״מרדף לילי״. ליאם ניסן עם כלי נשק ביד, כרגיל

פרט טריוויה א׳: את זה ש״אפס ביחסי אנוש״ היה הסרט הכי נצפה בישראל ב-2014 דומני שכולם כבר יודעים. אבל מה היה סגנו? מה היה הסרט השני הכי נצפה בשנה שעברה? או, אם תרצו, מה היה הסרט האמריקאי הכי נצפה ב-2014? ובכן, זה היה ״נון סטופ״, סרט האקשן על המטוס עם ליאם ניסן, בבימויו של הספרדי לשעבר חאומה קולט-סרה. עכשיו, שנה וחודשיים אחרי הסרט ההוא, מגיע ״מרדף לילי״, שיתוף פעולה נוסף בין ניסן ובין קולט-סרה. האם שובר קופות נוסף? ובכן, מסופקני. גם כי הקהל הישראלי, ובעולם, עדיין טרוד בתורים ל״מהיר ועצבני 7״ ול״הנוקמים 2״, ואין לו זמן למותחנים קודרים. וגם כי ״מרדף לילי״ מסתמן באמריקה כפלופ המאסיבי הראשון של ניסן, שמתחזק את אחת הקריירות היציבות ביותר כיום בעולם סרטי הפעולה.

פרט טריוויה ב׳: מרגישים מנת יתר של ליאם ניסן? זו לא תחושת שווא. בין ״נון סטופ״ ובין ״מרדף לילי״ ניסן הגיע למסכים עם שבעה סרטים – בשנה וחודשיים! ״נון סטופ״, ״מיליון דרכים להתפגר״ (תפקיד משנה), ״סרט לגו״ (דיבוב), ״הדרך לגיהנום״, ״חטופה 3״, ״גוף שלישי״ ועכשיו ״מרדף לילי״.

פרט טריוויה ג׳: באופן משונה, אנשים טועים לחשוב שסרטי הפעולה הם הגלגול המאוחר בקריירה של ניסן. למעשה, למעט פרק קטן בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים שבהם שיחק בדרמות (״נל״, ״רשימת שינדלר״ ו״בעלים ונשים״ הם כנראה הסרטים שבהם המבקרים הבחינו בו), ניסן כמעט תמיד העדיף לשחק בסרטי פעולה ובמותחנים. הפעם הראשונה שבה ראיתי את ניסן על המסך הוא היה ההומלס החשוד ב״חשוד״, דרמת בית משפט משובחת שביים פיטר ייטס, עם שר ודניס קווייד. אין הבדל אמיתי, מבחינת איכות, בין המותחן המשפטי ההוא ובין מותחן הפשע הנוכחי, ״מרדף לילי״. בין לבין, ניסן נשאר קשוח: הוא היה ״דארקמן״ לסם ריימי ב-1990, סרט קומיקס, בראשית ימי סרטי הקומיקס, והוא היה ראס א-גול ב״באטמן מתחיל״ של כריסטופר נולן, שהקים לתחייה את סרטי הקומיקס. ובין לבין הוא היה ״רוב רוי״, ״מייקל קולינס״ וקי-גון ג׳ין ב״מלחמת הכוכבים, פרק 1: אימת הפנטום״ – תמיד עם כלי נשק ביד.

פרט טריוויה ד׳: כשמדברים על קריירת ״גיבור סרטי הפעולה״ של ניסן, למעשה צריכים לדבר על לוק בסון. הוא האיש שהכניס חידוש בקריירה שלו. ב-2009 בסון כתב והפיק את ״חטופה״, הפקה צרפתית דוברת אנגלית עם ניסן בתפקיד הראשי. לא אתפלא אם בסון ליהק את ניסן בעקבות התפקיד שלו ב״באטמן מתחיל״. אם עד ״חטופה״ ניסן היה שחקן משנה בסרטי האקשן האלה (או שחקן ראשי בדרמות שהיה בהן איזשהו מרכיב איכותי, כמו ״רוב רוי״ או ״מייקל קולינס״), הגיעו ההפקות הצרפתיות של בסון ושמו את ניסן במרכז – בתפקיד ראשי, בB-Movies ז׳אנריים מאוד, פשוטים מאוד, שלמעשה יצרו מעין תת ז׳אנר המזוהה איתו, שבו ניסן כמעט תמיד יהיה אדם עם עבר שחור (לרוב, שוטר לשעבר), אלכוהוליסט, עם טרגדיה משפחתית בעברו, שצריך לצאת למרדף נגד הזמן כדי להציל מישהו ממשהו. באופן מפתיע, לוק בסון קשור לניסן רק בשלושה סרטי ״חטופה״, אבל מי שהבין את העסק מהר היה דווקא ג׳ואל סילבר, שזיווג בין ניסן ובין קולט-סרה ב״זהות לא ידועה״, שהיה ממש כמו ספין-אוף ל״חטופה״. סילבר הוא זה שהמשיך עם ניסן ועם קולט-סרה גם ל״נון-סטופ״.

מכאן ש…

לכן, כשמדברים על ניסן כגיבור פעולה, כאילו זה דבר חדש, בעצם מדברים על ששה-שבעה סרטים משש השנים האחרונות, שהתחילו עם ״חטופה״ (שלושה עם בסון, שלושה עם קולט-סרה), סרטים עם ניחוח אירופאי שבהם ניסן במרכז, ושיש בהם משהו פשוט מאוד מבחינה עלילתית וזול מבחינה הפקתית. סרטים שנדמה שהם מופקים לשווקים הבינלאומיים, שם ״סרטי מכות״ נחשב לז׳אנר. כולל ישראל.

