״משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים״. המהיר והעצבני האמיתי

אני רוצה שתשימו טוב-טוב לב לדבריי, כי אני הולך לפתוח עם הכרזה בומבסטית שעשויה להישמע תמוהה כרגע אבל אני מרגיש בתוכי שבעוד שנתיים-שלוש אוכל להגיד ״אמרתי לכם״ (או שאתפדח): כריסטופר מקווארי הוא כריסטופר נולן החדש. הוא הדבר הכי מלהיב שקרה לסרטי האקשן כבר הרבה מאוד שנים. ״משימה בלתי אפשרית 5: אומת הנוכלים״, שמקווארי כתב וביים, הוא סרט פעולה והרפתקאות יוצא מן הכלל, המודל לז׳אנר. מספיק מטופש כדי שלא ניקח אותו יותר מדי ברצינות, אבל עשוי באופן מבריק. מצידי, תנו למקווארי לכתוב ולביים עכשיו הכל.

לאיזה מקום נכנס ״משימה בלתי אפשרית״ בטבלת המבקרים השבוע?

פלאשבק, 11 חודשים אחורה. את ״משימה בלתי אפשרית 5״ פגשנו לראשונה ב-24 באוגוסט 2014. קאט רוהר, קולנוענית אוסטרית ועמיתת ״סינמסקופ״, שבמקרה גרה מול בניין האופרה של וינה, גילתה ערב אחד שהרחוב שלה התמלא במשאיות ובמנופים. ימי הצילום הראשונים של ״משימה בלתי אפשרית 5״ התמקמו מול חלון דירתה. היא שלפה את המצלמה שלה, ירדה לרחוב ושלחה אלינו בזמן אמת תמונות וסרטונים, שעלו ב״סינמסקופ״ ושודרו למחרת במהדורות החדשות של לא מעט ערוצים במזרח אירופה. הנה קאט רוהר מצלמת את טום קרוז ורבקה פרגוסון משתלשלים מגג בניין האופרה:

צילומי הסרט התחילו באוגוסט 2014 מתוך מטרה לסיים את הסרט בזמן עד דצמבר 2015, אלא שאז הוחלט להקדים אותו ליולי (אני מהמר שמי שדחף היה ג׳יי.ג׳יי אברמס, המפיק של ״משימה בלתי אפשרית״ בשלושת הסרטים האחרונים, שלא רצה שסרט אחד שלו יתחרה בסרט אחר שלו, ״מלחמת הכוכבים 7״). ועכשיו אפשר לשים לב למה שלא שמנו לב אליו כשראינו את השוט הזה מצולם לפני כשנה: אין שם מסכים ירוקים. כמעט ולא תמצאו הפקת ענק שלא תפרוס מסך ירוק איפשהו בסט, כדי להוסיף אפקטים דיגיטליים אחרי הצילומים. אבל מקווארי הגיע ל״משימה בלתי אפשרית 5״ עם אג׳נדה: לצלם את הסרט כמה שיותר ללא אפקטים ממוחשבים. צריך להקדים ולומר: בימינו זה כבר כמעט בלתי אפשרי. הכל עובר דרך מחשב, וגם בסרט הזה יש לפחות שתי סצינות בולטות שכמות האפקטים הממוחשבים שלהם ניכרת מאוד (ובראשה הסצינה בטורבינת המים, שנראית מצולמת כולה על מסך ירוק), ובכמה סצינות – כולל אותה השתלשלות מהבניין – רואים שיש שוט קצרצר שצולם באולפן, כדי להכניס רגע של קלוז אפ. אבל הרגעים האלה שבהם האפקטים קופצים החוצה רק מדגישים את היעדרם בשאר הסרט. ובכך, מקווארי וטום קרוז מתקנים את אחת הבעיות הגדולות של הבלוקבאסטרים של ימינו: אף אחד כבר לא מאמין לכלום, הכל נראה צעצוע. זה היה מגוחך ב״מהיר ועצבני 7״, סרט שאמור להיות גם מהיר וגם עצבני, אבל נראה כולו מלאכותי, וזה היה עצוב ב״הנוקמים 2״, שנראה כמו סרט אנימציה. הקולנוע תמיד מלא אפקטים ופעלולים ופעלולנים, וחוטים וחבלים ומודלים מוקטנים, הכל זה קסם, הכל זה עשן ומראות, אבל היופי בסרטי ההרפתקאות הגדולים הוא להחביא את הקסם, ופתאום עידן האפקטים הממוחשבים רק הפך את הכל למזויף יותר. אז מקווארי חזר לשנות התשעים: מצלם ב-35 מ״מ (בהנהגת רוברט אלסוויט, הצלם הקבוע של פול תומס אנדרסון), ומצלם כמעט הכל בתוך המצלמה, עם מינימום מחשב. ובשתי סצינות מרכזיות בסרט, באופרה בווינה ובמרדף במרוקו, שבהן מקווארי וקרוז עובדים חזק על דינימיקה ומהירות, זה עובד פשוט נפלא.

