האל הרטלי. קריירה שצועדת לאחור

בתחילת שנות התשעים עולם הקולנוע האמריקאי – וגם העולמי – היה באקסטזה סביב תנועה חדשה שזכתה לשם ״הקולנוע העצמאי״. גל של יוצרים צעירים, רובם מהחוף המזרחי של ארצות הברית, שיצר סרטים קטנים, זולים, יוצאי דופן בשפתם הקולנועית, וגל של מפיצים אלטרנטיביים שזיהו את הפונציאל, לקח אותם תחת חסותם והצליחו להפוך סרטים קטנים ללהיטים ענקיים. זה התחיל באמצע שנות השמונים עם האחים כהן, ג׳ים ג׳רמוש וספייק לי, המשיך בסוף שנות השמונים עם סטיבן סודרברג והאל הרטלי, והגיע לשיא בתחילת שנות התשעים עם קוונטין טרנטינו. על פניו נדמה שכולם מאוד שונים זה מזה, אבל בעומק הסרטים, יש בין כל היוצרים האלה דמיון גדול מאוד, למשל בעובדה שכולם הושפעו מאוד מהגל החדש הצרפתי (ובעיקר מסרטיו של גודאר), ויצרו סוג חדש של קולנוע, מלא הומור שחור, ציני, אירוני, ועם יחס ליברלי למדי לאלימות ולפשע, בתקופה שבה הוליווד נהייתה יותר ויותר שמרנית.

כמעט כל היוצרים האלה מינפו את ההצלחות הקטנות האלה להצלחות גדולות יותר – גם האחים כהן, גם סודרברג וגם טרנטינו עברו מזכייה בדקל הזהב בקאן לזכייה באוסקר. אבל האל הרטלי (קצת כמו ג׳רמוש), שזכה להצלחה גדולה עם סרטו השני, ״אמון הדדי״ (1990), מעולם לא הצליח לפרוץ החוצה מבועת הקולנוע העצמאי. למרות שגם הוא זכה בקאן (בפרס התסריט על ״הנרי פול״ ב-1997), הוא לא הצליח להתפתח סגנונית וכלכלית ולהגיע לפרויקטים גדולים יותר ולקהלים חדשים. אפילו להפך: נדמה שככל שהרטלי נהיה מוכר יותר, כך הפרויקטים שלו הלכו ונהיו ניסיוניים ואיזוטריים יותר. עד כדי כך, שבשנות ה-2000, אחרי שלא הצליח למצוא מפיקים לסרטיו, הוא עבר לגור בגרמניה, שם הוא התחיל להתנסות בעולם המולטימדיה, הפקות תיאטרון, אופרה, סרטים קצרים ואמנויות מיצב (לעומת זאת, האנשים שהיו לצד הרטלי בתחילת דרכו, דווקא שיגשגו היטב. מייקל ספילר, שהיה הצלם הקבוע שלו, עבר לצלם את ״סקס והעיר הגדולה״ ונהיה במאי סיטקומים עסוק מאוד, למשל ב״משפחה מודרנית״ וב״פרויקט מינדי״; מרטין דונובן, שהתגלה בסרטיו הראשונים של הרטלי, נהיה שחקן מוכר למדי, בעיקר בטלוויזיה).

כמו ג׳רמוש, גם הרטלי הוא מוזיקאי במקביל לעבודתו כקולנוען. מאז הוא מתמיד הוא הלחין את כל סרטיו, אבל תחת שם בדוי: נד רייפל. לקח לי שנים להבין שנד רייפל, שאת הדיסקים שלו יש לי בבית, הוא בעצם הרטלי עצמו. ועכשיו, שם העט הזה הופך לשם סרטו החדש.

לפני כשנתיים הרטלי ערך קאמבק קטן כשפנה למעריציו בקיקסטארטר וביקש מימון להפצת סרט קצר שלו בשם ״בינתיים״ (״Meanwhile״). הצלחת הקמפיין הקטן הזה דירבנה אותו לצאת לקמפיין שאפתני יותר: לממן סרט שלם באורך מלא בשם ״נד רייפל״, החלק השלישי בטרילוגיה שהתחילה עם ״הנרי פול״. הרטלי ביקש 380,000 דולר, ואחרי קמפיין אינטנסיבי שנראה לרגעים שהוא על סף כשלון, הוא הצליח להגיע לכמעט 400,000 דולר, ואיתו הוא יצר את הסרט (לשם השוואה: זה בערך בין חצי לשליש מתקציבו של סרט ישראלי ממוצע). כלומר, הרטלי נמצא בתהליך של רגרסיה.

