האל הרטלי, היום בסינמטק תל אביב. צילום: יאיר רוה

סינמסקופ ברדיו הקצה. שעה עם האל הרטלי. האזינו כאן או כאן.

מראיינת אורחת: רוני קידר.

את רוב היום ביליתי עם האל הרטלי, שמתארח כעת בישראל לרגל הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, בו מוצגים מבחר מסרטיו המוקדמים. מאז שראיתי את שני סרטיו הראשונים, בפסטיבל ירושלים 1990, הרטלי הפך עבורי – ועבור לא מעט מבני דורי – לאחד היוצרים המקוריים והמבריקים של שנות התשעים. במהלך שנות ה-2000 הוא קצת נפל מהרדאר שלי, בעיקר במהלך מסעותיו באירופה בחיפוש אחר סגנונות קולנועיים חדשים וניסיונות בעולם התיאטרון. אבל בחמש השנים האחרונות הוא חזר לחיי מעריציו, עם שני סרטים – ״Meanwhile״ בן ה-60 דקות וסרטו החדש, ״נד רייפל״, השלישי בטרילוגיה שהתחילה עם ״הנרי פול״. שני סרטים מבריקים (השני קצת יותר), ששבים ומזכירים לנו למה כל כך אהבנו אותו מלכתחילה.

אחרי שני ראיונות בשלט רחוק, פגשתי את הרטלי היום בלובי של מלון סינמה, שם הוא מתארח. הרטלי ישב וקרא ספר. ספר אותו מצא אתמול בחנות ספרים משומשים ברחוב אלנבי. היתה לנו תוכנית עבודה מלאה לשעות הצהריים: הרטלי בא להתארח בתוכנית שלי ברדיו הקצה, ואחר כך ניהלנו שיחה על במת סינמטק תל אביב מול קהל פסטיבל הסטודנטים, על סרטיו הקצרים. הרטלי נע בין פורמטים, קצר או ארוך, וידיאו או פילם, עלילתי או ניסיוני, וכל הזמן בודק ומחפש. אבל לפני כל המפגשים הפומביים האלה, ישבנו לארוחת צהריים, לשיחה מקדימה.

לפני 21 שנה, ראיין הרטלי את ז׳אן-לוק גודאר, אחד הבמאים שהכי השפיעו עליו. הרטלי אמר אז לגודאר שבעתיד, הבמאים יפיצו בעצמם את סרטיהם הישר מהמחשב שלהם. אני מזכיר לו את המשפט הזה שלו, כשהרטלי מספר לי שלמעשה הוא עושה היום את רוב עבודתו כיוצר סרטים על גבי מחשב איי-מאק אחד: עליו הוא כותב את הסרט, עורך אותו, מלחין אותו, מעצב את הפוסטר שלו (הרטלי התחיל לימודי אמנות עיצוב גרפי, לפני שעבר ללמוד קולנוע) ומעלה אותו לאתר האינטרנט שלו להפצה. רק בחלק של הצילומים הוא צריך לקום מהמחשב. החזון של הרטלי על הבמאים שעושים את הכל בעצמם, והכל מהמחשב, התגשם אצלו. ״תמיד היה לי חוש לטכנולוגיה, וחוש ריח להבין לאן פנינו מועדות״. ומכיוון שרוב הצופים רואים את הסרטים שלהם על גבי מסכי מחשב, טאבלטים וטלפונים הוא מחפש דרכים ליצור סרטים שיתאימו לסוג כזה של צפייה, וזה אומר שפיצ׳רי הפסיקו להיות ערך קדוש עבורו. למעשה, הרטלי בן ה-56, מתחיל לחשוב על מעבר לקריירה בטלוויזיה.

זה מתחיל מיד עם שובו מישראל, כשהרטלי יביים לראשונה יצירה שהוא לא כתב. זה יהיה פרק 5 בסדרה חדשה בהפקת אמזון בשם ״Red Oaks", המתרחשת בשנות השמונים, ועוסקת בחוויות התבגרות של נער שעובד בקאנטרי קלאב יוקרתי. את הפיילוט ביים דיוויד גורדון גרין ואת הסדרה מפיק סטיבן סודרברג, שהשיק את קריירת הקולנוע שלו ב-1989, ממש יחד עם זו של הרטלי, שניהם נציגי גל אמריקאי חדש שנקרא אז ״קולנוע אינדי״.