כשזה מגיע לסדרת סרטי ״משימה בלתי אפשרית״, שתחגוג בשנה הבאה 20 שנה לבכורתה, צריך לתת קרדיט עצום לטום קרוז. הוא הקפטן של הספינה הזאת, הוא בוחר את הבמאים ומאשר את התסריטים. יותר מזה, הוא תופר את התסריטים למידותיו. אבל לא תמיד זה עובד באותה מידת הצלחה: הסרט הרביעי בסדרה, שביים בראד בירד, הכיל לא מעט קטעים מתים. הסרט השלישי בסדרה, שביים ג׳יי.ג׳יי אברמס, תגבר את אגף ההומור, והכיל כמה רגעים נבונים, אבל בסופו של דבר היה סרט נשכח למדי. וכך, מול ״משימה בלתי אפשרית״ הראשון של בריאן דה-פלמה (עם תסריט מאת רוברט טאון), פאקינג קלאסיקת אקשן/ריגול אדירה, ומול הסרט השני, שניסה להיות פשוט יותר מבחינת עלילה אבל להגביר את מינון האדרנלין עם הבימוי של ג׳ון וו, מגיע הסרט החמישי ומתייצב כאחד הטובים בסדרה. הוא עושה את זה בשתי דרכים.

האחת, בה דיברנו. מקווארי מביים סרט ריגול אולד-סקול. כמו חוקר שמזהה במעבדה מה עובד, הוא מפנה גב לסרטי הקומיקס ופונה לסרטי הביון. ההצלחה של ״משימה בלתי אפשרית״ הראשון הולידה את סדרת סרטי ג׳ייסון בורן, כמותג מתחרה, וכעת מקווארי נראה כמי שמושפע ממנה בחזרה. בעידן שבו ג׳יימס בונד מתחיל להתמודד עם ילדותו בבית אבא ועם טראומות אישיות, איתן האנט, גיבור סרטי ״משימה בלתי אפשרית״, נותר גיבור הפעולה האחרון שלא מביא איתו שום קונטקסט, רק אינסטינקים. שוב, זה אולד סקול, ובימינו זה כה מרענן.

הדרך השניה: מקווארי הוא תסריטאי מבריק. אבל את זה ידענו. השנה ימלאו עשרים שנה לזכייתו באוסקר על כתיבת ״החשוד המיידי״. בשנה שעברה הוא הציל לקרוז ולדאג ליימן (הבמאי של ״זהות בדויה״) את ״קצה המחר״ עם שכתוב מבריק שהפך את הסרט להברקת הקיץ שעבר. וקרוז, שיודע לזהות כשרונות, מטפח אותו כבר שנים באופן הדרגתי, החל משיתוף הפעולה הראשון שלהם ב״ואלקירי״ (מקווארי כתב, בריאן סינגר ביים). מקווארי, שניסה לביים בעבר אבל לא עשה שום דבר באמת יוצא דופן, פתאום הבריק עם התסריט והבימוי של ״ג׳ק ריצ׳ר״, פילם נואר קטן ומזוהם עם קרוז בתפקיד הראשי, שזקף את אוזניי. ועכשיו מגיע הסרט הזה, ופתאום מקווארי הוא לא רק תסריטאי מבריק אלא גם במאי מפתיע.

