29 יולי 2015 | 11:21 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

“שון כבשון״, ״ללא כפפות״ ו״הקיץ של סנגיילה״, ביקורת

״ללא כפפות״. תנו לג׳ייק ג׳ילנהול אוסקר לפני שהוא עושה לעצמו נזק בלתי הפיך

״ללא כפפות״. תנו לג׳ייק ג׳ילנהול אוסקר לפני שהוא עושה לעצמו נזק בלתי הפיך

הנה פודקאסט הקולנוע השבועי שלי ב״רדיו הקצה״, בו אני מסכם בקצרה את מבול הסרטים שנחת עלינו בשבוע האחרון: ״אסון מהלך״, ״פיקסלים״, ״ללא כפפות״, ״שון כבשון״ ו״הקיץ של סנגיילה״. על שלושת האחרונים תוכלו לקרוא מיד בהמשך. להאזנה ולהורדה לחצו כאן.

“ללא כפפות״

שמישהו ייתן כבר לג׳ייק ג׳ילנהול אוסקר, כי אני חרד לבריאותו. נדמה שג׳ילנהול, שבמשך שנים העדיף לגלם את הילדים הטובים אך המוטרדים והמלנכוליים מבפנים, החליט ללכת בדרכו של כריסטיאן בייל. וכך, בסרטו הקודם הוא השיל קילוגרמים רבים עד למצב של שלד מהלך ב״חיית הלילה״ ומיד אחרי פימפם לעצמו את הגוף ואת השרירים כדי לגלם מתאגרף ב״ללא כפפות״. וזה בדיוק מה שכריסטיאן בייל עשה כשהוריד במשקל ל״המכונאי״ ואז המשיך ל״המתאגרף״ של דיוויד או׳ ראסל, עליו זכה באוסקר (ולפני כן, מזכירים לי, התנפח ל״האביר האפל״). אז בכל הקשור למחויבות לתפקיד, וליכולת ללכת לשנות לא רק תדמית אלא את כל המהות הפיזית שלך, אכן מגיע לג׳ילנהול אוסקר על ״ללא כפפות״. אבל אני לא בטוח אם זה מגיע לו על משחק, כי היה משהו מוגבל ומנייריסטי באופן שבו הוא גילם את דמותו (הבדיונית) של המתאגרף בילי הופ, אלוף העולם למשקל קל-כבד, שטרגדיה משפחתית גורמת לו לאבד את הכל, להיזרק לביבים, מהם צמח, ומשם יהיה עליו לצמוח בחזרה אל הקאמבק. הסרט נקרא במקור ״Southpaw״, כינוי למתאגרף שמאלי, שמגיע אל הזירה בעמדת נחיתות (כך מתברר) מול מתאגרפים ימניים. והפרויקט הזה נולד במקור כמעין סרט המשך רוחני ל״8 מייל״, ופרויקט שבראשו היה אמור לעמוד אמינם. אם ״8 מייל״ היה סרט שמספר את סיפור עלייתו של אמינם לצמרת עולם ההיפ הופ משכונות דטריוט הקשות, הסרט הזה היה אמור להשתמש במטאפורת האגרוף (מתברר שאמינם מאוד אוהב סרטי אגרוף) כדי לדבר על מישהו שהוא אלוף העולם, ואז נופל וקם. אבל אמינם פרש מהפרויקט, מה שגרם לדרימוורקס לוותר עליו, ואז נכנס לתמונה אנטואן פוקוואה, הבמאי של ״יום אימונים מסוכן״, שסרטו הקודם היה ״נקודת שיוויון״. וכאן נשאלת השאלה: האם במאי כמו פוקוואה, שזוכה להרבה כבוד (כי הוא הביא לדנזל וושינגטון אוסקר על ״יום אימונים מסוכן״), אבל לא באמת ביים אף פעם שום דבר ממש טוב, האם הפעם הוא יצליח לעשות יצירת מופת. ובכן, כמובן שלא. פוקוואה הוא במאי מוגבל וכך גם ״ללא כפפות״. למעשה, מבין כל סרטי האגרוף שצצו באחרונה, בין ״המתאגרף״ ל״הלוחם״, ״ללא כפפות״ הוא החלש והנדוש שבהם, מלודרמת אגרוף מיושנת.

