״אוורסט״. טיפוס כזה

בתור סרט אסונות ״אוורסט״ עושה עבודה מצוינת. הוא עובד על פי חוקי הז׳אנר – חבורת אנשים, כולם מגולמים על ידי שחקנים מוכרים, יוצאת למסע, בדרך יתקוף אותם אסון, ואין לנו מושג מי מהם יחיה ומי מהם ימות. בסרטי האסונות עצם האסון הוא נתון, רק שאלת החיים והמוות היא זו שמניעה את גלגלי המתח. הבמאי האיסלנדי, בלתזר קורמאקור, בסרטו הטוב ביותר, מצטיין בעיקר בחוויית ה״היו-אתם-שם״. אם עוצרים לרגע לבחון את ״אוורסט״ מבחינה קולנועית, מגלים סרט שהפקתו היא סוג של פלא: בין אם זה צולם על צלעות הרים מושלגים אמיתיים (מן הסתם באוורסט עצמו אף שחקן לא צולם) ובין אם אלה סצינות שצולמו באולפן, עם אפקטים דיגיטליים המדמים תנאי מזג אוויר קיצוניים ״אוורסט״ יוצר אשליה מושלמת של טיול על האוורסט וברגעי המתח הוא אכן מצליח ליצור, ובכן, קליף-הנגר. הדרך הכי טובה לחשוב על אוורסט היא כגרסה בת זמננו ל"אפולו 13". התסריטים בנויים באופן זהה: הגברים במצוקה, הנשים בוכות מדאגה בבית בסלון.

אבל ״אוורסט״ מספר את אחד מסיפורי האסונות הכי מפורסמים של 20 השנים האחרונות, אסון שקרה באיזור הכי נידח בעולם, ובכל זאת הוא גם היה אחד הכי מתועדים. אסון האוורסט של 1996 הוא גם אחד הסיפורים שהכי ריתקו אותי, לא מעט בזכות העובדה שהיה שם צוות צילום של איימקס, שניצל בנס ושכמעט תיעד את האירועים שהותירו שמונה מטפסים קפואים למוות על פסגת ההר.

החל מ-1992 הפך הר האוורסט, ההר הגבוה בעולם על גבול נפאל וטיבט, לאטרקציה תיירותית המונית. רוב הול, מדריך טיפוס אוסטרלי, התחיל להוביל קבוצות להר ובעקבותיו הגיעו מדריכים נוספים ואיתם המוני מטפסים. ארבע שנים אחר כך ומחנה הבסיס של האוורסט, בגובה שלושה קילומטרים מעל פני הים, נראה צפוף כמו דיסנילנד באוגוסט. באותה עונה, כל קבוצת מטפסים התהדרה בעיתונאי שסיקר את פעילותה. לקבוצה של רוב הול (בגילומו של ג'ייסון קלארק בסרט) הצטרף העיתונאי ג'ון קראקאור, מי שינציח ראשון את מאורעות אותם ימים ברב המכר שלו, "Into Thin Air". קבוצה אחרת הכילה צוות הפקה של איימקס בראשות הבמאי דיוויד בראשירס, שרצה להיות הראשון שמצלם סרט תיעודי (באיימקס) על פסגת האוורסט. לקח לבראשירס שנתיים לגמור את העבודה על סרטו התיעודי בן 40 הדקות (גם הוא נקרא ״אוורסט״) שהפך ב-1998 ללהיט הגדול ביותר בתולדות איימקס (בתקופה שבה איימקס הפיקו רק סרטי טבע שצולמו במצלמות 70 מ״מ ענקיות וכבדות מאוד). מה שהתחיל כסרט טבע שרצה לתעד את התלאות ואת ההעפלה לפסגת ההר, היה צריך בשלב העריכה לשלב פנימה גם את סיפור הסופה וההצלה (צוות האיימקס הציל את אחת הדמויות המרכזיות בסיפור).

בסרט אסונות בדיוני, קל לנחש מי ישרוד ומי ימות. סרטי אסונות הם דרמות מוסר פשטניות בהן המושחתים ימותו והצדיקים יחיו (אלא אם הם יקריבו את חייהם להצלת מישהו אחר). הסרט "סן אנדריאס" מתחילת השנה הציג את התוכנה הזאת על כל קלישאותיה. אבל סרט אסונות המבוסס על סיפור אמיתי הוא עסק דרמטי מסובך יותר. כמו בחיים, הטובים לפעמים מתים והמניאקים שורדים ומשגשגים. מה שמעלה את השאלה: האם יש טובים ורעים ב"אוורסט"?

באופן משונה, "אוורסט" לא מבוסס על אף אחד מהספרים והסרטים שנכתבו על האסון. העובדה שדיוויד בראשירס הוא אחד ממפיקי הסרט מעידה על כך שהוא מן הסתם היה שותף לתחקיר, כמי שהיה שם ותיעד את כל האירוע. סקוט פישר (בגילומו של ג'ייק ג'ילנהול, שנמצא עכשיו בשלב בקריירה שלו שבו הוא בוחר רק תפקידים קיצוניים מבחינה פיזית), הוא מדריך הטיפוס המתחרה של רוב, והוא מוצג כטיפוס פזיז וחסר אחריות, מול רוב, שמנסה להטיל לשווא סדר בכאוס.

