״סימור: הקדמה״ שביים איתן הוק

מזה שלוש שנים שדוקאביב הוא אירוע הקולנוע השני בגודלו בישראל. הפסטיבל הכי צומח בישראל שילש את מעמדו בתוך עשר שנים. כיום הוא עומד על נתון יציב למדי של כ-30,000 כרטיסים שנמכרים אליו (הבאנו את כל הנתונים כאן), ובכך הוא עקף את פסטיבל ירושלים, שאיבד את מעמדו ואת צופיו בשנים האחרונות (יהיה מעניין לראות איך והאם ייצמח פסטיבל ירושלים השנה, אחרי השינוי בשדרת הניהול והריענון שהוא עבר בשנה שעברה). העלייה במספר הצופים הביאה גם לשדרוג משמעותי בתוכנית האמנותית (ואולי זה הפוך: אולי שדרוג התוכנייה הביא לעלייה במספר הצופים). כעת, וזה מצב בן שנים ספורות, דוקאביב הוא אכן הפסטיבל הבכיר לקולנוע תיעודי בישראל. בתחילת דרכו, אם היה סרט תיעודי מדובר ומסקרן, רוב הסיכויים היו שהוא היה מוצג בפסטיבל ירושלים. הימים האלה חלפו. פסטיבל דוקאביב, שנפתח היום (חמישי) בסינמטק תל אביב ובאתרים נוספים ברחבי העיר (כל הפרטים כאן), מציג כמה מהסרטים הבינלאומיים המדוברים של השנה האחרונה, ובראשם את זוכה האוסקר השנה, ״סיטיזן פור״, שהוא סרט הפתיחה של הפסטיבל (לא הפתיחה הכי מרוממת נפש, אבל בהחלט סרט מדובר).

סינמסקופ ברדיו הקצה: האזינו לשיחה על סרטי דוקאביב ואולי תזכו בכרטיסים לשניים מהם. לחצו כאן.

השנה, פסטיבל דוקאביב מציג גם חידוש מופלא, שהוא בעיני אחת הטרנספורמציות המרשימות של הקולנוע הישראלי של העת הזאת: תוכנית שלמה של סרטים תיעודיים ישראליים העוסקים בתרבות ואמנות. פרופילים של אושיות תרבות מהעבר (ניסים אלוני, י״ח ברנר, טליה שפירא) וההווה (מתי כספי). זה טפטוף שהפך למבול: הקולנוע התיעודי הישראלי הבין שתרבות לא פחות חשובה מפוליטיקה (או שתרבות היא-היא פוליטיקה), וזה אומר שקרנות הקולנוע התומכות בקולנוע תיעודי סוף סוף ירדו מהנטייה שלהם להשקיע רק בסרטים שעוסקים או ב״אישי״ או ב״חברתי״ (והכי טוב, ב״חברתי האישי״). נושאי סרטי התעודה הישראליים עד לאחרונה היו קבועים: ״ההורים שלי״; ״ההורים שלי מתמודדים עם היציאה שלי מהארון״; ״ההורים שלי מתמודדים עם החזרה בשאלה שלי״; ״אני מתמודד עם הפרסום של ההורים שלי״; ״ההורים שלי מתמודדים עם העלייה של משפחתנו ארצה״; ״הכיבוש״. ופתאום: תיאטרון, מוזיקה, ספרות, פיוטים. זו השנה הראשונה שהסרטים הישראלים בדוקאביב מעניינים אותי יותר מהסרטים הזרים (בסרטים הישראליים נעסוק בהזדמנויות אחרות).

הנה כמה מהסרטים הבינלאומיים היותר טובים שראיתי בינתיים מתוך תוכניית דוקאביב.