(אם תאזינו לפודקאסט שלי בראש הפוסט, אני מזכיר שם שלפני 20 שנה היה למוריסי אלבום בשם ״Southpaw Grammar״ ובו שיר בשם ״Southpaw״. הסרט הזה לא קשור לשיר של מוריסי, ועל השירים בפסקול אחראי אמינם. את הפסקול המולחן כתב ג׳יימס הורנר, המלחין של ״טיטאניק״, שנהרג בתאונת מטוס לפני חודש. קטעים מהפסקול, בפודקאסט שלי).

״שון כבשון״

אולפני אארדמן היו מבחינתי אלופי העולם בסרטי אנימציה קצרים, בעיקר בזכות שלושת סרטי ״וואלאס וגרומיט״ שביים ניק פארק. בפיצ׳רים הם לא הצליחו להגיע לרמת הגאונות שהיתה בסרטים הקצרים הגאוניים שלהם. בסרט השלישי בסדרת ״וואלס וגרומיט״ נולדה דמותו של שון כבשון, שמאז הפך לחביב התינוקות בזכות סדרת טלוויזיה. עכשיו הוא מקבל פיצ׳ר משלו – שכבר יצא באנגליה בתחילת השנה וזמין לרכישה ולהשכרה בדי.וי.די, למי שלא יכול להרשות לעצמו לקנות כרטיסים לכל ילדיו לקולנוע (הסרט גם נטול מילים, כך שאין עניין של הזדקקות לדיבוב). למרות המגרעת הזאת, שאארדמן טובים כשהם תמציתיים, ״שון כבשון״ הוא בכל זאת סרט הרפתקאות מקסים, ויצירה קולנועי נדירה שתענג גם בני 5 וגם את הוריהם (סרטי האנימציה המיועדים לילדים ממש קטנים הם לרוב סיוט עבור ההורים). ובגלל שהסרט נטול מילים – כי כבשים הרי לא מדברות ולא מבינות את מילות בני האדם – זה מעין ״הארטיסט״ של סרטי האנימציה. סרט אילם, קלאסי, שבו כל העלילה מתקדמת רק באמצעות פעולות ולא באמצעות מילים. זה גם דורש מצד הקהל להניח בצד את הסלולרי ולא לסמס או לקרוא וואטסאפים באמצע הסרט, כי בהיעדר דיאלוגים העיניים חייבות להישאר ממוקדות על המסך, ולא לזפזפ הצידה. כמו פעם.

״הקיץ של סנגיילה״

הפתעה מקסימה, עדינה ונוגעת ללב תוצרת ליטא המוצגת בסינמטק תל אביב. יש לי משפט אחד איתו אני יכול לתאר את ״הקיץ של סנגיילה״: דמיינו את ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ לו היה מבוים על ידי סופיה קופולה. זה הסרט. סיפור אהבה בין שתי נערות, שלמרות עלילה מוכרת, כוחו נמצא באופן שבו הבמאית (זוכת פרס הבימוי בתחרות הבינלאומית בסאנדאנס האחרון) מציגה את עולמן של הבנות, ואת האופן שבו האור נופל עליהן והרכות שבה היא מתארת את הטבע, את הקשר בין השמיים והארץ, ותחושת הסכנה שהגיבורה משתוקקת אליה אך גם חוששת מפניה.

 

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - ““שון כבשון״, ״ללא כפפות״ ו״הקיץ של סנגיילה״, ביקורת”

  1. איתן 29 יולי 2015 ב - 11:35 קישור ישיר

    “דמיינו את ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ לו היה מבוים על ידי סופיה קופולה”

    עכשיו אני מבין למה לא אהבתי את הסרט הזה. סרט שכל כך מתרכז בסגנון, עד שהוא הופך את כולם לעבדים של צילום ושל ארט, מה שהופך את כל מה שמתרחש בפריים למגוחך (למשל: סצינת סקס כשאחת מהן לובשת שמלה עם מנורות שנדלקות. נו באמת…).