אוברי פלזה ב״נד רייפל״. הרטלי חוזר לעצמו

למרבה המזל, גם ״בינתיים״ וגם ״נד רייפל״ הזכירו לנו למה אהבנו את הרטלי מלכתחילה: הסגנון הקולנועי האידיוסינקרטי שלו, הטיימינג הקומי שמלווה סיטואציות טראגיות, הכתיבה המצוינת ששמה דגש על השפה של הדמויות, ובעיקר הסגנון קר המזג, הגודארי, הברכטיאני, שהיה כה אהוב ומקורי בשנות ה-90 (ובמידה מסוימת גם אופנתי, תשאלו את יונתן סגל, שביים את סרטו הראשון ״קשר עיר״, בהשראתו המובהקת של הרטלי). כיום, הסגנון הזה כל כך יצא מהאופנה – אפילו בצרפת – שפתאום יש בזה משהו מהחידוש. הדיבור הלקוני, היבש, מזוגג המבט, שאיתו הדמויות אומרות את הטקסטים השנונים שלהם, יוצר מיזןג בין הומר ה-deadpan של טאטי ובין הניסיון הגודארי לשאוף לניכור.

ביום ראשון הקרוב ייפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בסינמטק תל אביב (ובהפקת החוג לקולנוע באוניבסריטת תל אביב) והאל הרטלי יהיה אחד האורחים בו. בשנות התשעים, ״אמון הדדי״ היה לא רק להיט פולחני במוזיאון תל אביב, אלא גם השפעה ענקית על סטודנטים לקולנוע, שלמדו מהקולנוע של הרטלי שהאמצעים הדלים שעומדים לרשותם בהחלט מספיקים ליצירת סרט שיש לו נוכחות בינלאומית. האם להרטלי של 2015 יש חשיבות לקולנוענים הצעירים? ייתכן, כי הרטלי מחפש את אמצעי ההפצה הבאים, בעולם שהולך ומתרחק מצפייה בבתי קולנוע, והוא לא נעול על פיצ׳רים. בעולם שצופה בסרטים במסכים הולכים וקטנים, הרטלי הוא דוגמה לקולנוען שלאורך כל הקריירה שלו פנה שוב ושוב אל הסרט הקצר. ביום שלישי הבא (2.6) תוכלו לשמוע את הרטלי מציג שלושה מסרטיו הקצרים ומדבר עליהם באירוע שיתקיים בהנחייתי בסינמטק תל אביב.

לקולנוע של הרטלי התוודעתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים ב-1990, שם הוקרנו בבת אחת שני סרטיו הראשונים, שאז הופצו מסחרית, וכאמור הפכו ללהיטי פולחן (אני תוהה האם ״ג׳ו ובל״, להיט פולחן בן זמננו, היה יכול להיעשות אילולא ״אמון הדדי״). כמה שנים אחר כך ראיינתי אותו ל״תרבות מעריב״. בהמשך, פגשתי אותו בניו יורק. ואחרי שנים שבהן חשבתי שהוא פרש מעשיית קולנוע, שמחתי להיות אחד המעריצים שתומכים בקמפיין שלו בקיקסטארטר, שם התחילה בינינו התכתבות בניסיון שלי למצוא לסרט שלו מפיץ ישראלי ולארגן לו הקרנה מקומית. ולבסוף, בלי קשר למאמציי (יש להרטלי מעריצים רבים בישראל, מתברר), זה קורה. הרטלי יגיע לפסטיבל הסטודנטים בשבוע הבא ויקרין מבחר מסרטים הארוכים והקצרים הישנים. אבל הקרנת הבכורה הישראלית של ״נד רייפל״ תתקיים דווקא חודש אחר כך, בפסטיבל ירושלים  (או עכשיו. הסרט ניתן לצפייה בסטרימינג בתשלום של כ-20 שקלים).

אז הצעתי להרטלי שנקיים גם ראיון קצר, לפני בואו.

תעזור לי לעשות סדר. נד רייפל הוא השם שאיתו חתמת על הפסקולים שהלחנת. יש לי דיסקים שלו. ועכשיו זה שם הגיבור בסרט החדש שלך באותו השם. קודם כל, למה? אבל בעיקר, האם עליי להסיק שאם אתה נותן לגיבור את שם העט שלך, שאולי יש לך קרבה מיוחדת אליו ביחס לדמויות אחרות שלך מהעבר?