אדוארד סנודן ב״סיטיזן פור״ של לורה פואטרס

״סיטיזן פור״

באופן כללי, כשאתם עומדים מול היצע של סרטים תיעודיים אתם צריכים להתחיל בבחירת אופי הסרט. אני מחלק את הקולנוע התיעודי כולו לשני סוגים: ״החשוב״ ו״המעניין״ (כמובן שיש כאלה שהם גם וגם, אבל אז איפה החלוקה הבינארית, הסכמאטית והמתריסה). הסרטים החשובים הם אלה שנעשים על ידי יוצרים שהם בעצם אקטיביסטיים בנמתם, שמשתמשים במצלמת הקולנוע ככלי לשינוי חברתי, לחשיפה של המציאות שמנגנוני הכוח מנסים להסתיר מהציבור. זהו קולנוע חשוב, רדיקלי, משנה עולם – אבל על פי רוב לפי טעמי – לא כזה שתמיד עושה חשק לצפות בו. אני נותר שמרן בבואי אל בית הקולנוע: אני מחפש בו קולנוע – דרמה ופיוט – ולא רק כלי ללכידת המציאות. לכן את הסרטים החשובים אני מעריך, אבל אף פעם לא באמת אוהב. זה המצב שלי עם ״סיטיזן פור״, זוכה האוסקר התיעודי השנה. אני כולי מלא הערכה לסרט הזה. אגיד את זה באופן קיצוני יותר: נראה לי שכשהמציאו את הדבר הזה שנקרא ״קולנוע תיעודי״, זה היה בשביל סרטים כאלה, שבאמת מתעדים משהו שקורה מול המצלמה. וכאן, המצלמה של לורה פואטרס לכדה, תיעדה ובעצם הניעה את אחד הסיפורים העיתונאיים הגדולים של ימינו: ההדלפה הגדולה של אדוארד סנודן, שפואטרס ושותפה לסרט, גלן גרינוולד, בעצם היו האנשים שלהם סנודן הדליף. ״סיטיזן פור״ הוא לאו דווקא יצירה קולנועית גדולה, לפחות לא במובן שבו אני מתייחס למילה ״קולנוע״, אבל הוא בהחלט מותחן עיתונאי עוכר שלווה, שמציג כמה כוח יש בידי המעצמות, וכמה מעט זכויות וחופש יש לאנשים הקטנים. מצד שני, זה גם שיר הלל לעיתונות, שכשהיא מחליטה להיות חופשית, מצליחה לרגעים להיות גורם חשוב ומשפיע ומשמעותי מול מעצמות העולם. כתבתי על ״סיטיזן פור״ עוד כמה מילים כאן.

״קורט קוביין, מונטאז׳ של גיהנום״ (״Montage of Heck״)

הסרט של ברט מורגן (אורח הפסטיבל) על קורט קוביין הוא הקצה הנגדי המוחלט של ״סיטיזן פור״, ונכון לעכשיו הוא הסרט הטוב ביותר מבין סרטי הפסטיבל שכבר ראיתי. הוא לא מתעד מה שקורה, אלא מתעד מה שקרה. הוא לא מתיימר להציג מציאות אובייקטיבית, הוא אינו קולנוע שהוא עדות או ראייה, אלא הוא מציג מציאות סובייקטיבית. זהו תיעוד של נפש. מורגן קיבל מבתו של קוביין גישה לכל חומרי הארכיון של המשפחה, כולל ציוריו כילד, והמון המון מחברות של שרבוטים, איורים ורשימות. כל תולדות נירוונה קושקשו בהן. אבל בעיקר הוא מצא שם קסטות שבהם קוביין הנער, וגם קוביין הבוגר, יצר רצפים של סאונדים, מיקסים, צלילים, מונולוגים. הוא לקח כמה קטעים כאלה מתוך ההקלטות של קוביין בתור פסקול ועליהם הרכיב ערוץ תמונה באנימציה (עם קטעי ארכיון משפחתי וקצת ראיונות עם קרובי משפחה וחברים בדרגה ראשונה). תוך שהוא מתעלם לחלוטין מכל האנשים שהיו במעגל השני – לא רק דייב גרוהל נעדר מהסרט, אין גם מפיקים, סוכנים, מנהלי לייבלים, במאי קליפים, מעצבי עטיפות – מורגן מציג עולם שבו יש רק קורט קוביין, ובהחלט יכול להיות שככה קוביין ראה את עולמו. התוצאה היא סרט עצוב להפליא על ילד שהפך לנער ושכל הזמן חי בסבל. קוביין לא הרגיש בשום מקום בבית או רצוי, הוא היה ילד קשה, היפראקטיבי, מחפש עימותים, שניסה למשוך את תשומת לב הוריו הגרושים על ידי עוד ועוד צרות וצרחות. ולהוריו, כך נראה, לא היה ממש כוח אליו. אז הוא הסתגר, ועישן וניגן. אפשר להגיד בפשטות שקוביין רק רצה שיאהבו אותו, אבל המשך סיפור חייו מראה שגם זה לא ממש עבד: כילד הוא סבל מהיותו דחוי, כבוגר הוא סבל מהיותו נערץ. הוא פשוט סבל. ונדמה, ואולי זו כבר יצירת מיתולוגיה, שהוא הרגיש חי רק כשהוא היה על הבמה. מחוץ לבמה, חייו היו במצב תמידי של ״המתן״. ״קורט קוביין״ הוא סרט סוחף קולנועית, שמצליח להציג את העולם כפי ש(כנראה) קוביין ראה אותו. חתימות על חוזים על לייבל תקליטים? זה פרט משני ואגבי. והוא מצליח לקחת את השירים של נירוונה וליצור איתם פסקול, שמתאר חיים של אדם שאף פעם לא ממש היה שם. אחרי הקרנה קצרה ומוגבלת, ומאוד מצליחה, בבתי הקולנוע בניו יורק, הסרט הזה ישודר ביום ראשון הקרוב ב-HBO, ויומיים אחר כך יגיע מורגן לישראל ויקיים מפגשים עם הקהל אחרי הקרנות סרטיו.

