04 מרץ 2015 | 01:28 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״צלילי המוזיקה״ בן 50: פודקאסט, אחרית הדבר לספר ״כל הר וגבע״, סיפורים מאחורי הקלעים והנקודה היהודית

״צלילי המוזיקה״. אין ארבע מילים מדכאות יותר בסרט מאשר ״מבוסס על סיפור אמתי״

״צלילי המוזיקה״. אין ארבע מילים מדכאות יותר בסרט מאשר ״מבוסס על סיפור אמתי״

השבוע לפני 50 שנה עלה להקרנות מסחריות ״צלילי המוזיקה״, הגרסה הקולנועית שביים רוברט ווייז וכתב ארנסט ליהמן ללהיט הברודוויי של רוג׳רס והמרסטיין. שנה אחר כך, אחרי שהוא הפך ללהיט קופתי עצום, הוא גם זכה בחמישה אוסקרים, כולל לסרט ולבמאי. זהו עד היום המיוזיקל הקולנועי המצליח ביותר של הוליווד, והסרט השלישי הכי קופתי בכל הזמנים (כשמעדכנים את מחירי הכרטיסים לאינפלציה). 50 שנה אחר כך, הסרט מסרב להתיישן. לפני כשנתיים לקחנו את בנותינו לראות אותו בעותק משופץ בסינמטק. הן התלהבו, ואני גיליתי שאני עדיין דומע ומשתנק באותם מקומות ממש. יש מעט מאוד סרטים שגורמים לי לכזו תגובה רגשית.

אז למרות שהסרט הזה לא זקוק לקאמבק כי הוא כל הזמן עדיין חי ומוצג, בכל זאת, הנה ספיישל יום הולדת 50, בהשתתפות לא מעט אורחים, קטעים, טריוויה, הפתעות וגם מתנות למעריצים. ומתחילים עם…

א.

הפודקאסט השבועי של סינמסקופ ברדיו הקצה (הורידו והאזינו).

בהתחלה דיברתי על ענייני השעה (״בן זקן״, ״עדיין אליס״ ומותו של לנארד נימוי) ומדקה 28, אני מתחיל שיחה עם שי סנדיק על הסרט. סנדיק מעריץ את ״צלילי המוזיקה״. קרא ספרים, אוסף פסקולים ובקיא בהבדלים בין גרסאות הסיפור בספר המקורי של מריה פון טראפ, למיוזיקל הבימתי לסרט ההוליוודי. כשסנדיק הקים לפני כחצי שנה את הוצאת הספרים העצמאית שלו ״סנדיק ספרים״, הוא קנה את זכויות התרגום לספרה של אגתה פון טראפ, הבת הבכורה למשפחת פון טראפ, שנכתב לפני כעשר שנים (כשהיא היתה בת 89, היא הלכה לעולמה מאז). השבוע יצא לאור ״כל הר וגבע״, התרגום לעברית של נעה שביט לספר, וסנדיק ביקש ממני להוסיף לו אחרית דבר (ראו בהמשך). אז קודם כל, האזנה לשיחה עם סנדיק תאיר את עיניכם לגבי הסרט וכל מה שקרה לפני ואחרי.

וביום שלישי הקרוב (10.3) ב-20:00 יתקיים במרכז סוזן דלל בתל אביב אירוע ההשקה של הספר, בהשתתפות קרלה פון טראפ, הנכדה של מריה והקפטן. אני אהיה שם ואנהל איתה שיחה על הבמה, ויהיו גם קטעים מוזיקליים, כמובן. הפרטים כאן. יש לנו עשרה כרטיסים לחלק לכם לאירוע הזה, לראשונים שיישלחו מייל לכתובת info@sendikbooks.co.il עם שמם המלא בגוף המייל. עשרת הראשונים יקבלו מייל חוזר שהם זכו בכרטיס.

ב.

ועכשיו נעבור לליידי גאגא.

