״עוגה״

נתחיל עם הערת הפצה: אני לא מבין איך ייתכן מצב שבו אותו מפיץ מוציא שני סרטים באותו סוף שבוע. האם הוא לא מתחרה בעצמו? בשטחי פרסום? במאמצי יח״צ? במאבק על מסכים בבתי הקולנוע? בסוף השבוע יצאו בהפצת יונייטד קינג, ובניהול היח״צ של אותו משרד, שני סרטים שונים: ״עוגה״ ו״מתויגת״. אני בוודאי לא בקיא ברזי ההפצה, אבל לא מכיר מצב בעולם, שבו אותו מפיץ מוציא שני סרטים באותו יום, ושניהם יוצאים בדממה תקשורתית ופרסומית מוחלטת. זה הפוך מכל הגיון. זו המקבילה הקולנועית של לקחת את שני הסרטים ולזרוק אותם לפח. אף אחד מהם לא יקבל תשומת לב, לא מצד התקשורת ולא מצד בתי הקולנוע. כשקורה מצב כזה, אתם יכולים להיות בטוחים שאתם לא צריכים את מבקרי הקולנוע. המפיץ בעצמו מוסר לכם מה דעתו על הסרטים שהוא משליך כלאחר יד אל המסכים, מהם הם ירדו תוך זמן קצר.

ואחרי זה, ועם כל העניין ש״עוגה״ הוא סרט שיישכח מאיתנו עד מהרה, הנה הביקורת עליו. כי, בכל זאת, ג׳ניפר אניסטון.

=================

לאלפרד היצ׳קוק מיוחסת אחת האמירות שאני אוהב על קולנוע: ״Cinema is not a slice of life, but a piece of cake״ (בתרגום לעברית, המנטרל כמה מכפלי המשמעויות של המקור: ״קולנוע אינו נתח חיים, אלא פרוסת עוגה״). זו מנטרה שאני אוהב להזכיר בכל פעם שאנחנו נדרשים לסרטים המנסים להציג באופן אפרפר ומחוספס את החיים עצמם. אני יוצא מנקודת הנחה שיוצריו של הסרט האפרפר והמחוספס שנקרא ״עוגה״, שהוא בעצם נתח חיים, מתייחסים באופן אירוני לאותו משפט של היצ׳קוק: הנה לכם, נתח החיים ופרוסת העוגה באותו סרט. אותה עוגה משם הסרט, שמקבלת עלילת משנה משל עצמה, גם זרקה לכיווני אסוציאציה לסיפוריו של ריימונד קרבר, ובאופן ספציפי לסיפור ״האמבטיה״, שלא מעט מהמוטיבים המופיעים ב״עוגה״ מופיעים גם בו. בין אם זו השראה אמיתית או אסוציאציה פרטית, לריימונד קרבר מגיע סרט יותר טוב.

דניאל בארנז הוא תעלומה. הוא ביים את ״עוגה״, ולמרות שהוא עבורי אלמוני מוחלט – והוא נותר כזה גם אחרי הצפייה בסרט – זהו הסרט השלישי שלו שמגיע להקרנות מסחריות בארץ בארבע השנים האחרונות (״ביסטלי״ ו״לא מוכנות לוותר״ קדמו לו). אתם קולטים את הפרדוקס? בישראל בקושי מפיצים מסחרית את הסרטים של אדגר רייט או של בן וויטלי, את מיה הנסן לאב לא הפיצו בארץ, את שני הסרטים האחרונים של ג׳ייסון רייטמן לא הביאו, אבל את כל הפילמוגרפיה של הבמאי העד-כה-זניח דניאל בארנז מביאים לנו במסירות. אפשר להשתגע.