״הציעו לי לביים פרק בסדרה, וזה סקרן אותי לנסות. מעולם לא עשיתי דבר כזה. אבל הכסף מצוין, ויוצרי הסדרה מכירים אותי אז הם יודעים למה לצפות בזה שהם לוקחים אותי לביים.״ יוצר הסדרה הוא גרגורי ג׳ייקובס, שהיה עוזר הבמאי של הרטלי ב״חובבים״, עובדה שהוא גילה רק אחרי שהוא הסכים להצעת העבודה. ג׳וב הבימוי-להשכיר הזה, מקווה הרטלי, יפתח לו פתח למערכת יחסים קבועה עם אולפני אמזון, שיובילו ליצירת סדרה פרי עטו ובבימויו. מה פתאום טלוויזיה? ״נראה לי שכרגע זה המקום עם הכי הרבה חופש אמנותי בתעשיית הקולנוע האמריקאית. בגלל שמתעורר ביקוש גדול לתוכן מצד פלטפורמות כמו אמזון ונטפליקס, הם מחפשים יוצרים בעלי קולות ייחודיים. חוץ מזה, כל אדם שעוסק בכתיבה, מגיע לשלב שבו הוא היה שמח לפרוס סיפור על פני עשרה שבועות, ולא רק על פני שעתיים. ויש לי כמה רעיונות שיכולים מאוד להתאים לסיפור מרובה פרקים״.

אתה יכול לספר מה הרעיונות?

״יש שני פרויקטים שאני כבר בדיבורים עם אמזון לגביהם, שכבר התחלתי לפתח. האחד, עוסק במנזר בברוקלין, שבו הנזירות מקימות מבשלת בירה כדי לממן את פעילות המנזר. בכל שבוע הן מסתבכות בצרה אחרת. הפרויקט השני נקרא ׳קפה סילנסיו׳, הוא מספר על בית קפה שמחליט לאסור על לקוחותיו את השימוש בטלפונים סלולריים, אין במקום מוזיקה, אין טלוויזיה, כמעט ואין דיבורים. רק שקט. בהתחלה זה נתפס כמעשה רדיקלי, אבל בהדרגה הרעיון הזה מתחיל לתפוס ולהיות אופנתי״.

הרטלי ואני יושבים בבית קפה על דיזנגוף עם מוזיקה מאוד חזקה ברקע. ״אתה לא אוהב רעש, אני מבין״, אני אומר לו.

״לא. זה…״ – הוא מצביע לכיוון הרמקולים בבית הקפה – ״זה רצח עבורי״.

אני מזכיר את התמונה שאיתה פתחתי את המפגש איתו: הרטלי, איש גבוה, בחולצה לבנה ובלייזר כחול, עם דיבור רך מאוד, יושב וקורא ספר.

״אז אני מזהיר אותך שישראל היא מדינה די רועשת״.

״כן, החברה שלי ישראלית, והיא הזהירה אותי מזה לפני שבאתי. אבל בינתיים, תל אביב דווקא מזכירה לי את ברלין״.

בת זוגו הנוכחית של הרטלי היא העורכת הישראלית שירה ארד, אותה הוא פגש בפסטיבל ברלין האחרון. ארד מסיימת בימים אלה את העריכה על ״אבינו״, סרטו השני של מני יעיש. עד סוף יוני העריכה תסתיים, כי אחרי זה ארד מצטרפת להרטלי בניו יורק.

הרטלי היה חלק מהגל החדש של הקולנוע האמריקאי העצמאי, בני הדור השני, שבאו אחרי ג׳ים ג׳רמוש והאחים כהן. סודרברג, כאמור, התחיל ממש במקביל. קווין סמית, שהכתיר את הרטלי כהשפעה עליו, וקוונטין טרנטינו, הגיעו שנה-שנתיים אחר כך. טד הופ וג׳יימס שיימוס, שניים מהמפיקים העצמאיים הגדולים של שנות התשעים, שחברתם נקנתה על ידי אולפני יוניברסל, התחילו את דרכם כמפיקים בפועל בסרטיו המוקדמים של הרטלי. מייקל ספילר, הצלם הקבוע שלו, הוא כיום הבמאי של הסיטקום ״משפחה מודרנית״. אבל בעוד רוב היוצרים האלה הצליחו לזפזפ בין הצלחה מסחרית והוליוודית ובין עשייה אמנותית, הרטלי דבק בעצמאות מוחלטת (מהבחינה הזאת, הוא הכי קרוב לג׳רמוש באופיו). כשהמפיקים הפסיקו להשקיע בקולנוע עצמאי, הרטלי מצא את עצמו נאבק למצוא מימון לסרטיו, שנעשו בפחות ופחות כסף. את סרטו השני, ״אמון הדדי״, הוא הפיק ב-1990 ב-600,000 דולר, את סרטו התשיעי, ״נד רייפל״, הוא הפיק 25 שנה אחר כך ב-320,000 דולר, אותם הוא גייס ממעריציו בקיקסטארטר.

