הדף של סוני בוויקיליקס

בסוף 2014 פרצו האקרים (קוריאניים?) למחשבי אולפני סוני וגנבו משם הכל: מסמכי הפקה ותקציבים, מספרי טלפון ותכתובות אימייל, וגם סרטים. המיילים שנחשפו בימי הפריצה היוו מקור מבוכה גדול לסוני – שיחות פנימיות על מפיקים, במאים וכוכבים נחשפו. ובסופו של דבר, למרות שסוני ניסתה לשמור על פאסון, איימי פסקל, יו״ר האולפן, איבדה את משרתה כמה חודשים אחר כך. גם הפריצה, גם תוכן המיילים המביך וגם העובדה שזו היתה שנה מזעזעת בקופות עבור סוני, הכל היה כבר יותר מדי לבעלי הבית היפניים.

וכדי להחמיר את המצב, השבוע החליט ג׳וליאן אסאנג׳ להעלות את כל המידע הזה אל שרתי וויקיליקס. ועכשיו כשאפשר לדפדף בכל המיילים של בכירי סוני, נשאלת השאלה: האם יש שם איזשהו זכר לישראל? לקולנוע הישראלי? למפיצים הישראליים?

ובכן, כמעט ולא. אבל מעט האיזכורים של ישראל במסמכי סוני, דווקא מעניינים למדי.

אם תחפשו ״ישראל״ באינדקס המיילים של סוני בוויקילקס תקבלו 1,421 תוצאות. אבל רק תוצאות בודדות מתוכם יהיו קשורות לקולנוע בישראל ולהפצת סרטי סוני בישראל, רובם המוחלט הם מיילים שמראים את הקשר של איימי פסקל לישראל. היא היתה מנויה לכמה וכמה ניוזלטרים של אירגוני תמיכה בישראל, ששלחו לה מיילים כמעט יומיים על המצב הפוליטי בישראל ועל האיומיים הפוליטיים הניצבים בפני המדינה. מיילים נוספים הקשורים לקשר של פסקל לישראל הם שפע הזמנות לאירועי התרמה הקשורים בישראל, כמו קונצרט של חברי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה של מוזיקה מהסרטים של האנס זימר, כחלק מאירוע התרמה למען הפילהרמונית של אירגון ״החברים האמריקאים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית״, שפסקל היא אחד מראשיה. זה קרה ביולי שעבר (ואני שואל: למה הפילהרמונית לא מנגת את יצירותיו של האנס זימר בתל אביב? הייתי הולך לזה).

יש גם הזמנה לראות את ״אפס ביחסי אנוש״ בהקרנה מיוחדת שסוכנות וויליאם מוריס אירגנה ב-22.10 בלוס אנג׳לס, שאין לי מושג אם פסקל הלכה לראות.

וחוץ מזה, המון בקשות לתרומות למען ישראל והקהילה היהודית. המון.

אבל יש שני ישראליים שדווקא מככבים במיילים של סוני.

1. נטלי פורטמן

פורטמן היא פשוט כנראה בת בית באולפני סוני, וחברה אישית קרובה . כשאנשי הארווארד רצו שהיא תדבר בפני כיתת הבוגרים, הם פנו למייקל לינטון, יו״ר ומנכ״ל האולפן, כדי שיבקש ממנה. כשסוני אירגנו אירוע בשיתוף עם בלומברג, הם פנו לנטלי שתנחה. הבעיה לאורך כל 2014 היתה זהה: נטלי היתה על הקו בין תל אביב ופריז בצילומים ובעריכת סרטה, ״סיפור על אהבה וחושך״, ולא היתה זמינה. ביולי הציעו אנשי סוני לפורטמן תפקיד משנה בסרט המדע בדיוני שלהם, ״הגל החמישי״. הנה מייל מהמפיקה חנה מינגלה, לבוס שלה, מייקל לינטון:

Natalie Portman

Fyi – we made the offer to her for 5th Wave yesterday and sent all the materials. Would appreciate it if you could send her an email to let her know how much you love the book and the project. We're offering her the part of Reznik – the tough drill-sergeant who trains the kids at the camp (and is ultimately revealed to be an alien). It's only two weeks of work with no sequel commitments. I think the biggest obstacle is that she's editing her movie in France and may not want to leave… Fingers crossed…

אופס, המייל הזה מכיל ספוילר לסרט, אם תכננתם לראות אותו.

