01 יוני 2015 | 07:55 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום חודשי: 5 הסרטים הטובים של מאי 2015

החודש נשמתי לרווחה. ארבעה חודשים, מינואר לסוף אפריל, רוב הסרטים החדשים שראיתי היו סבירים, בינוניים, מאכזבים וגרועים. היו לנו כמה סרטים משאריות 2014, כמו ״בירדמן״ ו״את לי לילה״, אבל היבול החדש היה מאכזב באופן עקבי. זה מסוג הדברים שיכולים לגרום למבקר קולנוע להתקף חרדה או למשבר תעסוקתי. זה גורר חשבון נפש: אולי הו, אולי הפסקת לאוהב סרטים? אולי נגמר לך? או לפעמים זו האשמה מערכתית: אולי הקולנוע התקלקל מעבר לכל תקנה, התעשייה לא מסוגלת לייצר סרטים טובים יותר, ועכשיו תהיה כמו המבקרים האלה שאוהבים רק את מה שישן ולא את החדשים יותר? כמה המצב היה חמור: בחודש שעבר לא העליתי את מדור ״4 הסרטים הטובים של אפריל״, כי לא מצאתי אפילו ארבעה. הייתי בטוח שהמדור הזה הגיע לסיומו. אבל הנה, עוף החול.

הגיע מאי והבהיר: זה לא אני זה הם. פשוט לא היו סרטים מספיק טובים. החודש הגיעו שתי יצירות מופת, שתיהן קיבלו ממני חמישה כוכבים (בטבלת המבקרים שהתחדשה, אותה שניהם מובילים השבוע). אלה הסרטים:

1. ״מקס הזועם: כביש הזעם״

-. ״המילים הטובות״

אל תבקשו ממני לבחור איזה סרט אני אוהב בין שתי היצירות ההפוכות לגמרי האלה, את שני הסרטים האלה ראיתי פעמיים או שלוש בחודש האחרון. ״מקס הזועם״ הלהיב אותי, והצפייה השניה שלי באיימקס היתה אחת החוויות הפסיכו-קולנועיות החזקות שחוויתי באחרונה. טיאוף מוחלט. ״המילים הטובות״, ההפוך לחלוטין, הוא סרט שכולו אינטימיות, רגש ושכל, והוא לחלוטין עבד עלי מבחינה רגשית, תוך שאני מוצא בו עומקים אינסופיים של משמעויות לפיענוח. נדיר למצוא סרט שהוא גם שכלי וחכם מאוד, אבל גם מאוד מרגש, לעיתים קרובות מדי זה אחד על חשבון השני.

2. ״בורג״

״בורג״, שגם אותו ראיתי פעמיים, הוא דוגמה לסרט שכולו שכל. הרגש בו נובע מהומור, לרוב ציני לעיתים אירוני. אבל סרט קונספטואלי. לא שזה רע, זה רק מבריח צופים.

3-4. “סימור: הקדמה״ ו״חבורת הזאבים״

נבחרי פסטיבל דוקאביב שהתקיים החודש. שני סרטים ניו יורקיים, הראשון מאפטאון, על המילייה התרבותי המעודן, השני מהדאונטאון, על עולם של מצוקה והזנחה. שניהם סרטים שונים לחלוטין, כל אחד אפקטיבי מסוגו.

5. ״משפחת בלייה״

הסרט הזה די הזכיר לי את ״הכוכבים של שלומי״, כך שלמעשה יש לנו שני סרטים של שמי זרחין ברשימה החודש.

 

בלוגלנד

סיכום החודש בעולם התוכן הישראלי

– קידום עצמי: אם אתם מתעניינים בתרבות וביהדות, הציצו באתר החדש שאני שותף להקמתו, ״ליבא״, מיזם תוכן ללא כוונת רווח, שמארח אמנים ויוצרים כמו אהוד בנאי, מאיר אריאל, חיים סבתו, יונתן ברג, יוסי בבליקי ויונתן רזאל, בטקסטים, שיחות ושירים הקשורים ליהדות, רוח ואמונה.