״סימור: הקדמה״

גם זה סרט על מוזיקה, אבל זה ההפך המוחלט והגמור ל״קורט קוביין״. השחקן איתן הוק מביים את סרטו התיעודי הראשון, שהוקרן בפסטיבל ניו יורק האחרון, על פסנתרן בשם סימור ברנסטין. בשנות הששים ברנסטין היה סנסציה בעולם המוזיקה הקלאסית בניו יורק והרסיטלים שלו זכו לשבחים. אבל בגיל 50 הוא החליט לפרוש מעולם ההופעות והבמה, ולהתמקד בקריירה של מורה. יותר נכון, מנטור. סימור הוא האיש שמטפח פסנתרנים. הוק מספר שהשיחות שלו עם סימור עזרו להתגבר על רגעי משבר שהיו לו בקריירה, רגעים שבהם הוא לא לגמרי זכר למה הוא עושה את מה שהוא עושה. סימור עובד עם התלמידים שלו – כולם פסנתרנים בוגרים ומנוסים, בדרכם לקריירה מקצועית – על החיבור של הנשמה לאמנות. לא הטכניקה, אלא איך לבטא את הרגש שטמון בתוכם, איך להתחבר אל הרגש שביצירה, ואיך להוציא את זה החוצה. ואגב כך, הוק מצייר פרופיל עדין מאוד – עדין מאוד מאוד – של אדם שנפשו רכה ושברירית, ושלא מסוגלת לעמוד במצבי לחץ (הוא היה חייל במלחמת קוריאה, ונדמה שהמראות שראה שם ממשיכים לרדוף אותו). טיפוס ניו יורקי שחי כבר 57 שנה באותה דירת חדר שפסנתר במרכזה, אדם ענו להפליא. כתוצאה מכך, גם הסרט כולו נטול נקודות מפנה ותהפוכות, סרט כמעט נטול מבנה, שדוחף אל הזרקורים (המרוככים) אדם שנמנע מהם כל חייו, אבל שאכן יש בו משהו מעורר השראה.

״15 קצוות של העולם״

אני מודה, היה לי לא פשוט עם הסרט הזה, אבל בגלל שכבר דיברנו על מוזיקה, הנה סרט שמציג אופציה שלישית, לא פחות קיצונית משני הסרטים הקודמים, לטפל בדיוקן מוזיקלי. זהו סרט פולני על יוג׳ניוש רודניק, טכנאי סאונד ברדיו הפולני שבשנות הששים היה מחלוצי מוזיקת האוונגרד. הוא הקליט ועירבל ועשה שימוש צלילים מסוגים שונים ועיוות צלילים והכפיל וחתך, ויצר סוג של רעש. במידה רבה רודניק עשה מיקסים של צלילים ורעש שדומים קצת למה שגם קורטין קוביין עשה אחר כך על הקלטות שלו. הסרט הזה ממעט בסיפורי העבודה, אבל לוקח את יצירות האוונגארד של רודניק ומציג אותם באמצעות עשייה קולנועית אווגארדית, מונטאז׳ם של דימויים שהחיבור ביניהם אינו אסוציאטיבי. זה ניסיון מרשים, אבל בכנות – מפרך (אלא אם כן אתם חובבי אוונגארד פולני, ובמקרה הזה יעוף לכם המוח מרוב התלהבות).

