״אהבה וחסד״, ביקורת
״אהבה וחסד״. הקול בראש
א.
אפשר כבר להתחיל לדבר על האוסקרים? דומני שכן. אז נתחיל: האם יכול להיות שאורן מוברמן, בשני פרויקטים נפרדים, יהיה אחראי לשלושה מועמדים שונים בקטגוריות המשחק השנה? לפני כשנה, בפסטיבל טורונטו הקודם, הגיע מוברמן עם שני סרטים: אחד כבמאי, השני כתסריטאי/מפיק. הראשון, אותו ביים, הוא ״Time Out of Mind״, בו מגלם ריצ׳רד גיר הומלס. אני מניח שנראה את הסרט הזה בפסטיבל חיפה. אחרי הבכורה בטורונטו, ואחרי קבלת פרס הוקרה בפסטיבל קרלובי וארי, גיר מוזכר כמי שעשוי לקבל סוף סוף מועמדות ראשונה לאוסקר, אחרי יותר מ-35 שנה בסרטים. זה אחד. הסרט השני הוא ״אהבה וחסד״, שביים ביל פולאד, ושמוברמן כתב (הסרט עולה היום בישראל). בסרט הזה מגלם פול דיינו (״מיס סאנשיין הקטנה״, ״זה יגמר בדם״) את בריאן ווילסון הצעיר, המוח מאחורי להקת הביץ׳ בויז. ושוב, דיבורים על מועמדות שלו לאוסקר, הפעם בקטגוריית שחקן המשנה. אבל בבואכם ל״אהבה וחסד״ אתם מתבקשים לשים לב להפתעה הגדולה ביותר בו: אליזבת בנקס. מי שהתפרסמה בזכות קומדיות רומנטיות, והפכה השנה לבמאית בינונית (״פיץ׳ פרפקט 2״) מתגלה כעת כשחקנית דרמטית מצוינת, ובתור מי שמחזיקה בידיה גם את האהבה וגם את החסד של ״אהבה וחסד״. אני מהמר על מועמדות גם עבורה. וכך, אם התחזית הזאת תתממש, יהפוך מוברמן, אחד היוצרים הבולטים בקולנוע העצמאי האמריקאי, למישהו שכל שחקני הוליווד ירצו לעבוד איתו.
ב.
אורן מוברמן, נולד ב-4 ביולי, הוא יליד ישראל שאחרי הצבא עבר לניו יורק. עד 1999, אז החל שמו לצוץ כתסריטאי בסרטים עצמאיים, הוא היה מוכר קודם כל כמבקר קולנוע, ובעיקר כמבקר של כתב העת ״אינטרוויו״. משם הוא עבר לתסריטאות, ומשם לבימוי. סרטו הראשון כבמאי, דרמת השכול המצוינת ״השליח״, העניקה לוודי הרלסון מועמדות לאוסקר. עכשיו מוברמן משתמש בשם שיצר לעצמו ובקשרים שבנה, ופנה גם להפקה. הוא המפיק האמריקאי של ״אופנהיימר״, סרטו הבא של יוסף סידר, אליו קיבץ מוברמן שחקנים שכבר הופיעו בסרטיו הקודמים, ובראשם ריצ׳רד גיר וסטיב בושמי מ״Time Out of Mind״.
ג.
כתסריטאי, מוברמן נכנס לנישה של ביוגרפיות קולנעיות יוצאות דופן למוזיקאים. זה התחיל בזכות התסריט המבריק שכתב ל״אני לא שם״, הסרט של טוד היינז על בוב דילן, שהיה ביוגרפיה אנקדוטלית, ובעצם ניסה לפרק ולבנות מחדש את כל המחשבה סביב הביוגרפיה השגרתית. משם הוא עבר לכתוב את ״אהבה וחסד״, סיפורו של בריאן ווילסון, מנהיג הביץ׳ בויז, ובין לבין הוא כתב תסריט לסרט על קורט קוביין, אותו הוא גם היה אמור לביים, אבל פרש ממנו. כבמאי, הסגנון של מוברמן שונה בתכלית: הוא מביים סרטים בעלי מסר חברתי, לרוב על אנשים בשולי החברה, ושהסגנון שלהם ריאליסטי, כמו-תיעודי. אם סרטי המוזיקה שלו מעוררים השראה, הרי שסרטיו כבמאי מביאים לדכאון, עוסקים בעולם ללא מוצא.
ד.
לעניין ״אהבה וחסד״.
אם אתם אוהבים מוזיקה, ואם אתם מוקסמים מ״פט סאונדס״, אלבום המופת של הביץ׳ בויז מ-1966, תאהבו מאוד את ״אהבה וחסד״. אם לא, לא בטוח. צריך לבוא אוהבים את בריאן ווילסון א-פריורית כדי לאהוב אותו במצביו המשתנים בסרט. הסתייגות נוספת: ראיתי את הסרט לפני כחודש בפסטיבל ירושלים, ומאוד אהבתי אותו. אבל להפתעתי, בחודש שחלף מאז הוא התפוגג לי. זו הבעיה עם סרט שיש בו סיפור טוב, אבל אין בו קולנוע גדול. אין בו משהו שנחרת עמוק, מלבד תחושה חיובית כללית, שבמרחק הזמן מתחלפת בתחושה עמומה של אכזבה: סרט שעוסק בגאונות, אבל לא מצליח להתקרב אליה.
