״שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים״, ביקורת
מתוך ״שיח לוחמים״. אמרנו לכם
1.
זהו כרגע הסרט הישראלי הכי בולט בזירה הבינלאומית. הסרט התיעודי ״שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים״, שביימה מור לושי, התחיל את מסעו בפסטיבל סאנדאנס, המשיך לפסטיבל ברלין, נסע לשוק בקאן שם הוא נרכש להפצה מסחרית בארצות הברית (מה שאומר שלמישהו שם יש חלומות אוסקר לגביו), בישראל הוא יצא עם שני פרסים מפסטיבל דוקאביב. ומדובר בסרט עם פרופיל בינלאומי ניכר, בזכות העובדה ש-א) מורגן ספורלוק היה אחד ממפיקיו. ו-ב) הוא מציג את הפוליטיקה הישראלית מנקודת מבטו של עמוס עוז.
2.
הקלטות קול, זהו טעם החודש של הקולנוע הדוקומנטרי. בפסטיבל דוקאביב החולף ראיתי לפחות שלושה סרטים המבוססים על חשיפתם של הקלטות נדירות והבאתן למסך. הקלטות של קורט קוביין ב״קוביין: מונטאז׳ של גיהנום״, ההקלטות של טליה שפירא ב״17 פתיחות על טליה שפירא״ וההקלטות המצונזרות של לוחמי מלחמת ששת הימים ב״שיח לוחמים״. תוסיפו לכך את ״שבעה הסלילים של יונה וולך״, ומן הסתם סרטים נוספים ששכחתי, ונוצר כאן, אולי, טרנד כלשהו, כזה שמפרק את ה״קול״ מה״נוע״. אם בקולנוע התיעודי המסורתי, התיעוד נמצא בתמונה, הרי שהקולנוע התיעודי הנוכחי מרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי לתעד רק את הפסקול, ועליו להלביש תמונה שהקישור שלה אל הפסקול יכול להיות, לרוב, אסוציאטיבי. כתוצאה מכך ״שיח לוחמים״ הוא סרט שבשפתו הקולנועית מבקש מאיתנו לפרק אותו לגורמיו ולהטיל ספק בחיבוריו. הפסקול הוקלט בנפרד, התמונות נערכו בנפרד, באמצעות ארכיונים. הסנכרון ביניהם נעשה בחדר העריכה, לא במציאות. דעו את זה, ונתחו את הטקסט על שלל ערוציו.
3.
נתחיל, אם כן, עם האספקט הקולנועי, שהוא הצד המצוין ביותר ב״שיח לוחמים״. עבודת העריכה וליקוט הארכיונים, היא, בעיניי, מה שהופך את ״שיח לוחמים״ לסרט קולנוע, יצירת אמנות, ולא רק להישג עיתונאי. יש פורמט תיעודי הנקרא ״ראשים מדברים״, אבל ״שיח לוחמים״ בנוי מ״ראשים שותקים״. לושי צילמה את הדמויות המרכזיות בסרט, כשהן מאזינות לקול שלהן בהקלטות עבר. הם מאזינים, ואנחנו עוברים למסע ויזואלי בזמן – לפני מלחמת ששת הימים, תוך כדי ומיד אחרי. המסע אל העבר עובר בגשר אל ההווה, אל אותם דוברים מאז, כפי שהם כיום, מתמודדים עם הדברים שהם אמרו, במרחק 48 שנים. חלקם התגשמו באופן מצמרר.
4.
ב-1967, שבוע ימים אחרי מלחמת ששת הימים, שבסוף השבוע ימלאו לה 48 שנים, יצאו הסופר עמוס עוז והעורך אברהם שפירא, למסע תיעוד. הם הסתובבו בין קיבוצים והקליטו שיחות עם לוחמים שחזרו מהמלחמה. את השיחות, התיעוד, המונולוגים, החוויות והתחושות, ריכז שפירא לספר שהוא תכנן להוציא לאור, אלא שהצנזורה פסלה את רובו. השיחות מחולקות באופן כללי לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בזכרונות מהמלחמה עצמה, וכאן אנחנו מגלים שאל מול התדמית של הניצחון המהיר והקהל, יש גם מציאות עקובה מדם, שלאו דווקא מציגה את חיילי צה״ל כאנשים המאופקים והמוסריים ביותר. מלחמה היא בלאדי ביזנס, והקרב הופך את הלוחמים לאנשים הנעים קרוב מאוד לטירוף, ולרגעים הטירוף הזה חוצה גבולות של אלימות והגיון אנושי. לא סתם אומרים שמלחמה היא גיהנום. מתברר שגם מלחמת ששת הימים, שתמיד נראית כמו טיול בפארק.