– לפני חודש בדיוק דבורית שרגל סגרה את השער על ״ולווט אנדרגראונד״. חודש אני בהלם. חודש אני לא מסוגל לכתוב על זה מילה, בעיקר כי הנחתי שמה שהתחיל כפרישה דרמטית, יתגלה כטפטוף של הגיגים מדי פעם, לפי העניין והצורך. אבל זה לא קרה. ההחלטה היתה דרמטית וסופית. שרגל פנתה כעת לעשייה דוקומנטרית פול-טיים. אני הגבתי לזה קצת כמו ששומעים על מוות במשפחה ח״ו, או לחילופין, על בן דוד שעשה אקזיט של מיליונים. כך או כך, במקום לחשוב על ההוא, אתה חודשב על עצמך: מה זה אומר עליי. האם גם אני אמות בקרוב? או לחילופין, איך נשארתי כזה לוזר שאין לי שום אקזיט באופק? ובעיקר, זה גם מראה מה השתנה בתשע השנים האחרונות. למחרת השקת ״ולווט אנדרגראונד״, ב-1.1.2006, סיפרה לי דבורית שהיא פתחה בלוג. הייתי אחד מחופן יודעי סודה (בשלב שבו זהותה היתה סודית). כעת, על הסגירה למדתי מקריאה. ככה זה, היא עברה דירה (היינו בערך שכנים לשכונה), מיזם שניסינו להרים יחד התפרק והיא הקדישה את חייה לאלה קרי ונוריקו סן, וכך הקשר התפייד.
התגובה שלי למקרא הבשורה התחילה מכעס (״מי לעזאזל סוגר בלוג?!״) והמשיכה בתוגה ובחרדה (״האם גם לי יימאס מסינמסקופ מתישהו?״). שרגל היתה, מאז 1994, מעין מנטורית שלי, והקריירה שלנו נוסעת כבר כ-20 שנה במסלולים משיקים ומתחלפים (אני החלפתי אותה בעריכת התרבות ב״זמן תל אביב״, היא החליפה אותי כמבקר הקולנוע של ״רייטינג״). ו״סינמסקופ״, בפורמט שאתם מכירים, לחלוטין נולד בגלל ״ולווט״. עבדתי על אתר קולנוע במשך חצי שנה ב-2005, ניסיתי לגייס מעצבים, מתכנתים, אנשי עסקים, תאגידים, ליצור אתר ענק, בהשראת האתר שבדיוק הקים אז רוג׳ר איברט. וזה לא קרה. התחלתי לחשוב על פורמט בלוג (בהשראת האחים עידו ואהוד קינן), אבל היססתי. אבל כשדבורית סיפרה לי שהיא הקימה בלוג בין לילה, היצר התחרותי שלי לא נרגע, ותוך שבוע, זרקתי את כל התוכניות האחרות לפח והקמתי את ״סינמסקופ״ בגרסתו הנוכחית. לפני תשע שנים וחצי. מאז, שנינו הצטרפנו לאורנג׳, ומשם שנינו הצטרפנו למאקו. כמעט תמיד הכל במקביל. ועכשיו היא סוגרת, ואני כל הזמן רק חושב, קצת בבהלה: אז מה זה אומר עליי?

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “סיכום חודשי: 5 הסרטים הטובים של מאי 2015”

  1. איתן 1 יוני 2015 ב - 12:39 קישור ישיר

    מה זה אומר עליך? כלום.
    גם כשאתה עשית את הסרט היפה שלך על שרון עמרני, נקודת המבט שלך היתה של מבקר קולנוע (ואתה אומר את זה באופן מפורש בסרט).
    דבורית עשתה סרט יפהפה, והיא לחלוטין היתה בו במאית לכל דבר ועניין (ועכשיו היא עושה את מעשה דן וולמן- “גיא אוני”, ועובדת גם בהפצת הסרט). נראה לי ששם הלב שלה, ולשם היא תמשיך ללכת. אתה כותב. טקסטים. בלוג. תסריטים (“קטמנדו” היפה). לא נראה לי שיימאס לך.

    אבל

    בשיטוט קל בבלוג שלך אפשר לראות שהשנה אתה פשוט כותב פחות. הרבה פחות. מונה הפוסטים בווידג’ט הארכיון שלך מראה שכמות הפוסטים שפרסמת השנה נקצצה בערך בחצי לעומת קצב הכתיבה הרגיל שלך ב-9 השנים שעברו. אז נכון שהסרטים בחצי הראשון של 2015 לא היו מדהימים, אבל תמיד מצאת על מה לכתוב. נקודה למחשבה, בכל זאת.

    ==================

    רוה לאיתן: אל תשכח שעבדתי השנה (ובשנה שעברה) על סדרת טלוויזיה חדשה. ב-21.6 על מסך הטלוויזיה שלך, ערוץ 1. גם היא, סדרה של מבקר קולנוע.

  2. דבורית 1 יוני 2015 ב - 13:36 קישור ישיר

    כשתרגיש שאתה לא שם, כלומר כאן, פשוט עזוב. אל תחכה לאותות ולמופתים.
    אולי האתר החדש ישאוב אותך. אולי פרויקט חדש.
    לא לפחד ולא להסס.
    ולאיתן, שוב תודה רבה

  3. פלברות 3 יוני 2015 ב - 18:36 קישור ישיר

    הנה הבעיה עם מבקרי קולנוע ישראלים – פשוט בלתי אפשרי להאמין למה שהם כותבים כי הם לא מסוגלים להפריד בין ביקורת לפוליטיקה ולאינטרסים אישיים ולקשרעם חברתיים. והרשימה הזו היא הוכחה ניצחת לכך. אין הסבר לכך ששלושה מתוך ששת הסרטים שמופיעים ברשימה הזו הם ישראלים מלבד העובדה שהמבקר הוא חלק מקליקה ששומרת על עצמה ומפרגנת לעצמה ללא קשר לאיכות של מה שהיא יוצרת.


השאירו תגובה