״המילים הטובות״ של שמי זרחין. אוכלים

ביום חמישי יוצא לבתי הקולנוע ״המילים הטובות״, סרטו החדש של שמי זרחין. שלוש פעמים כבר ראיתי את הסרט הנהדר הזה, שהסתובב בשבועות האחרונים ברחבי הארץ בהקרנות טרום בכורה. בפעם הראשונה בכיתי, בפעם השנייה צחקתי, בפעם השלישית התפעמתי מהעושר ומהמורכבות שיש בסרט, ומהכתיבה הפנומנלית שלו. ובגלל שזה סרט כל כך טוב בעיניי, נקדיש את הימים הקרובים כדי לעסוק בו בהרחבה ובעיון. ננתח לו את הצורה, ונפגוש כמה מהאנשים מאחורי הקלעים של יצירתו. נתחיל בעיון במוטיבים שמתגלגלים בתוך ששת סרטיו של זרחין ב-20 השנים האחרונות, כהקדמה לביקורת שעוד תגיע בהמשך השבוע.

פורסם ב״ליברל״, גיליון מאי 2015

20 שנה חלפו מאז שביים שמי זרחין את סרט הקולנוע הארוך הראשון שלו, ״לילסדה״ (1995), אחד מחופן להיטים שזכו להצלחה משמעותית בשנות ה-90. ״לילסדה״ הופץ מיד אחרי ״חולה אהבה בשיכון ג׳״ שהופץ מיד אחרי ״שירת הסירנה״, ולרגע קטן, קטנטן, נדמה היה שהקולנוע הישראלי קם לתחייה, מרים את הראש, ומתנער מימי התרדמת של שנות השמונים, שהבריחו ממנו את הקהל. מרים את הראש ומגיב עם ריאקציה: קולנוע מצחיק-עצוב, בבימוים של יוצרים צעירים, בוגרים טריים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהציעו אלטרנטיבה צבעונית לקולנוע שהם ראו שנעשה סביבם, והגיבו עם קולנוע מסוגנן מאוד, צבעוני, שמציע מבט הזוי משהו על המציאות הישראלית. זה היה כמעט גל חדש, אבל הוא נחתך בבת אחת עם רצח רבין.

20 שנה אחר כך, וזרחין חוזר עם סרטו השישי כבמאי: ״המילים הטובות״. סרט שטומן בחובו סוד: זהו סיפורם של שלושה אחים, דורונה, שי ונתנאל, ילדיהם של יונה ומיכאל. והרי אלה בדיוק שמות הדמויות הראשיות ב״לילסדה״ – דורונה, שי ונתנאל, בני יונה ומיכאל. מה קורה כאן? האם ״המילים הטובות״ הוא סרט המשך של ״לילסדה״, פרק נוסף בחייהן של אותן דמויות? ובכן, לא. אלה דמויות שונות, עלילות שונות, שחקנים שונים, אבל השמות זהים. איתות שאומר לנו ״דרשני״, בקריירה מרתקת של במאי שכל סרט שלו מבקש מאיתנו לקרוא לא רק את הפשט אלא גם את הדרש שבו.

על פניו, נדמה שזרחין עושה סרטים המתמקדים בתא המשפחתי. זה, לבדו, היה ב-1995 תגובת נגד לקולנוע של התקופה. בשעה שהקולנוע הישראלי עוסק בחברתי, בתצורות של המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית (מהכלא ב״מאחורי הסורגים״ ועד לפאב של ״החיים על פי אגפא״), בא זרחין והחזיר את הקולנוע הישראלי הביתה, לחיק המשפחה, שם הוא נולד. כלומר, שזה כבר היה אקט של הפניית עורף למציאות, כפי שהוא יוצגה בסרטים של 15 השנים שקדמו לו. אבל כאמור, באספקט הזה, זרחין לא היה בודד: שבי גביזון ב״שורו״ וב״חולה אהבה בשיכון ג׳״ ואיתן פוקס ב״שירת הסירנה״ חיפשו גם הם את האסקפיזם שלהם.

אבל לסרטיו של זרחין היה רובד נוסף, שרק הלך והתחזק והצטלל מסרט לסרט שהפך אותו לכה שונה. לפני כחודש עסקנו כאן במוטיב החלומות של הקולנוע הישראלי: מוטיב חדש יחסית, ועדיין נדיר, בקולנוע שעל פי רוב נרתע מסוריאליזם. הקולנוע של זרחין מציע ואריאציה מעט שונה על התימה הזאת, והוא קצת כמו גל חדש של איש אחד. בכל סרטיו היה אלמנט מסוים של דמיון ובדיון, של אנשים שממש כמו הבמאי שלהם נאחזים חזק באמנות כדי להסתתר מפני המציאות. מוזיקה ב״בלילסדה״, תיאטרון ב״מסוכנת״, שירה ב״הכוכבים של שלומי״ וספרות ב״אביבה אהובתי״ וב״העולם מצחיק״. שני הסרטים האחרונים מעניינים, כי אני רואה איך הם מצטרפים ל״המילים הטובות״ למעין טרילוגיה של תסכולים, סדרה על צחוק ודמע. אביבה ב״אביבה אהובתי״, ממש כמו צפי ב״העולם מצחיק״, רוצה להיות סופרת. שתיהן חיות בטבריה, במציאות כלכלית קשה, בעולם שהן רואות את האכזריות ואת חוסר ההגינות שבו, ושתיהן מנסות להתקומם. איך? על ידי כתיבת סיפורים. זו הדרך שלהם להשתלט על המציאות ולשכתב אותה, לשלוט בה, להטיל בה סדר.