חגיגות היובל ל״צלילי המוזיקה״ הושקו רשמית לפני שבוע וחצי בטקס האוסקרים, עם מחרוזת השירים שביצעה ליידי גאגא, והמפגש שלה על הבמה עם ג׳ולי אנדרוז (שהשנה תהיה בת 80, ואחרי ניתוח כושל במיתרי הקול בשנות ה-90, היא כבר לא יכולה לשיר). רק כדי להזכיר לנו ש״צלילי המוזיקה״ לא באמת צריך ימי הולדת והילולות כדי להישאר בחיים, נזכיר שלפני שנתיים שודר באן.בי.סי עיבוד טלוויזיוני בשידור חי למחזמר.

ג.

כמה שנים אחרי ״צלילי המוזיקה״, הנה מפגש מקסים של ג׳ולי אנדרוז עם מריה פון טראפ האמיתית. מריה האמיתית לא היתה מתוקה כמו שגילמה אותה אנדרוז. היא היתה למעשה אשה די קשה (כנראה תנאי בסיסי להישרדות באוסטריה של שנות ה-30):

ד.

לכבוד היובל, ״ואניטי פייר״ הפגישו את ג׳ולי אנדרוז ואת כריסטופר פלאמר לצילום אצל אנני ליבוביץ. גם כאן, זה לא קאמבק: מתברר שאנדרוז ופלאמר נותרו חברים קרובים מאז הצילומים. וכמו שקורה לפחות פעם בעשור, הם גם הפגישו מחדש לצילום את השחקנים שגילמו את הילדים, שאף אחד מהם לא הפך לכוכב בעקבות השתתפותו בסרט.

Screen Shot 2015-03-04 at 12.19.29 AM

והנה מיה פארו, באודישן שלה לתפקיד ליזל, הבת הבכורה. היא לא קיבלה את התפקיד (אותו גילמה שרמיין קאר), ובכך ככל הנראה ניצלה הקריירה שלה:

ה.

רוצים לראות את ״צלילי המוזיקה״? אם יש לכם יס, אתם מסודרים. הסרט מוצג שם השבוע בערוצי הסרטים, ובחינם ב-VOD. בערוץ יס דוקו תמצאו את הסרט התיעודי על הסיפור האמיתי מאחורי הסרט.

ו.

ולסיום. שי סנדיק (אותו פגשתם בפודקאסט שלי מסעיף א׳) פנה אליי לפני כמה חודשים וביקש שאכתוב אחרית דבר ל״כל הר וגבע״ מאת אגתה פון טראפ. זה היה כמה חודשים אחרי שיצא בארץ ״להציל את מיסטר בנקס״, שניסה להציג את הסיפור האמיתי מאחורי ״מרי פופינס״. ״כל הר וגבע״ חושף את המקומות שבהם הסרט לכאורה-זייף את הסיפור האמיתי. אבל בעיניי, השינויים האלה – גם בין המציאות לסרט ממש כמו השינויים בעיבוד בין ההצגה לסרט – הם בדיוק מה שהפכו את הסרט לכל כך מושלם. אז כתבתי טקסט שלא רק מציג את אהבתי הגדולה ל״צלילי המוזיקה״, אלא גם מנסח את עמדתי, המוצגת כאן בבלוג כמעט מדי יום ביומו, על כך שבמתח שבין הבדיון למציאות, עבורי הבדיון תמיד ינצח. או אם תרצו: בשבחי השקר. הנה הטקסט שלי. לקריאת קטע מהספר של אגתה (סוג של חובה למעריצי הסרט), היכנסו לכאן.

