"איימי״. זה לא סרט, זו ועדת חקירה

החצי הראשון של החופש הגדול הסתיים. חודש יולי היה מוצלח למדי מבחינת סרטים – בין אם ראיתם אותם בבתי הקולנוע או בפסטיבל ירושלים. הנה כמה מהטובים שבהם. מצד שני, הוא הכיל גם כמה סרטים איומים:

1. ״אסון מהלך״

השורה התחתונה: הסרט הכי מצחיק שראיתי כבר הרבה זמן. רגעי השיא: הפארודיה הקולנועית על סרטי שחור-לבן עם ״מוליך הכלבים״, הסרט עם דניאל רדקליף ומריסה טומיי; הבדיחות של לברון ג׳יימס.

2. ״משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים״

השורה התחתונה: סרט אקשן מצוין, אולד-סקול, הטוב של השנה, עד כה.

3. ״איש ללא הגיון״

השטרה התחתונה: עמיתיי המבקרים הוציאו את וודי אלן מהאופנה. אני עדיין חושב שהוא מבריק.

4. ״איימי״

שני סרטים ברשימה הזאת על צעירה יהודיה בשם איימי, חובבת גברים ואלכוהול, הראשון קומדיה (״אסון מהלך״ מאת איימי שומר ובכיבובה), השני טרגדיה. האם ״איימי״ יצמח להיות הסרט התיעודי המצליח ביותר אי פעם בישראל? התקשיתי להשיג לו כרטיסים בשבוע הראשון לצאתו, ורק כשהועבר בקולנוע לב לאולם 1 הגדול יותר אפשר היה סוף סוף לתפוס אותו בלי להזמין כרטיסים מראש, ובמוצ״ש האולם היה מלא ברובו (ההצלחה של הסרט משמחת וזה המקום להזכיר שיש גם את הסרט התיעודי על קורט קוביין שיכול להצליח מאוד אם מישהו יפיץ אותו בארץ). אחרי שביים את הסרט התיעודי הלא-פחות טראגי על נהג המירוצים איירטון סנה, משתמש הבמאי אסיף קפדיה באותו פורמט – סרט המבוסס כולו על קטעי ארכיון, וכמות די עצומה שלהם – ואותם מלווים ראיונות חדשים של הקרובים לאיימי, שנותנים כולם גרסאות עגומות לכיסוי תחת, פה ושם – ברגעים הטובים של הסרט – גם נחשפים שקרים ברורים. זה לא סרט, זו ועדת חקירה. מותה של איימי וויינהאוס ב-23 ביולי 2011 (ארבע שנים, על היום, לפני הפצת הסרט עליה בישראל) הוא שילוב בלתי נסבל של נסיבות ברורות מאליהן: הורים חלשים ומקורבים תאבי בצע. נדמה שוויינהאוס אספה סביבה בכשרון רב אנשים שלא היו מסוגלים להגיד לה לא, ושהיא טעתה לחשוב שהיא מנצלת אותם כשיותר ויותר מתברר ששני האנשים שהיו הכי קרובים אליה – אביה ובן זוגה – היו עסוקים בהתלהבות מכמות הכסף, הפרסום והסמים שההצלחה שלה גלגלה אליהם. היה רק איש אחד במעגל הפנימי שלה שהיה לו ממש אכפת ממנה, המנהל הראשון שלה, האיש שגילה אותה כשהיא היתה בת 16 והוא היה בן 19, אבל היא פיטרה אותו. ואם יש נושא אחד שחוזר בסרט שוב ושוב הוא שהקו של איימי ירד מהפסים ברגע שהיא עזבה את הג׳ז לטובת הכיוון הפופי יותר. אני לא יודע אם אני חותם על המסקנה הזאת, אבל הסרט די נחוש בדעתו לגביה. עם אורך די מפלצתי (שעתיים ועשרים) לא מעט רגעים מנג׳סים, צריך להגיע לחצי השעה האחרונה עד ש״איימי״ הופך להיות סרט מרגש על עוד קורבן של הצלחה אסטרונומית, שבסך הכל רצתה חיבוק מאבא ואמא, ובמקום זאת קיבלה לב שבור. אני רק מקווה שמיילי סיירוס ראתה את הסרט ונבהלה ממנו.

5. ״אנטמן״, ״שון כבשון״, ״אמא שלי״

שלושה סרטים שחיבבתי וסימפטתי ברמות משתנות, ויש לי תחושה שהם מסוג הסרטים שיהיה נעים לפגוש בהקרנות חוזרות בטלוויזיה. ״שון כבשון״, ובעיקר הפתיחה המבריקה שלו, הוא כרגע החביב עליי מבין השלושה.

וגם:

״אביר הגביעים״ היה אחד הסרטים היפים שראיתי החודש. זה סרטו האחרון של טרנס מאליק, עם כריסטיאן בייל, קייט בלנשט ונטלי פורטמן בתפקידים הראשיים. הוא היה אחד הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל ירושלים ואני מבין שהסיכויים שנראה אותו בהקרנות מסחריות בארץ קלושים. קראו עליו כאן.

(המון סרטים שמתחילים ב-א׳, שמתם לב?)

אכזבות:

״שליחות קטלנית: ג׳נסיס״ – מועמד לתואר הסרט הגרוע של השנה.

״חי פעמיים״ – טרזים סינג, אחד הבמאים המוכשרים של דורנו, נכנס לרשימת הבמאים שצריך להיזהר מהם.

״ללא כפפות״ – סרט אגרוף בינוני.

ציוץ