״לילסדה״. זוללים

בסוף של ״הרומן של עם אנני״ וודי אלן אומר ״אנחנו עושים אמנות כדי לתקן את מה שנכשלנו בו בחיים״. מהבחינה הזאת, סרטיו של זרחין הם וודי אלניים – ולא רק בגלל שכמעט בכל סרטיו הדמות הראשית היא נשית – אלא בעיקר כי כמעט בכל סרטיו הדמות הראשית היא סטורי-טלרית, בין אם זה איבגי ב״מסוכנת״ או אסי לוי ב״אביבה אהובתי״, צפי וחבריה ב״העולם מצחיק״ ושלומי ב״הכוכבים של שלומי״, או הילד שהוזה לעצמו פנטזיות (שמתגשמות, מעל לחוקי הטבע) ב״לילסדה״. וברגע שיש דמות שעוסקת בבריאת סיפורים, כל הסרטים האלה נכנסים לתוך מצב של ״סיפור בתוך סיפור״, ומתרחקים עוד ועוד ובאופן מודע ומודגש מהמציאות. וכאמור, בקולנוע הישראלי, הפניית העורף לריאליזם ולאקטואליה היא מעשה רדיקלי.

למעשה, האקט הנראטיבי של זרחין אפילו חתרני יותר, ודורש עיון מעמיק יותר: כי למרות העובדה שהוא משתמש בתחבולת הסיפור-בתוך-סיפור כדי לדחוק את המציאות לשולי הסרט, בפועל הוא יוצר אמירה שיש בה כוח פוליטי, של דמויות שוליים בעלות מעמד חברתי מוחלש – כלכלי, עדתי, מגדרי – שלוקחות את השליטה ומנסחות את הייצוג שלהן בעצמן. יש משהו מאוד דווקאי בדמויות האלה שלא מוכנות להיכנע לסטיגמות שהקולנוע הישראלי על פי רוב דוחק אותם אליהן, ומנסחות לעצמן ייצוג מורכב, עגול, נטול קלישאות ובעיקר בלתי צפוי.

ב״המילים הטובות״, סרטו החדש, יש חידוש: זה הסרט הראשון בפילמוגרפיה של זרחין שיש בו עיסוק בקולנוע, המדיום שבו זרחין עצמו פועל. נדמה שששת סרטיו היו מעין תהליך ארוך, בן 20 שנה, של זום-אין אל האישי ביותר: מהמשפחה הכללית, נטולת התיוג העדתי (״לילסדה״), אל המשפחה המזרחית, אבל כזו שגרה במעין כל-עיר כללית (״הכוכבים של שלומי״), ומשם אל המשפחה המזרחית בטבריה, עיר הולדתו של זרחין (״אביבה אהובתי״, ״העולם מצחיק״), וכעת המשפחה שמקורה באלג׳יר (המילים הטובות״) – כבר זיהוי מוגדר, המחבר בין הביוגרפיה של הדמויות לביוגרפיה של הבמאי. ומאמנות באופן כללי, אל העיסוק הספציפי בקולנוע. כאילו שמהלך סרטיו של זרחין הלך מהכלל – הכל משפחה הכל ישראלית – אל הפרט, ובעצם אל הפרטי, האישי.

״הכוכבים של שלומי״. אופים

״אביבה אהובתי״. קוצצים

וכך, אחרי עשרים שנות בימוי, עם ששה סרטים ורב מכר אחד (״עד שיום אחד״, שמכר כבר 100,000 עותקים), הצופה חד העין מתחיל לזהות מוטיבים שחוזרים אצל זרחין מסרט לסרט, מיצירה ליצירה, כמו חרוזים בשיר. אחים, למשל. שלושה אחים ב״לילסדה״, ב״העולם מצחיק״ וב״המילים הטובות״, שתי אחיות ב״אביבה אהובתי״. או השמות שחוזרים מיצירה ליצירה: שלומי, למשל, שמופיע גם ב״הכוכבים של שלומי״ וגם ב״עד שיום אחד״. או נתן אלתרמן, שספרו ״כוכבים בחוץ״ נתן השראה גם לשם ״הכוכבים של שלומי״ וגם לשם ״המילים הטובות״ (מתוך ״עוד אבוא אל סיפך״ מאותו ספר). וזרחין, שבראיונות איתו מקפיד לשמור על פרטיות מוחלטת ולא מסגיר מה מהמוטיבים יש בסיס אוטוביוגרפי, כותב את סרטיו כאילו כולן פרקים מתוך יצירה עצומה אחת, שבכל פעם אנחנו נחשפים לחלק קטן ממנה, אבל המוטיבים ממשיכים להתגלגל מסרט לסרט. ואולי המוטיב הנוכח ביותר, וגם האישי ביותר, הוא האוכל. בסרטיו של זרחין, בכל סרטיו, כולם כל הזמן אוכלים. העולם מתחלק לשניים: לאלה שאוכלים ולאלה שמבשלים – הלוקחים והנותנים. אוכל כמוטיב של בית, של נחמה, של סעד. אבל גם אוכל כמוטיב של מצוקה עצומה, של ניסיון למלא חלל. אוכל כאקט של ריפוי, אבל גם אוכל שעשוי להפוך להפרעה. המוטיב הדו-ערכי הזה, המייצג גם נחמה וגם מצוקה, הוא חלק מהתבלין הסודי של זרחין, שרק הולך ומשתכלל כתסריטאי וכבמאי מסרט לסרט, ושהופך אותו לכה ייחודי בקולנוע הישראלי: היכולת שלו לכתוב סצינות שיהיו מצחיקות מאוד, ובאותה נשימה גם עצובות עד חנק דמעות בגרון. וב״המילים הטובות״, המתכון הזה עובד באופן מושלם.

״העולם מצחיק״. בולסים

ציוץ