אחרית דבר. מאת יאיר רוה

אגתה פון טראפ נמצאת במלכוד. לא די בכך שהיא חוותה סיפור חיים מופלא, גם כשהיא סוף־סוף מצאה שלווה, רווחה ומנוחה בחייה, היא המשיכה לחוש אי נחת: אגתה שונאת את ״צלילי המוזיקה״, שהוא ללא ספק אחד הסרטים האהובים בעולם בכל הזמנים. אבל עצם השנאה הזאת היא פרדוקס מופלא: ״צלילי המוזיקה״ מספר את סיפורה של אגתה ושל בני משפחתה, כך שהרצון שלנו לשמוע את טענותיה על הסרט נובע מעצם קיומו של הסרט שבגללו אנחנו מכירים את סיפורה. פרק 17 באוטוביוגרפיה של אגתה פון טראפ הוא שיעור נהדר בתסריטאות דרמטית. פון טראפ מציגה, זו אחר זו, את כל הנקודות שבהן ״צלילי המוזיקה״ אינו נאמן לסיפור האמתי של משפחתה (כפי שהיא זוכרת אותו), ואגב כך אנו למדים אילו שינויים צריך תסריטאי בעל שיעור קומה לעשות לחומר הגלם שלפניו כדי להפוך אותו מצ׳יזבט ליצירת מופת. אגב, בתוך רשימת הטענות הארוכה כלפי הסרט שלקח חירויות מול המציאות, הופתעתי לגלות שאגתה לא באה חשבון עם הסרט על כך שבסצנה קריטית ומשמעותית פוצחת אם המנזר בשיר. אם כבר להתרעם על חוסר אמינות ופערים מהמציאות אז עד הסוף.

בחמישים השנים שחלפו מאז בכורת הסרט ב־1965 נדמה שהעולם רוצה לקרוא עוד ועוד כל מה שקשור ל”צלילי המוזיקה” ולסיפורים שלפני ומאחורי המצלמה. ספרים על הפקת הסרט ואוטוביוגרפיות של בני משפחת פון טראפ ושל השחקנים שגילמו אותם על המסך ראו אור. בממואר ״ליזל לנצח״ שפרסמה שרמיין קאר, שגילמה את ליזל הבת הגדולה בסרט, היא טענה שאת הסרט ראו עד לכתיבת הממואר (בבתי קולנוע, בהקרנות חוזרות ובטלוויזיה) למעלה ממיליארד איש. ואני, עד היום, לא מצאתי אדם אחד שלא אוהב את הסרט.

הקסם של ״צליל המוזיקה״ מופתי. הסרט נוצר לפני שנולדתי, כך שעד שראיתי אותו כבר שמעתי עליו לא מעט. תמיד מאיים לראות סרט שיש סביבו קונצנזוס כה גדול. ולי ״צלילי המוזיקה״ תמיד נראה קצת כמו ״סרט של אבא ואימא״. מהדור שלהם, סכריני לפי טעמם, עם המוזיקה הזאת שהם אוהבים. מה הסיכוי שאני אוהב אותו גם? במבט לאחור השאלה שהייתי צריך לשאול הייתה ״מה הסיכוי שלא אוהב אותו?״ כי ״צלילי המוזיקה״ לא מתגנב אליכם לאט, הקתרזיס שלו מתחיל כבר בשוט הראשון. שרמיין קאר בספרה תיארה את זה יפה: “רוברט ווייז, הבמאי, עשה כל כך הרבה טייקים, דייק, חידד והידק כל שוט, ולכן יצא לו לבסוף סרט נטול פגמים (flawless)”. ובכן, אני חייב להסכים: ״צלילי המוזיקה״, שהוא ככל הנראה הסרט האחרון של הוליווד הקלאסית, הוא אכן סרט מושלם. הוא מושלם עד כדי כך שכשאני צופה בו אני נשנק מדמעות שוב ושוב, סצנה אחרי סצנה. זה קורה לי אך ורק בשני סרטים: ״אי.טי״ ו״צלילי המוזיקה״. בצפיות חוזרות אני מנסה לפצח מה יש בסרט הזה שמניב אצלי — ואני מניח שאצל מיליארד עמיתי לאנושות — תגובה רגשית כה עזה. יש שם משהו פלאי בחיבור שבין המוזיקה הסוחפת של ריצ׳רד רוג׳רס, השוטים המוקפדים והעריכה שממזגת אותם זה לזה, ויוצרת רצפי קרשצ׳נדואים של מוזיקה ותנועה. בעגת הבמה: כל נאמבר הוא שואו־סטופר.