היאו מיאזאקי ב״ממלכת החלומות והטירוף״

״ממלכת החלומות והטירוף״

טוב, זה די מהמם. ביקור מאחורי הקלעים באולפן האנימציה, ג׳יבלי, של היאו מיאזאקי. המאסטר היפני, שפרש מעשייה קולנועית באחרונה, עבד עם עפרונות וצבעים, ובלי מחשב, עד ליומו האחרון במשרד, ועצר את העובדה כדי להשתתף בתרגילי הטאי-צ׳י המשרדיים. בעוד מיאזאקי עובד על סיפורים, שותפו העסקי לניהול האולפן מנסה להבין מה יהיה העתיד המסחרי של החברה. גם כאן, לא מדובר ביצירת מופת תיעודית, אבל יש משהו מקסים ובלתי נשכח, בביקור במטבח הקריאטיבי הפרטי של מיאזאקי, האנימטור עם הסינור.

״מבט השתיקה״

תייקו תחת ״חשוב״. לפני שלוש שנים הגיע לפסטיבל דוקאביב יוצר צעיר בשום ג׳ושוע אופנהיימר עם סרטו ״מעשה בהרג״, שעד מהרה הפך לאחד הסרטים התיעודיים הכי מדוברים של אותה שנה. אופנהיימר, מאלה שמנסים בכל כוחם לשנות את העולם באמצעות הקולנוע, תיעד במשך שנים את מעשי הרצח ההמונים של השלטון באינדונזיה. ב-1965, אחרי הפיכה צבאית, מיליון אנשים הוצאו להורג באינדונזיה באשמת היותם קומוניסטים (בין אם היו או לא היו). בגלל העובדה שהנרצחים היו קומוניסטים, ארצות הברית – בעיצומה של המלחמה הקרה – לא ראתה בטבח הזה מעשה שיש למחות נגדו. בסרטו הקודם (שיוקרן בפסטיבל הנוכחי שוב), אופנהיימר סיכם מעקב של שנים אחרי האנשים שנשלחו לבצע את החיסולים. אנשים שבסכינים ובידיים חשופות רצחו עשרות ומאות אנשים. הוא סיפר להם שהוא מפיק סרט קולנוע על חייהם, וכך – מתוך הרצון להיות בקולנוע – הם סיפרו בגלוי, לעיתים בגאווה, מול המצלמה על כל מה שהם עשו. זה היה גם סרט מרשיע ומפליל, אבל גם סרט שמתעד את יכולת ההדחקה המופלאה של בני האדם (וגם, מה קורה לנפש כשהזכרונות מפתרצים והמצפון פתאום מתעורר באיחור של חצי מאה). סרטו החדש הוא סרט המשך, והוא מספר את סיפורם של הניצולים. בני המשפחה של אלה שנרצחו. ״מבט השתיקה״ הוא סרט פיוטי יותר מ״מעשה בהרג״, וגם הוא סרט שחשוב לראות, אבל הבטן מתהפכת מהעולם, האנשים, הסבל והמציאות שהוא מתאר.

״סיינטולוגיה וכלא האמונה״

״מר דינמיט, עלייתו של ג׳יימס בראון״

שני סרטים שונים באופן קיצוני מאת אלכס גיבני, הבמאי הדוקומנטרי הכי חרוץ בעולם כרגע. ״סיינטולוגיה וכלא האמונה״ הוא תפוח האדמה הלוהט של עולם הקולנוע התיעודי כרגע, מאת יוצר שכל הזמן דוקר את מוסדות הכוח בעולם, ואילו ״מר דינמיט״ הוא אחד מדיוקנאות שלו ליוצרים מוזיקליים (בין פלה קוטי מהשנה שעברה לפרנק סינטרה ששודר ב-HBO באחרונה). גיבני נע באופן מרשים בין ״החשוב״ ובין ״המעניין״, אבל הוא מצליח לצקת בכל סרטיו, גם אלה המבוססים על תחקיר עיתונאי והמחפשים את הכותרת ואת הסקופ, גם אלה בנויים באופן מרשים. ״סיינטולוגיה״ הוא סרט רב תפניות ולחלוטין לא ברור מאליו. הוא מציג את כת הסיינטולוגיה באופן שלילי, אבל הרבה יותר הגון כלפיה ממה שמבקריו נותנים לו קרדיט.