״עוגה״ מספר על אשה בשם קלייר בנט (בגילומה של ג׳ניפר אניסטון), הסובלת מכאב כרוני. הצלקות המכסות את גופה, משככי הכאבים שהיא נוטלת משל היו סוכריות טיק-טק והעובדה שכל תנועה שלה מביאה אותה לייסורי תופת הם עדות לטראומה – גופנית ונפשית – שהדמות הזו ספגה בעבר הלא רחוק. התסריט שכתב פטריק טובין, למרות שיש בו כמה רגעים יפים, בנוי על פי הקונבנציה השנואה עלי בעולם סרטי הארט-האוס: סיפור ללא רקע. ״עוגה״ הוא סרט בלי אקספוזיציה. אנחנו מבינים שלקלייר קרה משהו נורא, ולכן כאביה וצלקותיה, אבל אנחנו לא יודעים מה והסרט גם לא טורח לספר לנו. אנחנו רואים אותה גרה בבית מהודר, עם בריכה, ואת חייה האמידים, אבל אין לנו מושג איך היא יכולה להרשות את החיים האלה לעצמה. חלק מהפרטים האלה ילכו ויתבררו לאורך הסרט, חלקם באופן מובהק (קלייר היתה עורכת דין), אחרים באופן משתמע. זה מאותם סרטים שאומרים לנו ״לא משנה מה הן הנסיבות, משנה איך הדמויות מתמודדות עם מצבן בהווה״, שזו קלישאה נוראית של עולם הקולנוע העצמאי שלכאורה נרתע מהאכלת הצופים בכפית דרמטית ומעדיף את העמום על פני הבהיר. האפקט של זה הפוך: בגלל שלא מספרים לנו ממה צלקותיה של קלייר, כל מה שאנחנו עושים במהלך הצפייה זה לנסות להיות בלשים ולהבין מה מסתירים מאיתנו (ולא מסתירים כלום, זו לא תעלומה או חידה או סוד) וכך דעתנו מוסחת ממה שהסרט רצה שנתעסק בו: מצבה הנפשי של הגיבורה. גיבורה שמשקרת כל הזמן, שלא מסוגת לקיים קשר אנושי עם מי שהוא לא בצוות העובדים שהיא מקיימת איתו יחסי עובד-מעביד, שעוטה על עצמה מעטה ציניות בלתי חדיר, כדי להתגונן בפני העולם שהיא כל כך שונאת כרגע. קלייר מגיעה בכל שבוע לקבוצת תמיכה של אנשים הסובלים מכאבים כרוניים, רק כדי שהיא תוכל להיות הביץ׳ שממררת לכולם את החיים. זו התראפיה שלה. וכשהיא מתבשרת שאחת מחברותיה לקבוצה התאבדה, אנחנו כמעט יכולים לשמוע אותה חושבת לעצמה ״איך לה היה את האומץ ולי לא״. ומאותו רגע, רוח הרפאים של אותה מתאבדת מתחילה ללוות אותה (בגילומה של אנה קנדריק, האור בקצה המנהרה של הסרט הזה), ומותה הופך לאובססיה שלה.

ג׳ניפר אניסטון, שרבים ניבאו לה מועמדות לאוסקר על הסרט (זה לא קרה), עושה עבודה טובה בלגלם דמות שכל הזמן כואב לה. אבל בגלל שהתסריט נותר מרוחק ומרומז, כך גם במשך רוב הסרט נדמה לנו שהכאב הוא פיזי, בשעה שאנחנו אמורים להבין הרבה יותר מהר שהכאב האמיתי של קלייר הוא נפשי. אניסטון לא ממש משחקת בסרט כמו שהיא מתירה לעצמה לגלם דמות לא זוהרת. כמו ריס וויתרספון ב״הולכת רחוק״, גם אניסטון היא מישהי המוכרת מהצד הזוהר, הקליל, הכרומי של תעשיית הבידור, ועצם זה שהיא מוכנה להיות מצולקת, צינית וביצ׳ית אמור להביא אותנו לתשואות על תעוזתה (וויתרספון ב״הולכת רחוק״ גם בנתה דמות נפלאה, אמינה ומרגשת). באופן משונה, למרות שהסרט הזה מתנדף מהר, ולמרות שהוא נטול ברק כמעט לחלוטין, דווקא יש בו כמה רגעים יפים, עדינים, והשלב שבו קלייר סוף סוף מרשה לעצמה להיפתח אל הזולת מכיל פיסות אנושיות יפות, ורק בסוף הסרט, כשהכל פרוס לפנינו, מתחוור לנו ש״עוגה״ מכיל את המרכיבים שהיו יכולים להפוך אותו לסרט מורכב – ובעיקר מרגש – הרבה יותר.

ציוץ