אבל בכל הצפיות שלי בסרט בצעירותי לא ידעתי דבר אחד, ומתברר שהוא כנראה די חשוב: ״צלילי המוזיקה״ מבוסס על סיפור אמתי. את העובדה הזאת גיליתי רק בשלב הרבה יותר מאוחר בחיי. ולא בכדי. ״צלילי המוזיקה״ לא מכיל את הכותרת ״מבוסס על סיפור אמתי״, וזו ככל הנראה אחת מהברקות הבימוי הגדולות ביותר שלו. אין ארבע מילים מדכאות יותר בסרט מאשר ״מבוסס על סיפור אמתי״. הכותרת הזאת נועדה להגיד לנו ״הסיפור הבא אולי ייראה לכם לא אמין, אבל דעו לכם שהוא קרה באמת״. והמסר הסמוי של הכותרת הזאת הוא ״המציאות חזקה יותר מהקולנוע, ועלינו להשתחוות בפניה בהכנעה״. אני בכנות מאמין שאם כותרת כזאת הייתה מופיעה בפתיחת הסרט, הוא לא היה זוכה לאותה אהדה והצלחה. צפייה בסרט שאנחנו יודעים מראש שהוא אמור להיות תיעוד אמין של אירועים שקרו, מחייבת אותנו לחוויה אחרת, כזאת שבוחנת את הסרט על פי קריטריונים של מציאות ולא של קולנוע, ו״צלילי המוזיקה״ הוא בראש ובראשונה אגדה קולנועית נפלאה, מהסוג שבשום פנים ואופן לא יכול לקרות במציאות. הגילוי, שלרוב מגיע אחרי הצפייה בסרט, שהסרט מבוסס

על דמויות ועל אירועים שקרו באמת, היא הפתעה שלאחר הדבר. עיקרי הסיפור נשמרו: נזירה שהופכת לאומנת מתאהבת בקצין חיל הים, אבי המשפחה שלביתה הגיעה, והמשפחה המזמרת בורחת מאוסטריה הכבושה בידי הנאצים אל החופש. קווי המתאר של הסיפור, הפרטים, וחלק מהשמות שונו (אני מניח שהתסריטאים היו משנים גם את שם המשפחה, אלמלא שמם האמתי ״פון טראפ״ — או ״מלכודת״, באנגלית — היה כה מושלם מבחינה דרמטית).