״נד רייפל הוא שם שהמצאתי בקולג׳, כמו גם את השם הנרי פול. אם תסתכל על ׳אמון הדדי׳ מקרוב תראה שעל רצפת חדר השינה של מתיו זרוקים שני ספרים. אחד מאת נד רייפל והשני מאת הנרי פול. השתמשתי בשמות כאלה פעמים רבות. אני פשוט אוהב צלילים של שמות ואני ממציא אותם, זה מעין הובי. אבל ב-1997, כשנתתי לבן של פיי בהנרי פול׳ את השם נד, לא תכננתי שהוא יגדל להיות נד רייפל. נד פשוט היה שם נפוץ במשפחה שלי, קיצור לאדוארד. לכן אני לא חושב שנד קרוב אליי יותר מכל דמות אחרת שלי. אני אוהב להמציא דמויות שעובדות קשה מאוד בלהיות משהו שהן לא.״

מרטין דונובן ואדריאן שלי ב״אמון הדדי״. סרט שהשפיע על דור

בסרט הקצר שלך ״ספר החיים״ ישו מופיע כדמות, בהתגלות השנייה שלו רגע לפני המילניום. וב״נד רייפל״ הגיבור שלך הוא צעיר דתי מאוד, שאותו אנחנו פוגשים מתפלל בסצינה הראשונה. איפה אתה בענייני דת ואמונה?

״אני מתעניין בדת כי אני מתעניין בהיסטוריה. וכשאתה כותב תסריט עלילתי אתה צריך לדמיין, וגם לדעת, במה הדמויות שלך מאמינות. אני לא דתי במובן שבו נד רייפל דתי, אבל אני כן מנסה מאוד למצוא שלווה ובטחון רוחניים. אני לא מאמין באף אחת מהדתות הרשמיות, אבל הפואטיקה של המסורת הדתית מרתקת אותי. כל המשפחה שלי קתולית, אבל אין להם מושג מה קורה במיסה ומה פשר המילים. אני צריך להסביר להם. אני, האגנוסטיקן הנודע.״

וכך, אחרי שהבהיר לי שאין שום נגיעה אישית או ביוגרפית בינו ובין דמויותיו, ובייחוד לא נד רייפל, ניסיתי להבין עד כמה המהלך הזה, שהתחיל עם ״הנרי פול״ ב-1997, המשיך עם ״פיי גרים״ ב-2007 (סרטו של הרטלי שאני הכי פחות אוהב) ומסתיים כעת עם ״נד רייפל״, עד כמה הוא היה מתוכנן מראש.

״ברגע שהתחלתי לכתוב את ׳פיי גרים׳ ידעתי שאעשה גם סרט שלישי, על הבן שלה ושל הנרי, נד. זה היה בערך ב-2003, ועדיין לא ידעתי מה זה יהיה, מתי, וגם לא ידעתי אם ליאם אייקן (שגילם את נד בן ה-7 ב׳הנרי פול׳, י.ר) יגדל להיות שחקן. אבל כשהתחלתי לכתוב את ׳פיי גרים׳ ידעתי שהסרט ההוא ייגמר בכך שפיי תסתבך בצרה גדולה, ושהסרט השלישי ייפתח בכך שנד ייצא למסע להרוג את אביו.״

תזכורת למי שהחמיץ או שכח. ״הנרי פול״ מ-1997, שהוא הסרט האחרון של הרטלי שהוקרן מסחרית בישראל, הוא למעשה סיפורו של סיימון גרים, פועל זבל שמקבל השראה מהנרי פול, סופר חסר כשרון, שמציג בפני סיימון את עולם המילים והכתיבה. סיימון הופך למשורר, שנוי במחלוקת בתחילה ואז זוכה פרס נובל בהמשך, וזאת כשהוא ממשיך ללבוש את מדי איש הזבל שלו, עם שמו רקום עליהם, ובעוד הנרי, שהופך מבוקש על ידי הרשויות, מכניס את חייו לכאוס. נדלג על פיי גרים, שאת סופו אנחנו לומדים בפתיחת ״נד רייפל״: פיי גרים בכלא, הנרי פול נעלם מעל פני השטח, ולכן בנם – נד רייפל – נמצא בבית מחסה של התוכנית להגנת עדים, בביתו של כומר (מרטין דונובן). בהגיעו לגיל 18 מחליט נד לצאת את העולם, למצוא את אביו ולהרוג אותו. בדרך הוא פוגש סטודנטית לספרות (אוברי פלזה), שכתבה עבודה על שירתו של סיימון גרים, אבל אולי יש לה גם אג׳נדה סודית בכל הסיפור. הכל אבסורדי, מפותל, ומציג את עולם האמנות ככזה שנושק באופן מפתיע לעולם הפשע.