פורטמן, למיטב ידיעתי, לא משחקת בסרט, שצילומיו הסתיימו לא מזמן.

החברות של פורטמן עם סוני היתה מורגשת גם בימים שבהם עבדה על סרטה, ״סיפור על אהבה וחושך״. היא שלחה מייל פרטי ללינטון בסוף יום הצילום הראשון עם תמונות מהסט. לינטון ענה לה: ״וואו״. ולינטון נתן לה רשות להשתמש בחדר ההקרנה של סוני במנהטן, כדי להציג את גרסאות העבודה הראשונות של סרטה. הנה ההזמנה שהיא שלחה לחבריה ב-15.9:

Hi friends,

The very rough cut screening of A TALE OF LOVE AND DARKNESS will be:

230pm on Monday, September 22nd at the Sony Screening room on the 7th floor of 550 Madison.

Please let me know if you can attend. And I'd love to open a conversation after as well to get feedback, if you can please stay until around 530? The film is about 90 minutes.

If you can't stay and would rather tear me apart privately, I'd love that too.

Thank you for helping me!!!

xoNatalie

למייל הזה ענה לינטון שהוא רוצה לשלוח את בתו ואת אחותו להקרנה ושאל אם זה בסדר. נטלי ענתה שכן: ״יש לי רק אשה אחת בהקרנה הזאת והייתי שמחה שתהיה לי יותר אנרגיה נשית בחדר״.

אחרי הצפייה בראף קאט, לינטון כתב לפורטמן: ״המון ברכות על הסרט שלך. הוא פשוט נפלא. הוא עדיין הולך איתי״.

אוקיי, מסקרן. ויותר מזה, מעלה את השאלה האם לינטון אוהב את הסרט מספיק כדי להורות לחטיבת סרטי האיכות שלו, סוני פיקצ׳רז קלאסיקס, לקנות את הסרט להפצה בארצות הברית (ואולי זה יכול להסביר את היעדרותו של הסרט מפרסי אופיר? אולי לינטון אוהב את הסרט מספיק כדי להפוך אותו, בעצם, לסרט שינסה ללכת לאוסקר בתור הפקה אמריקאית, ולא בתוך הנישה של הסרט הזר).

שבוע אחר כך, שלחה פורטמן מייל נוסף:

hey friends,
no pressure, but i will be screening my most recent cut, still quite raw, of a tale of love and darkness this tuesday sept 30 at 8pm at Sony Screening room on the 7th floor of 550 Madison.
please let me know if you can attend.
the movie is 90 minutes .
thanks!
natalie

המייל הזה נשלח למקבץ מעניין מאוד של נמענים: דארן ארונופסקי, ג׳ונתן ספרן פויר, נתן אינגלנדר, שירין נשאט ואביה של הבמאית.

