״פוקוס״

״פוקוס״ הוא סרטם השלישי של צמד הבמאים ג׳ון רקואה וגלן פיקארה, שהתגלו בזכות התסריט המבריק שהם כתבו ל״Bad Santa״ של טרי זוויגוף, וזו הפעם השלישית שהם מפתיעים אותי כבמאים. בפעם הראשונה הם הפתיעו לטובה כשביימו את סרט הנוכלים המאוהבים, ״אני אוהב אותך, פיליפ מוריס״, עם ג׳ים קארי ויואן מגרגור בתפקיד הנאהבים הנכנסים ויוצאים מבתי כלא; ואז הם הפתיעו עוד יותר לטובה עם ״מטורף, טיפש, מאוהב״, אחת הקומדיות הרומנטיות היותר חינניות שנעשו בשנים האחרונות (באופן משונה, שלושה מארבעת שחקניו היו מועמדים השנה לאוסקר: ג׳וליאן מור, סטיב קארל ואמה סטון). וכך, אחרי שלושה קרדיטים מוצלחים, הם חוזרים כעת עם ״פוקוס״ ומפתיעים שוב: אלא הפעם לרעה. עד שכבר חשבנו שיש כאן צמד יוצרים שנון וחצוף ועקבי, מגיע ״פוקוס״ ומאכזב. יצא לכם פעם לראות בלון הליום שבוע אחרי שניפחו אותו? הגז מתחיל לצאת ממנו, הוא מתקמט, מאבד את מתח הפנים, ומתחיל לרחף באופן שפוף, הולך ויורד. ככה זה ״פוקוס״. בלון הליום בלי הליום. סרט בלי דופק.

ב״פוקוס״ חוזרים פיקארה ורקואה אל עולם הנוכלים מסרטם הראשון, אבל הפעם בלי גרוב. וויל סמית מגלם ב״פוקוס״ נוכל שמארגן לעצמו צוות עבודה לרצף של פעולות נוכלות וגניבה במקביל לסופרבול. תחילת הסרט, שיש בה עדיין איזושהי תקווה לסרט קליל וחינני, הופכת את עבודת הגנבים למעין סיקוונס מחול במיוזיקל על נוכלים. אלה רצף סצינות שיגרמו לכם לא להוריד את ידיכם מהמזוודות בפעם הבאה שאתם מגיעים לכנס במלון. שיטות העבודה של הכייסים, גנבי הרכוש וזייפני כרטיסי האשראי מוצגים ברצף אחד, שגורם לנו להמעיט אמון במין האנושי וביושרה בסיסית. וויל סמית הוא ההפך מג׳ורג׳ קלוני ב״אושן 11״: במשך כל פתיחת הסרט הוא הולך אחר הקרבן הקטן, האזרח הפשוט, לא הדג השמן, זה שהיינו נהנים לראות אותו נדפק. כך שכבר בתחילת הסרט, הבחירה להציג את הגיבור כמי שאנחנו עשויים להיות קורבנותיו הפוטנציאליים הופך את ״פוקוס״ לסרט שמעצבן לצפות בו.

רקואה ופיקארה כתבו את התסריט ל״פוקוס״, שלרגעים נראה כמו דיוויד מאמט למתחילים. האמת היא שגם מאמט, בפעם השלישית שהוא חזר לסרטי הנוכלים שלו, כבר התחיל ליפול בפחים הטוויסטים של עצמו. כי לז׳אנר סרטי הנוכלים יש באג בילט-אין: אחרי 20-30 דקות, מרגע מבינים שהנוכלים כל הזמן, אבל כל הזמן משקרים, וכל הזמן, אבל כל הזמן, נמצאים בעבודה על הג׳וב הבא שלהם, מאותו רגע מפסיקים להאמין להם, ואז כל המתח מתפוגג, ואיתו כל סיכוי לטוויסט סופי (סרטי נוכלים כמעט תמיד בנויים על טוויסט, כי הסרט עצמו מנסה להיות מעין נוכל שעובד על הקה שלו שיחשוב דבר אחד בזמן שמראים לו דבר אחר). כלומר, הטוויסט שסוף המערכה הראשונה, אם הוא עבד עליכם, יהרוס את הטוויסט של סוף המערכה השלישית, כי בשלב הזה כבר לא תאמינו יותר לאיש בסרט. תוסיפו לכך את העובדה שזה סרט שמתנהל כל הזמן בלאות של הילוך שני, ותקבלו סרט שמנסה להיות מבדר וקליל, אבל נכשל כמעט בכל בחירה, ובעיקר מציג בפנינו גיבור שמנסה כל הזמן להיות שרמנטי, אבל מצליח בעיקר להיות בלתי נסבל.

ובכל זאת, נקודה לתשומת לב. רקואה ופיקארה מצליחים כמעט בכל סרט שלהם להכניס איזשהו אלמנט חתרני. הם צמד שעובדים בתוך עולם הקומדיה המיינסטרימית, אבל הם צמחו בעולם הקולנוע העצמאי, אז יש בהם איזושהי חוצפה אינהרנטית. להציג את סנטה קלאוס כשיכור מגדף, לתעתע בסטריאוטיפים עם ג׳ים קארי ויואן מגרגור כזוג פושעים הומואים, וכעת להצמיד לוויל סמית מאהבת לבנה (מרגוט רובי, שהיתה אשתו של ליאונרדו דיקפריו ב״הזאב מוול סטריט״). בשנת 2015 זה עשוי להיראות לנו בנאלי וברור מאליו, אבל עובדה שעד עכשיו בכל פעם שנראה על המסך זוג מעורב, זה היה העניין בלב הסרט – הזוגיות המעורבת. כאן אין לזה בכלל דיון, זה ברור מאליו. וזה סמית, שבעבר סרב שילהקו לו בת זוג לבנה בסרטים. כשמגיעים לסוף הסרט, מבינים שיש כאן איזשהו עניין עלילתי שמזין את הלכאורה-טוויסט בסוף, ואולי זה מה שגרם למי שצריך לאשר דברים כאלה, לאשר דברים כאלה. ובכל זאת, יש כאן עלילה גלויה ועלילה סמויה הקשוה בזוגות מעורבים, ואיש לא אומר על זה בסרט מילה.

ציוץ