וודי אלן מביים את חואקין פיניקס ב״איש ללא הגיון״. אין תוכנית. חיים, נקודה.

מכיוון שוודי אלן מוציא בכל שנה סרט חדש, ומכיוון שנראה שהוא פחות או יותר חוזר שוב ושוב אל אותם רעיונות שהוא כבר עסק בהם בסרטים קודמים, ומכיוון שהסרטים נראים כאילו הם נכתבו בחופזה, כמעט בבהלה, ובוימו בזריזות – לא מתוך עצלות, אלא מתוך החרדה שיגמר לו הזמן לפני שיספיק ליצור כבר את סרטו הבא – ומכיוון שאני כותב עליו בכל שנה ושנה, מה בעצם עוצר ממני להיות קצת וודי אלן בעצמי, מושפע מאחד מגיבוריי הגדולים, ולשוב ולפרסם פשוט את הביקורות הקודמות שלי על סרטיו?

מה חשבו שאר מבקרי הקולנוע בארץ על סרטו של וודי אלן?

אז הנה. לפני שלוש שנים, בביקורת שלי על ״מרומא לאהבה״, כתבתי: ״נדמה לי שכתבתי על וודי אלן כל כך הרבה – באהבה, בהערצה וגם בשנים האחרונות באכזבה – שכל מה שיש לי לומר בוודאי כבר אמרתי״. זה טקסט מדהים, כי שכחתי שוודי אלן ביים סרט שנקרא ״מרומא באהבה״.

בהמשך אותה ביקורת כתבתי פסקה שמתאימה בול ל״איש ללא הגיון״:

״אין אף אחד שמסוגל לכתוב ככה חוץ מוודי אלן. לאלן יש כבר שפה דרמטית ייחודית לו… וגם: נדמה לי שבשנים האחרונות אלן לא טורח להשקיע בסרטיו יותר מדראפט אחד. ועדיין, לא משנה מה נגיד על התסריטים – מרושלים, חפוזים, כתובים בקצרנות (אני דווקא מחבב את הקצרנות הוודי-אלנית), חוזרים על עצמם – יש בהם משהו בסיסי שעובד. כמו שירים של מוריסי. שמעתם אחד, שמעתם את כולם, אבל כל אחד יפה ומרגש בפני עצמו.״

נתעכב רגע על מה שקראתי לו ״קצרנות״. וודי אלן יוצר סרטים מהירים וקצרים. אבל הוא מאסטר בכתיבה, אין שני לו. וכך, למרות שהוא לא טורח יותר לפתח את הסיטואציות הדרמטיות ואת הדמויות, עדיין התסריטים שלו הם בית ספר לכתיבה, כי הוא יודע להכניס אליהם במיומנות ובכשרון רק מה שצריך כדי להניע את העלילה, וכדי לתת לה נפח פילוסופי/אלגורי. הוא חותך ישר פנימה, בלי להתעכב. אם צריך קריינות כדי לקדם את העלילה, הוא ישים קריינות, אם צריך פלאשבק או חלום, כדי להסביר מצב נפשי, הוא יכניס גם אותם, בלי להתחיל לחשוב האם שפת סרט מאפשרת לו. הוא מאפשר לעצמו, בגיל כמעט 80 ועם כמעט חמישים סרטים, חירות מוחלטת מחוקים ומסכמות. אם וודי אלן כותב את זה, דעו שכך זה נכון. האיש כבר שכח את מה שאף אחד מאיתנו מעולם לא ידע.

בשנה שעברה, כתבתי על ״קסם לאור ירח״ כך: ״כל מה שאלן אומר ב׳קסם לאור ירח׳, הוא אמר כבר קודם.״ אנסח זאת מחדש: ״כל מה שאלן אמר ב׳איש ללא הגיון׳ הוא כבר אמר קודם״. אבל זה סרט מקסים בעיניי, כמעט נהדר. בעיקר, כי כל מה שאלן אמר בעבר אני רוצה לשמוע שוב, כי אין חכם ממנו, וגם כי הוא מדי פעם לוקח נושאים מוכרים ומסבסב אותם לכיוונים קצת פחות צפויים.

ובכל זאת, גם זה מלפני שנה:

״בגיל 78 ואחרי 47 סרטים נראה שוודי אלן מעדיף את הסרטים שלו רכים, נימוחים וקלים לעיכול… וודי אלן כבר שנים עובד במוד עצלני, והוא מנפיק סרט אחר סרט במצבים שונים של רישול. אחת לכמה שנים הוא קולע בול ומזכיר שהוא עדיין יודע להכניס כסף למשקיעיו ולהביא אוסקרים לשחקניו, אבל בין לבין הוא מייצרים סרטים מהירים מדי וקלים מדי. ׳קסם לאור ירח׳ – שאינו סרט רע, אגב – הוא בדיוק סוג של חופשה בכפר צפויה וברורה מאליה, נטולת כל מאמץ. שיט פנסיונרים.״

החליפו את שם הסרט ב״איש ללא הגיון״ ושלחו למכונות הדפוס, יש לנו ביקורת.