    הסרט השני הפצת TLV יפה ומרגש הרבה יותר: “מרגריטה עם קש” הוא הרבה יותר ממקום בו שחקנית (נורמלית לחלוטין) מגישה הופעה פוערת לסתות כבחורה צעירה עם שיתוק מוחין. זה סרט רגיש ועדין על בחורה בחיפוש אחר זהות מינית (ואת זה אני אומר למרות שברגע שהסרט עובר לארה”ב הרגשתי ירידת מתח, ובכל זאת, כל החלק הראשון של הסרט, וגם לא מעט רגעים בחלק השני יפהפיים ומרגשים).

  2. איתן 29 יולי 2015 ב - 12:31 קישור ישיר

    עדכון: ממש עכשיו מודיעים על הליין אפ של פסטיבל ונציה. המון שמות לא מוכרים. אבל

    “רבין היום האחרון” של עמוס גיתאי בתחרות הראשית
    “למה עזבתני” במסגרת משנית (ראיתי. לא אהבתי) וגם “ההר” המאוד מסקרן של יעל קיים באותה מסגרת.

    בתחרות: סרט חדש באנימציית סטופ מושן של צ’רלי קאופמן (שמומן באתר מימון המונים)
    וסרטים חדשים של הבמאי של “נאום המלך”, ושל הבמאי האיטלקי של “אני אהבה”. קסאוויה ג’ינולי הצרפתי עשה פעם סרט שאהבתי, ויש לו סרט חדש בתחרות. ויש גם חדשים בתחרות לאטום אגויאן, שאין לי סבלנות אליו, יז’י סקולימובסקי ולאלקסנדר סוקורוב, שלא ממש מרתקים אותי. ויש גם בתחרות סרט חדש לפאבלו טראפרו הארגנטיני, במאי ששמעתי עליו הרבה דברים טובים, אבל הצלחתי לפספס את כל הסרטים שעשה עד עכשיו.

    ויש גם סרט סיני אחד שנקרא “בהמות” Behemoth…

    ועוד הרבה סרטים שאין לי עליהם שמץ של מושג. ליין-אפ קצת מאכזב, לטעמי.

  3. hamlet 29 יולי 2015 ב - 13:44 קישור ישיר

    אין על שון כבשון-עזבו את הילדים בבית ולכו
    עם החברה/אשה/איש/חבר….סרט מקסים.

  4. דניאל 29 יולי 2015 ב - 16:09 קישור ישיר

    השוואה מיותרת לכריסטיאן בייל – המכונאי יצא ב2004 והמתאגרף ב2010…
    כך שמייד אחרי? ממש לא.
    אם כבר, אז ניפח את שריריו לחלק הראשון בסדרת באטמן… אבל אז אין קשר בין רזון קיצוני לאיגרוף מכאן ההשוואה מיותרת…

  5. ערן 29 יולי 2015 ב - 20:23 קישור ישיר

    לא מבין את ההשוואה בין הזגזוגי המשקל של ג’ילנהול לאלו של בייל לפי הדוגמאות שנתת. בין הצילומים של “חיית לילה” לצילומים של “ללא כפפות” עברה שנה, אולי שנה וחצי. בין “המכונאי” ל”פייטר” עברו שש שנים! ולמה הלכת כל כך רחוק? הוא במילא נאלץ לעלות משקל בשביל הצילומים של “באטמן מתחיל”.

  6. יואב 30 יולי 2015 ב - 19:17 קישור ישיר

    יאיר, רק תיקון טעות: אחרי “המכונאי”, כריסטיאן בייל ניפח שרירים לטובת באטמן הראשון של נולאן. “המתאגרף” היה 6 שנים לאחר המכונאי (ובייל היה בו צנום למדי).


השאירו תגובה