כעת הסכים שפירא לתת לבמאית מור לושי גישה אל סלילי ההקלטה שנשמרו בביתו. אם הניצחון במלחמת ששת הימים נתפס בזכרון הקולקטיבי כרגע של אופוריה, אורגזמה לאומית של שכרון כוח ואנחות רווחה, הרי שחבורת הלוחמים שהוקלטה מתארת מצב רוח שונה לחלוטין, פסימי ומודאג, שמבין שבמלחמת ששת הימים ישראל עלתה על ציר עלילתי שישנה את פניה. לפיכך, ״שיח לוחמים״ נפתח עם הישג תחקירי ועיתונאי מרשים: אם נדמה לנו שרק בשנות השמונים התחילו להישמע הקולות הפוליטיים המדברים נגד הנוכחות הישראלית הצבאית בשטחים ומתחילים לדבר על מפעל ההתנחלויות בתור ״הכיבוש״, הרי שנחשף עכשיו מקור מתועד ומתוארך שמציג הלכי רוח אחרים לחלוטין, שתועדו בזמן אמת. אבחנות פוליטיות הן לא פעם תובנות שבדיעבד, ולכן עוצמת התיעוד של ״שיח לוחמים״ נובעת מהמתח שנוצר ב-48 השנים שבין הקלטת הסלילים ובין חשיפתם, והזכרון שצף שוב ושוב: זה נאמר כמעט בזמן אמת. התחושות האלה אותנטיות. זה הרגע הקטן שבו הסרט המאוד פוליטי הזה הופך לשבריר שניה לא-פוליטי, כשמבינים את העוצמה האישית והרגשית של הדוברים. הם לא פוליטיקאים, אין להם קופון לגזור וממילא הם לא ידעו אם מישהו אי פעם יישמע את הדברים. והם יצאו מהמלחמה בתחושות קשות מאוד. הם ראו את מה שעתיד לקרות. זו הזווית שממנה גם אנשי ימין יתקשו להתעלם בסרט. גם אם הם לא יסכימו עם הדברים, קשה לטעון נגד כנות הדיבורים והתזמון שלהם. זה לכל הפחות יוצר אמפתיה. עד כה חשבנו שישעיהו לייבוביץ, שזעק מיד אחרי המלחמה נגד הישארותו של צהל בשטחי הגדה המערבית, היה היחיד. מתברר שלא.
5.
הדבר שהכי ריתק אותי ב״שיח לוחמים״, הוא המתח שנוצר בין פס הקול ופס התמונה. הדוברים מייצגים שראל מסוימת מאוד, כולם קיבוצניקים. חלקם יוצאים מהמלחמה נרעשים, כי חזון ״אחוות העמים״ הסוציאליסטי התרסק להם מול העיניים. מלחמה היא ההפך הגמור מאחוות עמים. ואל מול המילים, קטעי הארכיון שמרצפים את הסרט כמעט לכל אורכו מציגים תמונה של ישראל אחרת, ישראל מוכרת יותר לצופה בן זמננו. ישראל שבטית יותר, מפולגת, פטריוטית, אמונית, ישראל שהיא חמה בהרבה מהדיבור הקריר והשקול שבוקע מהפסקול. ואלה קטעי הארכיון שפתאום מפנים את תשומת הלב שישראל תמיד היתה כזאת – מדינה עם טמפרמנט גבוה, עם נוכחות דתית ולאומית מאוד מודגשת, אלא שהתקשורת ואמצעי התיעוד העלימו את ישראל הזאת לטובת ישראל הקיבוצניקית. מי שרוצה לדבוק בסיפור שבו המהפך הפוליטי של 1977 או העליות של שנות התשעים שינו את פני ישראל, יכול להיעזר בפורטרט הסוציולוגי המרתק ש״שיח לוחמים״ מייצר, כדי לראות איך פני המדינה ואזרחיה לא השתנו כלל, אלא רק האופן שבו היא מסופרת ומדווחת.