אבל, כאמור, וודי אלן עדיין מבריק. חשבתי על מנשה קדישמן ז״ל אחרי הצפייה בסרטו החדש של וודי אלן. משלב מסוים בקריירה שלו, בוודאי בזקנתו, נדמה שכל מה שקדישמן עשה היה לצייר כבשים. על קנווס, על קירות, על מפיות. רק כבשים. מבקרי אמנות כבר עיקמו את האף, אבל התעלמו מדבר אחד: הוא צייר כבשים ממש נהדרות, תמיד משמחות, תמיד מרגשות. אהבתי את הכבשים של קדישמן, גם כשהוא כבר היה כה עייף וכה מיומן שהוא כבר לא היה צריך יותר משלושה קווים ושני עיגולים כדי שנזהה שזו כבשה ונאהב אותה. סרטיו האחרונים של אלן הם הכבשים הקדישמניות שלו. אתם תקראו לזה מחזור או מניירה או טיק, ואני ארצה לאסוף את כולן.

פתאום אני שם לב שבתוך גוף העבודות של וודי אלן יש תת סקציית של סרטי רצח, דרמות מוסר אפלות: ״פשעים ועברות קלות״, ״נקודת מפגש״, ״תעלומת רצח במנהטן״, ״צללים וערפל״ ועכשיו ״איש ללא הגיון״. בסרט מגלם חואקין פיניקס מרצה לפילוסופיה שמגיע לאוניברסיטה יוקרתית ברוד איילנד, ללמד סמסטר של מבוא לניים-דרופינג של פילוסופים. בכל שבוע הוא מציג פילוסוף אחר ואת עיקר טענתו. המרצה כבוי, שרוף, ציני, דכאוני, אלכוהוליסט ואימפוטנט. בתור מי שבקיא בפילוסופיה הוא מבין את העובדה הפשוטה שהיא לא עובדת. שאף פילוסוף לא הצליח ליישם את הרעיונות עליו דיבר, ואם הוא יישם אותם, הרי שהוא חי על פי עקרונותיו, אבל מחוץ למוסר. ערכים או מוסר הופך להיות נושא המחשבה העיקרי והכפייתי של המרצה. הוגה הדעות היחיד שנדמה שהוא באמת מעריץ הוא הסופר דוסטויבסקי, אולי כי הוא לא היה פילוסוף כלל, והוא הבין שהחיים הם מערכת סבוכה וסותרת של רעיונות ולא מערך אבסולוטי אחד של תפיסת עולם. וכנראה בהשראת דוסטויבסקי ו״החטא ועונשו״, הוא מחליט לבצע רצח. להבדיל מהדמויות הגבריות של ״פשעים ועברות קלות״ ו״נקודת מפגש״, שרוצחים אשה (המאהבת שלהם) כדי להיפטר ממנה ולהציל את עורם מלהיתפס בבגידה, כאן זה גבר שרוצח למען אשה שהוא לא מכיר, שלא יוצא לו כלום מהרצח, אבל הוא משוכנע, בכל הלהט הפילוסופי והאינטלקטואלי שלו, שזהו רצח מוסרי, רצח שיש בו הצדקה ושיביא לתיקון עוול (ההבדל בין גורלו של גיבור ״איש ללא הגיון״ ובין גורלם של גיבורי ״נקודת מפגש״ ו״פשעים ועברות קלות״ הוא העדות לדעתו של אלן על חוק ומוסר, חטא ועונש). כמו הפילוסופים אותם הוא מלמד, גם הפילוסוף הזה מאבד את אחיזתו במציאות ובשפיות, כשהוא נאחז באיזשהו רעיון עוועים שמתעתע בו.

״איש ללא הגיון״ נפתח עם אתגר לא פשוט. חואקין פיניקס, עם כרס מופגנת, מגיע לאוניברסיטה, נכנס לחדרה של הדיקנית שלוחצת את ידו ואומרת ״ברוך הבא, פרופסור״. והסרט קופא לי. באמת? האם אני יכול לקנות את חואקין פיניקס בתור מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה יוקרתית? לא ממש, אבל הוא שחקן וזו דמות וזה סרט אז פשוט נתגבר על זה ונעבור הלאה, כי אלן כותב לדמות הזאת טקסטים מצוינים. קצת כמו סרטיו המאוחרים של אסי דיין, שניסו לעמת בין רעיונות פילוסופיים אקזיסטנציאליסטיים ובין החיים עצמם, כך גם כאן, ההתנגשות התמידית בין רעיון מופשט ובין חוסר היכולת האמיתית ליישם אותו, והמשבר שנוצר בעקבותיו. כך, למשל, המרצה מסביר ומנמק ומבהיר למה אסור לו לנהל רומן עם אחת התלמידות שלו (אמה סטון), וכמובן לא עומד בחוקים שהוא עצמו קבע. ואכן, תולדות הפילוסופיה מלאים בהוגים ובמורים שהעיסוק ברעיון האבסטרקטי שיבש את נפשם ואת תפקודם, עד למצב שבו המוסר והערכים התפרקו להם לחלוטין. כך גם אצל הדמות הזאת, שכל מה שנותר לו בחייו הוא העיסוק ביד מקרה, ויד המקרה – ולא המצפון או ערכים או תחושת אחריות – היא זו שלבסוף שולטת בגורלו.

ציוץ