האמת? כשאני קורא שאורך הסרט הוא 90 דקות אני נתקף דאגה. ספר כה מאסיבי, הפקה גדולה, ובסוף יוצא סרט שהוא 90 דקות? כשאני רואה את המספר העגול ״90 דקות״, אני רואה בדמיוני עורך שפשוט קוצץ בחומרי הגלם בלי רחמים, זורק החוצה סצינות על גבי סצינות שלא עובדות עד שהוא מגיע למינימום שהוא צריך כדי לקרוא לזה ״סרט״. 90 דקות זה אומר רקסיפור שרץ קדימה, בלי רגע של פיוט או שאר רוח, בלי מבט מהורהר על העולם. זו האסוציאציה שלי, ואני מה-זה מקווה שאני טועה, כי (כאמור) אני מאוד מאוד מצפה לסרט הזה, ואני מקווה לגלות שהוא נכתב, תוכנן ותוקצב כסרט בן 90 דקות, ושזו אינה ברירת המחדל של עורך שמגלה שחומרי הגלם אינם מספקים (אגב, אחרי ההקרנה הזאת החליפה פורטמן עורך, והתחילה סבב עריכות שני עם עורך אמריקאי, כך שאולי הכל שם השתנה). ובכל מקרה, תכף הספקולציות יסתיימו ובעוד שבועיים יוקרן הסרט בקאן ונוכל לקרוא את הביקורות של אבנר שביט ושל אורון שמיר עליו בו ביום ולהבין איך הסרט.

2. מוקי גרדינגר

לפני כשנה קרה אירוע מאסיבי למדי בקולנוע העולמי, שלמעט כמה כותרות בעיתונות הכלכלית עבר כאן די בדממה (גם אני התעלמתי ממנו): מוקי גרדינגר, מנכ״ל רשת תיאטראות ישראל (הבעלים של יס פלאנט ורב חן) הפך למנכ״ל רשת בתי הקולנוע השנייה בגודלה באירופה. גרדינגר הוא המנכ״ל של רשת סינמה סיטי (רשת בתי קולנוע במזרח אירופה, שאין לה קשר לבתי הקולנוע באותו שם בישראל), ובפברואר 2012 רשת סינמה סיטי התמזגה עם הרשת האנגלית, Cineworld, וגרדינגר מונה למנכ״ל החברה הממוזגת. מה שהופך את מוקי – כך האמריקאים קוראים לו – לאחד האנשים המדוברים והמבוקשים בעולם ההפצה הבינלאומי.

אותי, למשל, זה די מטריף איך יכול להיו שהאיש השני הכי חזק בקולנוע האירופי, שנתח נכבד מפעחלותו נמצא בישראל, הוא גם האיש שלא משקיע לירה בקולנוע הישראלי: לא בהפקה ולא בהפצה. זה נראה לי לא הוגן ברמה הלוקל-פטריוטיות, ובמידה רבה זה נראה לי לא הגון ברמה הרגולטורית.

אבל אין לסנטימנט הזה זכר במיילים של סוני. שם, בעיקר, מחזרים אחרי גרדינגר. במרץ לפני שנה, במהלך כנס Cinecon, האירוע השנתי של בעלי בתי הקולנוע בארה״ב (וגם מהעולם), רצו ראשי ההפצה הבינלאומית של סוני לפגוש את גרדינגר כדי לשמוע מה תוכניותיו בתור המנכ״ל החדש של החברה הממוזגת.

באחד המיילים, התבקשו מנהלי ההפצה של סוני לבדוק עם המפיצים המקומיים אפשרות לקצר את החלון שבין ההפצה בקולנוע להפצה ביתית. לכך עונה איש הקשר של סוני עם המפיצים הבינלאומיים ש״צ׳כיה ופולין הם ׳השטח של מוקי׳, ושם יש הסכם ג׳נטלמני לא לרדת מחלון של 120 יום בלי לתאם איתם מראש״. המילים האלה, ״השטח של מוקי״, מילים מאוד טעונות, מעידות על הכוח שלו. מוקי הוא השריף של מזרח אירופה.

במייל אחר ביקשו אנשי סוני לבדוק איך מצליח ״וויפלאש״ בעולם. ״וויפלאש״ הוא סרט שהופץ על ידי סוני בארצות הברית, אבל באופן עצמאי ברוב המדינות בעולם. בישראל הוא הופץ על ידי יונייטד קינג. לאנשי סוני אין קשר עם יונייטד קינג, אז הם הלכו לבדוק עם מוקי, מה ההערכות שלו. ״הסרט הופץ על ידי מפיץ עצמאי טוב״, נכתב במייל, ״והוא לא מוסר נתוני הכנסות או מספר מסכים, אבל הסרט הוקרן בכמה מבתי הקולנוע של מוקי, ועל פי נתוניו הוא מעריך שהסרט מכר 5,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון. יחסי הציבור לסרט היו צנועים, ומבחינת פרסום הם רואים רק כמה באנרים באינטרנט ושום דבר מעבר לזה״.