6.
סרטי תעודה תמיד קצת טריקיים מבחינה פוליטית. כשדמות אומרת משהו שנוי במחלוקת בםסקול, האם עלינו להסיק שזו גם עמדת היוצרים? האם היוצרים הכניסו את המשפט הזה כדי להמחיש משהו לגבי הדמות ואופיה, משהו שהם מקווים שיובן שהם מסתייגים ממנו, או האם הם מכניסים את השורה הזאת לסרט כי הדמות אומרת בקול רם את עמדתם. באחד הרגעים המצמררים והמאוד מאירי עיניים בסרט מספר אחד החיילים על מעמד שחרור הכותל. היחס שלהם אל הכותל אדיש במקרה הטוב, מזלזל במקרה הרע; נוכחותו של הרב הראשי מביכה אותם; התפילה נראית להם אקט פרימיטיבי ותקיעות השופר נשמעות להם כמו צרחות של חזירים. זה רגע קטן בסרט אבל הוא מעיד המון על הדוברים, שחלמו על ישראל אחרת, ומלחמת ששת הימים שברה את ליבם. כל עוד הם מדברים על הבעיה המוסרית של שליטה במיליוני פליטים, על הצרות שזה יביא, הטרור שיוולד מזה, האלימות שתתפרץ, אפשר להזדהות עם דבריהם כי הבעיות האלה אכן התגשמו בהמשך, אחת לאחת. אבל כשעולה מטון הדברים, ולעיתים במילים מפורשות, שיש אצלם רתיעה מכל מה שמכיל מסורת, יהדות או מזרחיות, כל הטקסט שלהם נצבע בצבע אחר לגמרי. זה הרגע שבו צריך לשים לב להומוגניות המוחלטת של הדוברים, שמבינים ב-1967, שזה המהפך הפוליטי האמיתי של המדינה, ולא זה שעבוא בדיוק עשר שנים אחר כך.
7.
סרט נוסף שהוצג בדוקאביב ומסתובב עכשיו בין הסינמטקים (ויוצג בשבוע הבא בפסטיבל קולנוע דרום) הוא ״שיר ידידות״, סרטו של רפאל בלולו, על חייו של המשורר והפייטן רבי דוד בוזגלו. מרתק בעיניי לראות את הסרט הזה, שעוסק ברובו בעולם הפיוט המרוקאי, כי גם בו מלחמת ששת הימים מקבלת תפקיד דרמטי של נקודת מפנה. הרב בוזגלו כתב מסכת ארוכה של פיוטים בעקבות המלחמה. לא פיוטי ניצחון, אלא פיוטי כאב, כי הוא ראה איך הנצחום במלחמה נתפס בציבור ובתקשורת כ״כוחי ועותם ידי״, מעשה ידי אדם בלבד, תוך התכחשות להשגחת האל, והוא ראה איך התרבות הישראלית שאחרי ששת הימים מפנה עורך לתרבות הערבית ומתחילה לפחד מכל מה שנראה או נשמע ערבי, גם אם הוא ערבי-יהודי. זה רגע קטן בסרט, אבל גם הוא פוקח עין, כי נדמה לי ש״שיח לוחמים״ מתאר – בפער שבין התמונה והפסקול – בדיוק את השבר הזה. את המקום שבו הלוחות הטקטוניים של ישראל נעו והתרחקו והרעידו, לא רק ביחס שבין הישראלים לערבים, אלא גם בין הישראלים ובין עצמם.
השוואה מעניינת בין הסרטים…
והערת הגהה קטנה: "התרבות הישראלית שאחרי ששת הימים מפנה עורך לתרבות הערבית" – אני מניח שצ"ל "מפנה עורף".