טום קרוז או פעלולן בסצינת הפתיחה של ״משימה בלתי אפשרית 5״

כמו כל קודמיו, וטוב שכך, מקווארי לא מטיל ספק בפורמט של ״משימה בלתי אפשרית״, סדרת הטלוויזיה המקורית משנות הששים וכעת סדרת הסרטים. מה שאומר שלהבדיל מסרטי שנות ה-2000, הסרט הזה לא מחפש שום לוגיקה מציאותית. איתן האנט הוא מעין מרגל-על ויש לו כמעט כוחות-על, גופניים ומנטליים. הוא תמיד יודע מה הולך לקרות ומסוגל לארגן תוך שלוש-ארבע שעות את המלכודות הכי מסובכות. איתן האנט הוא גם אדם, שבניגוד לחוקי הטבע והתסריטאות, המזל תמיד יהיה לצידו. תמיד תחלוף משאית ברחוב ברגע שהוא ירצה לקפוץ מבניין, תמיד תעבור קשישה איטית כשהוא ירצה לחמוק מרודפיו. החידוש בסרט החמישי, שמבחינה עלילתית דומה עד זהה לכל ארבעת הקודמים, הוא שהאנט פוגש את המקבילה שלו מהצד האפל של טבע האדם. מה אם היה מרגל-על מוכשר ומיומן כמוהו אבל שעושה שימוש הרסני ביכולות שלו? המפגש בין הצוות האמריקאי ובין צוות ״הנוכלים״, שהוא אוסף של מרגלים בכירים מהעולם, גורם לנו לראשונה לתהות לגבי שאלות לגבי ״רע״ ו״טוב״, ״מוסרי״ ו״לא מוסרי״ בעולם של צוות משימה בלתי אפשרית, שעד כה נלחמו על איזשהו טוב עולמי אבסולוטי שלקחנו אותו כמובן מאליו. זה המקום שבו התסריט של מקווארי מתחיל לשוחח עם סרטי ״האביר האפל״ של נולן, שבהם החברה שבתוך הסרט תוהה האם ייתכן שהגיבור הוא בעצם נבל, והגיבור עצמו מתחיל לתהות האם התמיכה הבלתי מעורערת שלו במוסדות השלטון לא נותנת יד לאלימות ממוסדת, הגובלת בעריצות? ב״האביר האפל״ זה הג׳וקר שגורם לגיבור (ולנו) לתהות האם תמיד השלטון מייצג את הטוב ואת המוסרי, וב״משימה בלתי אפשרית 5״ זו דמותו של סלומון ליין, מעין ניהיליסט חסר מעצורים, שאמורה לגרום לנו לתהות: מה בעצם ההבדל בין זה ובין זה?

מקווארי הוא תסריטאי שחזק בחידות הגיון ובפיתולי עלילה (ע״ע ״החשוד המיידי״), וכמות התפניות גם כאן משעשעת למדי. אבל ל״משימה בלתי אפשרית״, בסופו של דבר, באים בשביל ההרפתקאה. וכאן, כמו בשנות השמונים והתשעים, סרט פעולה טוב נדד על פי הסט-פיסס (set pieces) שלו, סיקוונסים ארוכים של אקשן מרוכז. וזה מה שהופך אותו פשוט לבידור פנטסטי. הסצינה הארוכה באופרה בווינה, שהיא הומאז׳ די חשוף ובוטה לסצינה דומה ב״האיש שידע יותר מדי״ של היצ׳קוק, היא מסצינות האקשן המהנות והמותחות של העת האחרונה, מעין סרט קצר ומשובח שעומד בפני עצמו. והיא גם חושפת את פנימיות הסרט: הסצינה מתרחשת על רקע האופרה ״טורנדוט״ של פוצ׳יני, שמוטיבים מוזיקליים ממנה ממשיכים לרחף לאורך כל פסקול הסרט, בעיקר ברגעי המפגש בין איתן האנט ובין הסוכנת הבריטית אילזה פאוסט (פאוסט, הבנתם?), שלא ברור לנו אם היא מלאך או שטן. ב״טורנדוט״ צריך נסיך לפצח שלוש חידות כדי לזכות באהבתה של הנסיכה, וכך גם הסרט בנוי על שלוש מערכות – וינה, קזבלנקה, לונדון – שבכל אחד מהם יש חידה שצריכה פיצוח, כדי שהנסיך יוכל להשיג את הנסיכה (רבקה פרגוסון, שחקנית בריטית-שבדית המגלמת את גרסת האשה לאיתן האנט, היא תגלית די מרשימה בסרט הזה. אם אני מכיר את הוליווד בשנה הבאה היא תופיע בכל הסרטים שיופקו). וכך,עם רמזים מסרטים ואופרות והסרטים הקודמים בסדרה, ״משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים״ הוא כמו תשבץ הגיון חסר הגיון שפותרים במנוסה. והוא הנאה גדולה.

ציוץ