רק מי שמכיר את הסיפור בצורה אינטימית יכול להתרעם על שכתובי המציאות, ורק מי שלא באמת מבין מה זה קולנוע ומה סוד כוחו וקסמו ימצא בשכתובים האלה סיבה לאכזבה. אומר זאת מפורשות: לו חלומה של אגתה פון טראפ היה מתגשם ו״צלילי המוזיקה״ היה נעשה בנאמנות מוחלטת לסיפור כפי שהיא הייתה רוצה שהוא יסופר, זה היה יוצא סרט אחר, גרוע יותר. הוא לא היה מצליח לרגש כפי שריגש, ולא היה הופך להצלחה כזאת, ומכאן שממילא אף אחד לא היה מכיר את הסיפור האמתי שרצתה לספר. אף על פי שהמילה ״אמת״ מסתתרת בין אותיות המילה ״אמנות״, דווקא ה״שקרים״ וההמצאות ביצירה הם שממגנטים אותנו אליה. הקולנוע הוא כלי לדמיון, לא למציאות. אגתה פון טראפ רצתה לראות את החיים האמתיים שלה על המסך. אבל אני לא. בשביל החיים אני לא צריך קולנוע, וגדולתו של ״צלילי המוזיקה״ הוא בכך שמדובר בקולנוע טהור. הוא הרי מיוזיקל, אחד הז׳אנרים הכי פחות ריאליסטיים בתולדות הקולנוע. השקר של הקולנוע הוא זה שיוצר, בעיני, את האמת הרגשית הגדולה ביותר. הזכרנו קודם את ארבע המילים ״מבוסס על סיפור אמתי״.אוסיף להן כעת שלוש מילים הרסניות נוספות: ״האם זה אותנטי?״ כשיוצר מחפש את האותנטיות — קרי, את הדבקות המוחלטת בפרטים האמתיים, בסדר האירועים כפי שקרו באמת, בהקפדה על עיצוב תלבושות מהבדים האמתיים של התקופה, ובחיפוש רהיטים כפי שהיו במציאות — הוא מחמיץ את מהות המדיום שבו הוא עובד. ברגע שהכיסא בן המאה ה־17 מצולם במצלמה מהמאה ה־21, הוא הופך מחפץ תלת ממדי לייצוג דו־ממדי ומאבד באחת את האותנטיות שלו. למעשה, האתגר הגדול באמת של הקולנוע הוא להסתיר את האותנטיות שנמצאת בו — שהרי צילום קולנוע מעביר לנו ממילא תחושה גדולה של ״אמת״, של ״מציאותיות״ — כי זו עשויה להסיח את דעתנו. האותנטיות היחידה שחשובה באמנות היא אותנטיות רגשית ותמטית. הרגע שבו אנחנו מאמינים לשחקן שהוא באמת נוכח בסצנה (ושחקן טוב ידע להגיע לכך באמצעים טכניים ובהעמדת פנים), או הרגע שבו סרט מצליח באמת, אבל באמת־באמת, לגעת בנו, אלה רגעים אותנטיים. אבל הם אותנטיים עבורנו הצופים, ולא בתוך מהות הסרט עצמו. החוויה שהסרט מושיט יד ומטלטל אותנו, היא אותנטית. זה קורה לי למשל בסצנה ב״אי.טי״ שבה נוצר חיבור סימביוטי, רגשי ופיזי, בין אליוט ואי. טי. אין שום דבר ״אותנטי״ בסצנה הזאת שבה ילד שחקן מעמיד פני גוסס לצד בובת פלסטיק של חייזר, אבל כמה אמת יש ברגע הזה שבו הסרט מדבר על בדידותו של ילד ועל התלות שלו במי שזקוק לו, לראשונה בחייו. יצירה היא כמעט תמיד משל, ותפקידה הוא להעביר לנו את הנמשל, בלי לנסח לנו אותו במילים ברורות. הנמשל הוא האמת. והמשל? הוא יכול להתרחק מהמציאות כאוות נפשו. והוליווד מוכיחה לנו שוב ושוב, שאין קשר בין ״אמתי״ ובין ״אמין״. השאיפה היא להיות אמין, והאתגר הוא לעשות את זה בלי להידרש יותר מדי למכשול הזה שנקרא ״אמת״. המציאות בקולנוע (ובכל אמנות) היא חומר גלם ליצירה. היא האמצעי, אך לא המטרה. אם רוצים להבין משהו על מהות השינויים בין הסיפור האמתי ובין הסיפור הבימתי והקולנוע, הנה משהו שכדאי לשים לב אליו: מרגע שהזכויות לסיפור של מריה פון טראפ הגיעו לידי מפיקים אמריקאים, עיבדו אותו המלחין היהודי ריצ׳רד רוג׳רס, התמלילן היהודי מצד אביו, אוסקר המרסטיין, שכתבו את המחזמר בברודוויי ב־1959, המפיק היהודי סול צ׳פלין, התסריטאי היהודי ארנסט להמן והבמאי היהודי רוברט ווייז (שכבר זכה להצלחה ארבע שנים קודם לכן עם ״סיפור הפרברים״). כל היהודים החילונים האלה עיבדו לבמה ואז למסך סיפור על נזירה קתולית, נוצרייה מאמינה ואדוקה. למה? אולי כי זו הייתה דרך מצוינת בעבורם לדבר על אמונה, גאולה ושואה בלי להפוך את זה לסיפור יהודי. הם לקחו את סיפורה של משפחת פון טראפ, וכל אחד מהם מצא בו את הסיפור האישי של משפחתו, שהצליחה, או לא הצליחה, לברוח בזמן מהנאצים. והנה עוד דוגמה. הקשיחות שיוחסה לאביה פוגעת מאוד באגתה ובמשפחתה, שראו בו אב חם ואוהב, ומוצאים בסרט פגיעה בשמו ובכבודו; אך יש כאן החמצה כפולה. ראשית, תהליך הטרנספורמציה שהקפטן עובר בסרט הופכת אותו לדמות מלאה, עגולה ומכובדת יותר; ויותר מכך, לדמותו של הקפטן יועד בסרט תפקיד דרמטורגי שיש בו אמירה נוספת הנוגעת דווקא לדמות אחרת: מריה עוזבת מוסד ממושטר אחד (המנזר) ומגיע למוסד ממושטר אחר (בית הקפטן), היא רדיקל חופשי בתוך מקומות עם חוקים קפדניים והיררכיה ברורה. והיא תשבור את חוקי שני המקומות האלה, באמצעות אופייה הנון־קונפורמיסטי ונשמתה החופשית. כדי שהדרמה הרומנטית תעבוד, מריה צריכה להמיס את לבו של הקפטן ולשבור את רוחו הצבאית והנוקשה, אבל הוא במקביל יצטרך לגרום לה להפוך לביתית ולממושמעת יותר. רק כך תיווצר ביניהם האהבה שתציל את משפחתם.