למעשה, מאז צ׳רלס ברונסון, לא היה לקולנוע האמריקאי (או לקולנוע האירופי המתחפש לאמריקאי) כוכב שהוא כמו שם קוד לז׳אנר שלם. כשם שכל סרטיו של ברונסון היו מעין פראפרזות ל״משאלת מוות״ – כולם סרטי נקמה קשוחים, אלימים – כך ניסן חצב לעצמו נישה נאה המזוהה איתו. בשש השנים האחרונות, להגיד ״הסרט החדש של ליאם ניסן״ הוא כמו תקציר עלילתי שלם. ניסן, למעשה, נכנס לנישה שהיתה יכולה להיות של הריסון פורד, אחרי ״אייר פורס 1״, או של מל גיבסון, אם הוא לא היה משמיד לעצמו את הקריירה.

אבל צריך לשים לב לדקויות, בתוך העולם הזה – בו ניסן מגלם שוטר לשעבר, או רוצח לשעבר, אלכוהוליסט, אין לו מה להפסיד, הוא חייב להציל את בני משפחתו או את החפים מפשע וחסרי הישע, כדי לגאול את עצמו – מסתתרים למעשה שני סוגי סרטים דומים אך שונים לחלוטין. הראשון הוא סרטי האקשן (מ״חטופה״ ועד ״נון סטופ״), סרטים אפקטיביים, יש לומר, אבל שמסתיימים בהירואיזם ובהצלה, ולכן ראויים לסרטי המשך. אלה גם הלהיטים. ״מרדף לילי״, לעומת זאת, הוא כמו אחיו הקטן והפחות חכם של ״הדרך לגיהנום״, סרטו של סקוט פרנק מלפני חצי שנה (שחיבבתי מאוד) – מדובר בפילם נואר, לא בסרט אקשן. אמנם יש מרדף מכוניות, קרבות אגרופים, קרב יריות, וסצינה חביבה של מרדף רגלי בסלאמס בהארלם, אבל מדובר בסרט אפל – במובן הכי מילולי של המילה, כי זה סרט המתרחש כולו בלילה אחד – לא רק מבחינה חיצונית אלא גם מבחינה פנימית. זה סרט על חשבון נפש של אדם מיוסר. זו הגרסה הקודרת לסרטי ״חטופה״. צריך לשים לב לדקויות האלה, כי אם נדמה כלפי חוץ – כפי שלא מעט מבקרים נוטים לומר בזלזול על ניסן – שהוא פשוט שחקן שלא יודע להגיד לא, מבט מקרוב מראה שיש כאן ככל הנראה גם עניין של טעם אישי, משיכה לסוג מסוים של דמויות, כאלה שיש טרגדיה נוראית ואובדן בעברם. אני תוהה האם זה מקרה שהפאזה הנוכחית בקריירה של ניסן התחילה ב-2009, מיד אחרי מותה של אשתו, נטשה ריצ׳רדסון, שנהרגה בתאונת סקי. קצב העבודה שלו מעלה את התחושה שהוא לא חזר הביתה מאז, כל הזמן ברדכים ועל הסט.

לכן, מי שציפה לעוד סרט אקשן מלהיב כמו ״נון סטופ״, יתאכזב מ״מרדף לילי״, סרט שגורם לי לחשוב שניסן היה יכול להיות מייק האמר נהדר, אם מישהו היה רוצה להקים לתחייה את ספריו של מיקי ספיליין לקולנוע, ושניסן פספס בחמישים שנה את הקריירה של רוברט אולדריץ׳, שהיה ככל הנראה הבמאי המושלם לסרטים בהם ניסן אוהב לשחק. ״מרדף לילי״ הוא פילם נואר על-פי-הספר, בו ניסן הוא רוצח שכיר בשירותו של גנגסטר (אד האריס), שבתחילת הסרט מתגאה שהוא הפך את כל עסקיו לחוקיים, ובהמשך יוצא לחסל את חברו הטוב ביותר מאז הילדות, בגלל קוד של כבוד. וכך, עם השוטרים שסוגרים עליו מצד אחד, והבריונים של הבוס שלו מהצד השני, ניסן צריך למצוא דרך לתמרן את כולם כדי להציל את בנו, החשוד ברצח שהוא לא ביצע.

וכן, זה ישיר ואפקטיבי, בסגנון הכי אולד-פאשן. סרטי פשע Hard Boiled – עולם שלם של מושגים קולנועיים ז׳אנריים שאיש לא תרגם לעברית, כי עד ליאם ניסן אף אחד לא הביא בי-מוביז כאלה לישראל. אבל להבדיל מהברקות התסריט של ״הדרך לגיהנום״ והברקות הבימוי של ״נון סטופ״, הסרט הזה נותר בסופו של דבר פשוט, כמעט פשטני, וסטנדרטי למדי. האכזבה שלי היא, שבתור אח ז׳אנרי ל״הדרך לגיהנום״, הסרט הזה כמעט לחלוטין נטול סאבטקסט ועולם פנימי. מה שרואים זה מה שמקבלים. מסוג הסרטים שיתחבבו על קהל גברי מבוגר, שמתגעגע לסרטי השוטרים וגנבים של שנות השישים והשבעים.

ציוץ