האמת, הייתי מודאג. אחרי ״פיי גרים״ועד ״בינתיים״ די נעלמת. חשבתי שהפסקת לעשות סרטים. 

״המשכתי לעשות סרטים באופן סדיר, אלא שהסרטים שלי כבר לא מופצים כפי שהם היו בעבר. הסיבה לכך היא כי אולי הם שונים מהסרטים שעשיתי בשנות ה-90, שהיו פופולריים בקרב קהל מסוים, אבל שגם הופצו ושווקו עם הרבה כסף. בנוסף לזה, כל עסקי הקולנוע השתנו מאוד מאז שנות ה-90. אנשים כבר לא כל כך רואים סרטים בבתי קולנוע. אני לא רוצה לקחת קרדיט כאילו אני הייתי הראשון שאמר את זה, אבל הבנתי בשלב מוקדם לאן הרוח נושבת והתחלתי להתמקד בעשיית סרטים שיתאימו גם לצפייה במסך מחשב. זה לא רק קשור רק בצורת הצילום, אלא גם בקצב של הסרט וגם באורך שלו. ניסיתי להתאים את סרטי לציפיות המשתנות שיש לצופים בעולם המובייל.״

כשאני מראה לסטודנטים שלי את גודאר, אני גם מראה את הסרטים שלך, להראות את ההשפעה מדור אחד לדור שני. יש יוצרים עכשויים שאתה עוקב אחריהם?

״האמת היא שהפסקתי לשים לב למה שקורה מסביב, מבחינה קולנועית. אני מנסה להתמקד בלעשות את הדבר שלי. מה שכן, אני כן מסתכל קצת על סדרות טלוויזיה. אני מנסה למצוא דרך ליצור סדרת טלוויזיה משלי, אז אני מוצא את עצמי צופה קצת בסדרות. זו בעיקר ׳צפייה אסטרטגית׳, ולא כדי למצוא השראה. אז המשימה הבאה שלי היא סדרת טלוויזיה. יש לי לא מעט תסריטים כתובים, אבל אני בספק אם מישהו אי פעם יממן את ההפקה שלהם.״

למה החלטת לפנות למימון-המון בקיקסטארטר?

״המודל העסקי של הקולנוע שהיה קיים בשנות ה-90, כבר לא קיים. מעט מפיצי הארט-האוס שעדיין פעילים לוקחים סרטים זרים שמומנו על ידי סיבסוד של המדינה בה הם הופקו, וזכו להצלחה בפסטיבל כמו קאן, ואז הם מפיצים אותם. אבל אני חי במדינה שבה אין סיבסוד לקולנוע, ואז המודל העסקי הזה פשוט לא משתלם. מימון-המון הוא, לפיכך, דרך מצוינת לממן יצירות פחות מיינסטרימיות. הבעיה היא שזה המון עבודה. בעצם, צריך ליצור את כל השיווק של הסרט לפני שהסרט בכלל צולם. הייתרון הגדול במימון-המון הוא שיוצר יכול לדעת בדיוק מי הם המעריצים שלו.״

עם גיוס של כ-400,000 דולר, ״נד רייפל״ הוא הצלחה מבחינתך? אתה רואה את עצמך עושה את זה שוב?

״כן, ׳נד רייפל׳ היה הצלחה כלכלית, כי באופן שבו מימנו אותו, הוא בעצם הצליח מרגע שהדולר הראשון נכנס. זו התוכנית העסקית הכי טובה לסרט עצמאי כיום, לדעתי. אני לא רואה את עצמי חוזר לגייס את הסכום שגייסנו ל״נד רייפל״, כי זה היה המון עבודה ומאוד מתיש. אבל בהחלט יכול להיות שאחזור לזה אם אזדקק לגיוס של סכום קטן יותר של כסף. זה מה שעשינו עם ״בינתיים״, שבו גייסנו כסף רק להפצת הסרט, אחרי שהוא היה גמור.״

– מפגש עם האל הרטלי וסרטיו הקצרים, יום שלישי, 2.6, 16:00, סינמטק תל אביב. במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים

– הקרנת הבכורה של ״נד רייפל״. יולי, סינמטק ירושלים, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים

ציוץ