זוהי סיטואציה שלא רבים מאתנו נזכה לחוות: האפשרות להביט מקרוב מאוד בתהליך עיבודו של סיפור אמתי, או סיפור המוכר לנו היטב, ליצירה אמנותית. אבל זה תמיד ככה, לכן זה נקרא ״עיבוד״, כי צריך להתאים את העובדות לתוך תבניות דרמטיות, להפוך רצף אירועים שנראה מקרי, לרצף המבוסס על סיבה ותוצאה. זה נכון לא רק לסיפור אמתי אלא גם לכל עיבוד של סיפור ממדיום למדיום (כשם שיש המתרעמים כשעיבודו של ספר אינו נאמן מספיק למקור). אבל זה לא רק בקולנוע: זה ככה גם כשאנחנו קוראים כתבה בעיתון, צופים בסרט תיעודי, או אפילו כשאנחנו מספרים אנקדוטה לחברים. ככל שהזמן חולף, אנחנו משנים פה ושם פרט כזה או אחר, משמיטים את מה שלא חשוב, ואפילו משנים או מטשטשים את סדר האירועים, רק כדי שהאימפקט הסיפורי יהיה חזק יותר. אנחנו עושים את זה אינטואיטיבית, לא מתוך רצון לשקר, אלא מתוך הבנה שההשפעה על המאזין היא שתעביר את רוח הדברים שרצינו להעביר, ולא הדיוק הנוקדני בפרטים.