גם אם הסרט רומז לכך שכל הטרגדיה הזאת מקורה בהחלטה של רוב הול למסחר את האוורסט ב-1992, הסרט נזהר מלהציג אותו כאיש הרע. להפך אפילו, רוב הול הוא הגיבור הטראגי של הסיפור. וכך, בהיעדר רצון להפנות אצבע מאשימה לעבר קורבנות האסון, שפזיזותם, ואולי אף תאוות הבצע ויצר ההרפתקנות הלא מוסבר שלהם, הציבו עשרות אנשים במצב שקשה לשרוד בו, נותר להפוך רק דמות אחת לנבל של הסיפור: ההר עצמו.

הנראטיב שהסרט מציע הוא שלהר נמאס מהמסחרה שנעשית עליו והוא החליט להעיף את כולם מעליו. מה שהופך את "אוורסט" לסרט הרים. "סרטי הרים" היה ז'אנר קולנועי פופולרי בגרמניה של שנות העשרים, ושעסק בדיוק בסיפורי הרפתקאות כאלה: קבוצת מטפסי הרים צריכה לשרוד טיפוס על הר. ההר יילחם בחזרה עם תנאי טופוגרפיה ואקלים קיצוניים. לני ריפנשטאל, הבמאית החביבה על היטלר, התחילה את דרכה כשחקנית ואז כבמאית בסרטים האלה. "אוורסט" מצטרף אליהם כסרט שעוסק במאבקו של האדם נגד הטבע, מאבק בין אפסיות האדם ואימתניותו של הטבע שתמיד ישרוד. קורמאקור ושות' הופכים את "אוורסט" לסיפור מיתולוגיה עכשווי: לא רק הטיפוס של סיזיפוס על ההר, אלא בעיקר המעוף של איקרוס ודדלוס קרוב מדי אל השמש.

האסון על האוורסט לא היה אסון טבע, הוא היה אסון של טבע האדם. אנשים שעשו בזה אחר זה את כל מה שאסור היה לעשות והאמינו שיהיה בסדר, עד שקרה מה שהם לא ציפו שיקרה: סופה פתאומית שחיבלה בכל התוכניות שלהם, אבל שגם היתה בדיוק על פי כל הציפיות ועשתה את מה שקורה על ההר מקדמת דנא: תנאי שטח קפריזיים באיזורים שבני אדם לא אמורים להיות בהם. ״אוורסט״ מנציח אסון ומציג אותו כבלתי נמנע. כסרט מתח המציג שלב אחרי שלב באופן מפורט ומסחרר את כרוניקת המוות וההצלה הוא מרשים. אבל בעוד הוא מצטיין בהצגת ה״איך זה קרה״, הוא לא טורח בכלל לשאול ״למה?״.

====================

רגע של נחת: סצינת מסוק-בהרים מדהימה, והשניה הכי טובה מאז סצינת המסוק ב״סחרור מסוכן״, סרט טיפוס ההרים הטוב בכל הזמנים עם סילבסטר סטאלון, שביים הפיני רני הרלין (אז הפינים והאיסלנדים מתגעגעים לקולנוע הוויימארי, זה מה שיוצא מכאן).

====================

אחרי שראיתי את ״אוורסט״ התיעודי מ-1998 ואת ״אוורסט״ העלילתי מ-2015, אני חייב להגיד שאחד התיעודים הכי טובים שראיתי על האסון עצמו ומה שהתרחש על ההר לפניו ואחריו נמצא דווקא בווידיאו הבא: סרט המתעד את מאחורי הקלעים של הפקת ״אוורסט״ התיעודי על ידי צוות האיימקס. בדרך כלל סרטי הפקת מאחורי-הקלעים עוסקים בשבלונות קבועות של ראיונות, רובם נעשים בדיעבד, אבל דווקא הסרט הזה מציג את התלאות של צוותי הצילום על ההר, כולל ההגעה לפסגה, אבל גם מה שקרה בין לבין (צריך לזכור: צוות האיימקס, שחושיו הורו לו שמשהו לו תקין קורה, בחר שלא לעלות לפסגה ביום שבו כל הקבוצות עלו ויצרו פקק תנועה עצום בגובה שמונה קילומטרים מעל פני הים, ולכן הגיע לפסגה אחרי שהסופה חלפה והאסון קרה ומימדיו נחשפו). מי שלא מכיר את סיפור אסון האוורסט צריך לזכור שהסרט התיעודי-השיווקי הזה גם מכיל ספוילרים לגבי עלילת ״אוורסט״, כך שקחו את זה בחשבון לפני הצפייה:

ציוץ