אני מניח שקיבלת בשנות התשעים הצעות לבוא לביים טראש הוליוודי. ״קלולס 2״, נגיד. למה לא לקחת ג׳וב כזה שיאפשר לך לממן אחר כך את סרטיך האישיים?

״כי זה לא עובד. תראה לי במאי אחד שהסכים להתפשר – לביים את ׳ביל וטד 2׳, כדוגמה – ואז הולך ועושה סרט אמנותי. מי שמתפשר, מתפשר. אני מעדיף לעשות סרט קטן בשנה, מאשר לבזבז שלוש שנים מחיי על סרט הוליוודי. החיים קצרים מדי״.

מהבחינה הזאת, אם סודרברג הוא הטריפו של הדור הזה, וטרנטינו הוא השברול, הרי שהרטלי הוא בהחלט הגודאר של החבורה, האיש שהתחיל עם כולם, אבל דבק בעשייה האידיוסינקרטית שלו, ואף הלך והקצין אותה, בשעה שעמיתיו הסתנכרנו יותר ויותר לטעם המיינסטרימי. ועכשיו הגודאר של דורנו הולך לעשות טלוויזיה. זה יהיה מעניין.

====================

הקשיבו לשיחה שלי עם הרטלי ברדיו הקצה. יש לו קול רך ונעים להאזנה. השיחה מתקיימת באנגלית, והנה כמה מרגעיה הטובים, למעוניינים לזפזפ:

9:35: איך זה היה להיות חלק מ״גל חדש של קולנוע עצמאי״ בתחילת שנות ה-90?

13:00: ההשפעה של גודאר עליו.

28:00: העבודה של הרטלי על פסקולי סרטיו. הרטלי הלחין את כל המוזיקה לסרטיו תחת השם הבדוי ״נד רייפל״ (שכעת הפך לשם הגיבור של סרטו החדש). בחלק הזה אנחנו מדברים על הקשר של הרטלי למוזיקה, ועל האופן שבו הוא מתייחס למוזיקה בסרטיו. בתחילה, כשלב הסופי שבא אחרי שהסרט קיים, וכעת כבר בשלב הכתיבה.

45:00: כאן רוני קידר (״ג׳ו ובל״), ש״אמון הדדי״ של הרטלי היווה השראה עצומה עליה, שואלת את הרטלי מה היה הרגע שבו הוא הבין שהוא חייב להיות במאי ולא יכול להיות שום דבר אחר. הרטלי עונה שזה קרה בשנה ג׳ בלימודי הקולנוע, רגע לפני שהוא שקל לנשור מלימודי הקולנוע, כשהוא ראה את ״במהלך הזמן״ של וים ונדרס והבין מה קולנוע גדול באמת יכול להיות. ״זה מה שקרה לי כשראיתי את ׳אמון הדדי׳״, אומרת לו קידר.

הרטלי באופן רדיו הקצה. צילום: ליה שפיגל

אתם עדיין יכולים לפגוש את האל הרטלי בביקור שלו השבוע בארץ בפסטיבל סרטי הסטודנטים. הוא יקיים כיתת אמן עם הבמאית טלי שלום-עזר (״פרינסס״) מחר (רביעי) ב-18:30 בסינמטק תל אביב, והוא יציג את סרטו מ-1991, ״אמון הדדי״, בהקרנת חוצות מיוחדת בחמישי ב-21:00 בבית רומנו, בדרך יפו, תל אביב (כניסה רק עשרה שקלים, אין מכירה מוקדמת). ואת סרטו החדש והמצוין, ״נד רייפל״, תוכלו לראות ברגע זה כאן, או בחודש הבא על מסך גדול, בפסטיבל ירושלים. את כל סרטיו הקצרים ורוב סרטיו הארוכים של הרטלי תוכלו לראות באתר החדש שלו.

ציוץ