מה שכן, האיש שאחראי בסוני על המפיצים בינלאומיים הוא מארק בראדל, והמיילים שלו מאוד מרשימים. הבקיאות שלו בכל מה שקורה בכל טריטוריה די מדהימה.

ולבסוף, למרות שלא מצאתי במיילים הכפשות או סקנדלים, כן התוודעתי כקורא לעבודת המפיצים ולקשר הדי צמוד בין האולפן ובין המפיץ המקומי. בהרבה מקרים, בייחוד בסרטים הגדולים, המפיץ המקומי כפוף להוראות מדויקות ודרקוניות של האולפן. ראו, למשל, את מסמך ההפצה שנשלח לקראת יציאת ״ספיידרמן המופלא 2״, ובו הוראות מדויקות איך לפרסם את הסרט, איך למצב אותו מול קהלים שונים. הרזולוציות קפדניות, מבחינת העיצוב והמיתוג, ואפילו איפה לפרסם. עדיפויות הפרסום הן עדיין לטלוויזיה, ואז לאתרי און-ליין, ואז לשלטי חוצות, ורק לבסוף לעיתונות המודפסת. מגזינים? מומלץ להימנע, או לפחות להגביל מאוד (למעט שבועוני רחוב, שדווקא יש המלצה לפרסם בהם, אבל הם לא קיימים בישראל. אם מו״ל היה קורה את הוראות הפרסום של האולפנים יכול להיות שהיה משתלם להקים שבועון רחוב ישראלי, בסגנון ״מטרו״). זה מסמך ההפצה הסודי של ״ספיידרמן המופלא 2״. זו קריאה די מרתקת, למי שרגיל לראות רק את הצד החיצוני של עבודת ההפצה, ופתאום נחשף לחוטים שמפעילים את הבובה. זו גם דוגמה למסמך הפצה ושיווק שפשוט כשל. המפיצים נדרשו להציג לקהל את ״ספיידרמן 2״ כסרט שמתקן את הבעיות והתלונות שהיו כלפי הסרט הראשון, ושהוא מעלה את רמת האקשן והסכנה לקראת החלק  השלישי בטרילוגיה. החלק השלישי הזה מעולם יקרה. ״ספיידרמן המופלא 2״ אכזב את כולם, וסוני הבינו שהם אבודים והעבירו את הטיפול בדמות הזאת לידי מארוול, שינסו להתחיל את הסדרה מחדש.

תראו, למש, טבלה המתארת בפני המפיצים ואנשי הפרסום איך להציג את הדמויות את נושאי הסרט, וממה להימנע. זה תמיד מפתיע אותי לגלות שהמפיקים, האולפנים והמפיצים הם, בסופו של דבר, מבקרי הקולנוע הכי טובים. הם יודעים טוב מאוד מתי הסרט שלהם מסריח, והם רק מנסים למצוא דרך להסתיר את זה (זהירות ספוילרים, למי שלא ראה את ״ספיידרמן המופלא 2״ ומשום מה רוצה עדיין לראות):

מצד שני, בכותרים קטנים יותר, האולפן פונה להתייעצויות עם המפיצים המקומיים. גרדינגר, למשל, העדיף להפיץ את ״צ׳רלי מורדכי״ על פני ״ראיון סוף״. ואנשי סוני ביקשו מהמפיצים המקומיים לצפות ב״שושבין להשכרה״ ולהעיר על הסרט, בדרכם לערוך אותו מחדש.

ציוץ