זה לא מקרי שספרה של אגתה פון טראפ ראה אור בשנות ה־2000. נדמה שבעשורים האחרונים הלכה וגברה גישת הרב־סיפור. העידן הפוסט־מודרני מלמד אותנו שאין אמת אחת, אלא מגוון רחב של נרטיבים ונקודות תצפית, וכולם בני־תוקף. ההצלחה העצומה של ״צלילי המוזיקה״, והנוכחות הבלתי מעורערת שלו בתרבות הפופ של המערב, הפכו את הסיפור שלו למעין גוספל מודרני. מה שהופך אותו למועמד מצוין לטיפול היסטוריוגרפי, שמציג ואריאציה אחרת לעלילה. מהבחינה הזאת ״צלילי המוזיקה״ יצא בזול. אגתה פון טראפ מתקנת עובדות טריוויה, ולא חלילה חושפת שמריה פון טראפ הייתה מיזנתרופית שונאת ילדים ותומכת בהיטלר. ואשר לקפטן — היו כבר דמויות בתולדות הקולנוע שזכו לטיפול נוקשה יותר. וגם אם אני סומך את ידי על העיבוד המופתי של ווייז (הבמאי) ולהמן (התסריטאי), אני חושב שהעידן שבו אנחנו חיים בהחלט יכול להניב סרט בסגנון ״להציל את מר בנקס״ (המספר את סיפור הפקת ״מרי פופינס״ מנקודת מבטה של הסופרת שנחרדת מהשינויים שעורך וולט דיסני לספרה), שבו נוצר עימות דרמטי בין יצירת המופת ובין המציאות שעליה היא מבוססת. אבל גם כאן אגתה פון טראפ לא תצא מרוצה, כי סרט כזה ייעשה רק מסיבות אירוניות, שכן כעת יהיה ברור שכל הסרה או הוספה של פרט מ״צלילי המוזיקה״ היה גורם לסרט לקרוס ולמיתוס שלו להיעלם. ואם אני קורא את דבריה של אגתה פון טראפ היטב, אני מבין שזו בעצם לא מלחמה על העובדות, אלא קרב על בעלות. הרצון להיות שליט הסיפור. הרצון לקחת את המושכות ולהגיד ״זה הסיפור שלי״, ובמקרה הספציפי שלה, להוציא את הסיפור מידיה של מריה, שהייתה הבעלים שלו מאז שכתבה את זיכרונותיה ב־1949, ולהחזיר אותו לידי אמה הביולוגית, שלא מקבלת קרדיט בכלל בסרט.

אבל כמו סרט הוליוודי משובח, גם כאן יש לנו סוף טוב ומרומם נפש. הרי ״צלילי המוזיקה״, בלי קשר לשמות הילדים וגילם המדויק, הוא סרט שעוסק בגאולה באמצעות מוזיקה. המוזיקה משחררת את נשמתה של מריה ומוציאה אותה מהמנזר (המוצג ככלא חשוך ותת קרקעי), המוזיקה מפשירה את לבו הקפוא והנוקשה של הקפטן, ולבסוף המוזיקה היא זו שבאמצעותה מצליחה המשפחה להימלט מהנאצים. גאולה באמצעות אמנות ובריחה — הרי אלה החומרים שהפכו גם את ״חומות של תקווה״ לאחד הסרטים האהובים של עשרים השנים האחרונות. זה בדיוק הנמשל של הסרט: גאולה באמצעות אמנות, באמצעות מוזיקה, באמצעות הרמוניה משפחתית; וזה בדיוק מה שאגתה פון טראפ כותבת בעצמה. כלומר, שהסרט בהחלט היה נאמן לרוח הסיפור, רק שינה את הנתיבים כדי להגיע אל אותו יעד. ובסופו של דבר גם אגתה פון טראפ הבינה את זה. בסוף פרק 17 היא כותבת כך: ״אחרי שפגשתי במרוצת השנים אנשים רבים כל כך שסיפרו לי אלו הנאה והשראה הפיקו מהמחזמר והספר, הצלחתי בסופו של דבר להשלים עם “צלילי המוזיקה”. חשבתי, אם כך, מי אני שאבקר את הסרט? בתום מאבק פנימי ממושך למדתי לבסוף להפריד את הזיכרונות שלי מהמחזה, והתחלתי להבין שאף על פי שהפרטים אולי לא נכונים, יוצרי “צלילי המוזיקה” נותרו נאמנים לרוח הסיפור המשפחתי שלנו״. וכך, ״צלילי המוזיקה״ ומעריציו הצליחו לגאול גם את אגתה פון טראפ, שבסוף ימיה למדה סוף־סוף להפריד בין מציאות ובין בדיון. הסרט ניצח.

The End

 

פורסם בספר ״כל הר וגבע, הסיפור מאחורי ׳צלילי המוזיקה׳״ מאת אגתה פון טראפ. תרגום: נעה שביט. בהוצאת סנדיק ספרים
נושאים: בשוטף

השאירו תגובה