקולנוע הישראליים בכינוי ״סרטי הקירות הלבנים״, סרטים כמו ״נועה בת 17״ או ״על חבל דק״. בישראל, רוב הדירות מסוידות לבן, ובסרטים ההם – הריאליסטיים ודלי התקציב – הקירות אכן היו צבועים לבן. זאת כי בשל דלות התקציב היה צריך לצלם אותם בדירות אמיתיות ולא היה כסף לא לבנות סט ולא לעצב מחדש את הדירות בהן צולמו הסרטים. זה גם נבע מתוך תחושה של נאמנות ריאליסטית רדיקלית: אם רוב הקירות בישראל לבנים, כך יש לייצג אותם גם בקולנוע. הבעיה העיקרית עם קירות לבנים בקולנוע היא של תאורה: קירות לבנים מחזירים המון אור מפנסי התאורה, ולכן לסרטי שנות ה-80 המוקדמות היה כמעט תמיד מראה מעט שרוף.

הקירות בסרטה של אפרת כורם לבנים. גם כאן, דלות תקציב שמתיישבת היטב עם דלות האמצעים הכלכליים של הדמויות בסרטה, אבל כאן הקיר הלבן הוא כבר עניין. הסרט נפתח עם שוט של קיר לבן, עליו מופיעה כותרת הסרט. אנחנו בוהים בקיר הזה שניות ארוכות, עד שאנחנו מבינים שהוא לא לבן. הוא אפור-מלוכלך, ושתי הדמויות הגבריות הראשיות בסרט, שלומי וליאון, עסוקים בקירצופו. הם מקרצפים, כי אין להם כסף לסייד אותו לבן. לסרטי הקיבוצניקים של שנות ה-80 היה את הלוקסוס של קיר לבן באמת, באשקלון של 2015 קיר לבן זה מותרות.

בצפייה שניה, אהבתי אפילו יותר את כל הרגעים שבהם כורם והצלם שלה, שפיר סרוסי, מחזיקים שוט יציב וסטטי ומאזנים את סערת הרוחות המשפחתית עם מבט ישיר ונוקב שמארגן את חייהם המעורערים של בני משפחת בן זקן לתוך מסגרת אסתטית. זה מבט חומל שמעניק לדמויות המון חסד.

בצפייה שניה מצאתי דמיון מסוים בין העולם של ״בן זקן״ ובין זה של ״המשגיחים״, לא מבחינת העלילה או האנרגיות (אלה דווקא הפכים מוחלטים), אלא מבחינת העולם והדמויות, עולם של מצוקה, ייאוש, ושנע סביב הדת, למרות שאח אחד מתחזק והאח השני נחלש, היא נראית כמו הדבק האחרון שמחזיק את המשפחה הזאת יחד, והחיפוש התמיד אופטימי אחר רומנטיקה בשכונה.

ציוץ