עסקנו בשני הסרטים האלה בהרחבה כאן.

״מאורת הזאבים״. כלואים בניו יורק

״מאורת הזאבים״

אחד הדברים שמבדילים בין קולנוע תיעודי ובין קולנוע עלילתי הוא מידת המופרכות. קולנוע תיעודי הוא כזה שאי אפשר לספר בצורה בדיוני כי איש לא יאמין לסיפור. לכן, קולנוע תיעודי מבוסס על מידה מסוימת של קסם: למצוא את הסיפור הזה האחד לאלף שלא יכול להיות שהוא באמת קרה או קורה, סיפור שהוא too good to be true. אז עצם קיומו של סיפור כזה, ואז עצם ההיתקלות בו (על ידי איש או אשת קולנוע) ואז הסיכויים שהתוצאה גם תצא טובה. מה הסיכוי לכל זה? הסיפור מאחורי ״מאורת הזאבים״ פשוט לא ייאמן, כמו גם הסיכויים הסטטיסטיים שסרט כזה יקרה. זהו סיפורם של ששה אחים, נערים, שהחינוך והמשמעת שהטיל עליהם אביהם מנע מהם לצאת מהדירה הקטנה שלהם בלואר איסט סייד במנהטן. אורח החיים ההינדואי האדוק שקיים האב שאף לבודד את המשפחה מהעולם החיצון, חייב את הבנים לגדל שיער ארוך, והשאיר אותם להתחנך בבית. רק האם יצאה מהבית, כדי לפרנס אותו. וכך, כלואים מפחד מפני העולם החיצון שתואר בפניהם כמקור של מחלות ואלימות, הם נשארו בבית. זה מתחיל כמו גרסה אמיתית ל״Doogtooth״, הסרט היווני של יורגוס לנתימוס. אבל אז מתגלה נדבך נוסף לסיפור, מופרך אף יותר. האב הדומיננטי והמפחיד אמנם מנע מילדיו (וגם מעצמו) לצאת מהבית, אבל הוא הראה להם סרטים. אלפי אלפים של סרטים. כל מה שהילדים ידעו על החיים, הם למדו מהסרטים. ואז הם התחילו לתמלל אותם, לייצר תסריטים בכתב יד לסרטים קיימים, לשנן אותם, ואז מתוך שיעמום הם התחילו לשחזר את הסרטים שהם אהבו. הם היו יוצרים בעצמם תלבושות מדויקות מהסרט. והנה החלק המבהיל: הם ביצעו את זה ממש טוב. בדירה הקטנה הם ביצעו את ״כלבי אשמורת״ (מה שמסביר את הלבוש שלהם בתמונה בראש האייטם), את ״ספרות זולה״ ואת ״האביר האפל״. ואז, בעקבות צפייה ב״האביר האפל״, בכור הבנים הבין שהוא יכול לשנות את החיים שהוא חי, ובוקר אחד פשוט קם ויצא מהדלת הקדמית לסיבוב ראשון בחוץ. במאית הסרט, מתעדת את החוויות הראשונות שחבורת האחים חווה מחוץ לדירה, כשהם מתגברים על השפעת אביהם, שנראה כעת חלש וחסר אונים, מרגע שמרדו בו.

עבורי, ״מאורת הזאבים״ הוא סרט על הכוח העצום שיש לקולנוע. כוח של שיחרור. בסרט של יעקב ינאי ליין, ״מול התוהו שבה״, הוא מתאר מצב דומה: הוא מסוגר בעולם החרדי של אמו, החוזרת בתשובה, ואילו אביו החילוני (הגרוש מאמו) מראה לו סרטים בכמויות. והסרטים הם מה שהנשמה שלו רוצה, ובעקבותם הוא מחליט לצאת אל החופש (זה חופש מדומה, כמובן, כי אלה רק סרטים, ובחוץ יש רק את החיים). אבל זה כל פעם מפתיע – ומעורר הזדהות – לראות אנשים שהקולנוע טלטל את חיים, הניע אותם, היווה להם השראה. אנשים שקמו ומרדו בזכות ״האביר האפל״? איזה דבר פלאי זה.

ציוץ