״אהבה וחסד״ הוא כמו שני סרטים שעורבבו יחד. האחד מתרחש באמצע שנות הששים. להקת הביץ׳ בויז זוכה להצלחה עצומה, אבל בריאן ווילסון הצעיר (פול דיינו), שכתב את רוב שיריה, מתקשה להתמודד עם ההצלחה. התקפי חרדה, טריפים רעים והקולות בראשו שרק הולכים וגוברים – כמו גם הקנאה ב״ריבולבר״ של הביטלס – גורמים לו לפרוש מסיבוב ההופעות של הלהקה ולהישאר באולפן בלוס אנג׳לס לכתוב ולהקליט את האלבום הבא של הלהקה: ״פט סאונדס״, שהוא פרץ מסחרר של יצירתיות של איש אחד שחיפש מוזיקה והרמוניה בכל עצם ובעל חי וניסה למצוא דרך לדחוף כל כלי מוזיקלי, או חיית מחמד, לאולפן ההקלטות. היצירתיות הזאת, וההתמסרות הטוטאלית לה, הולכים ומערערים את אחיזתו של ווילסון במציאות.
״אהבה וחסד״, השיר של בריאן ווילסון מ-1988, שעל שמו נקרא הסרט על חייו:
קו העלילה השני מתרחש 20 שנה אחר כך. שנות השמונים. ווילסון המבוגר (בגילומו של ג׳ון קיוזאק) נשכח לחלוטין אחרי שנים של סמים, אלכוהול, מחלות נפש וטרגדיות. אחיו, שותפו להנהגת הלהקה, מת בטביעה. הים, שהיה כה מזוהה עם הלהקה, הפך למעין מלכודת שהוא לא יכול לברוח ממנו. ונדמה שהתרופות הפסיכיאטריות העלימו את המוזיקה מראשו. ווילסון בשנות השמונים היה מעין אסיר תחת טיפולו של הפסיכיאטר השנוי במחלוקת, יוג׳ין לנדי (פול ג׳יאמטי), שאמנם עזר לו להיגמל מסמים ולהוריד במשקל (ווילסון של שנות השבעים היה עצום מימדים), אבל השתלט לו על החיים ועל העסקים.
בשני צירי הזמן, ווילסון הוא אסיר של מחלת הנפש שרק הולכת ומתעצמת בתוכו, ושגורמת לו להעדיף את האולפן הסגור והמבודד על פני חברת משפחתו, להקתו ומעריציו. אלא שבשנות הששים המוזיקה היתה לו גלגל הצלה. בשנות השמונים, מפגש מקרי עם סוכנת מכירות של מכוניות (אליזבת בנקס), מעלה את האופציה שאולי בסיבוב הזה, אהבה תהיה ההצלה שלו.
שיחה על ״אהבה וחסד״, פלוס המוזיקה של הביץ׳ בויז, בפודקאסט הקולנוע של ״סינמסקופ״
מוזיקה כמחלה ומוזיקה כתרופה, ״אהבה וחסד״ נע סביב חרב הפיפיות של הכשרון וההצלחה, התנועה שבין עצמאות יצירתית מוחלטת ובין תלות משתקת. ביל פולאד, שזהו סרטו הראשון כבמאי אחרי שנים כמפיק (״12 שנות עבדות״, ״עץ החיים״, ״הר ברוקבק״), מביים יפה את ציר הזמן של שנות הששים, כמו דוקודרמה שמשחזרת בדקדקנות מרגשת את תהליך ההקלטה של ״פט סאונדס״, ואת רגעי היצירה וצירופי המקרים שהולידו כמה מהשירים הכי יפים של הפופ-רוק. הציר של שנות השמונים בעייתי יותר. מצד אחד, ג׳ון קיוזאק מגלם את ווילסון המבוגר בעדינות נוגעת ללב, כמו ילד קטן ואבוד שלא זוכר שהוא היה פעם מוזיקאי דגול, ומתייחס למוזיקה כאל קללה, נטל, פגם, אולי אפילו סם שיש להיגמל ממנו. אבל פול ג׳יאמטי מגלם דמות מונוטונית, שהיא רוע מוחלט וזדון, שכתובה עם לא מעט חזרות. הגאולה של בריאן ווילסון היא עיקר הסיפור בסרט, וקיוזאק ובנקס עושים את זה יפה, אבל החלקים האלה לא מקבלים ביטוי אמנותי שלוקח את ״אהבה וחסד״ מעבר לביוגרפיה קולנועית קצת סטנדרטית, שעיקר תהילתה – ממש כמו אצל ווילסון – נמצא בסיפורי העבר. עם זאת, נדיר למצוא סרט עם כזו אהבה (וחסד) למוזיקה.
