27 ספטמבר 2015 | 17:11 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

חי מחיפה: ״פאולינה״, ״חיבוק הנחש״ והקולנוע הלטיני החדש

"חיבוק הנחש״ בפסטיבל חיפה. מומלץ

“חיבוק הנחש״ בפסטיבל חיפה. מומלץ

משהו מעניין עובר על הקולנוע הדרום אמריקאי. זו היתה שנה גדולה עבור אמריקה הלטינית בפסטיבלי השנה החולפת. הנה רשימת המלאי: ״הר געש״ מגואטמלה זכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין (והפך לסרט הראשון מגואטמלה שנשלח לאוסקר); “אדמה וצל״ מקולומביה זכה בפרס מצלמת הזהב בקאן, ״פאולינה״ מארגנטינה זכה בפרס שבוע המבקרים בקאן. ״חיבוק הנחש״ מקולומביה זכה בפרס השבועיים של הבמאים בקאן. ו״From Afar״ זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. לרשימה הזאת צריך להוסיף גם את הנתון, שבוודאי קשור לעניין (או שלא), ששני במאים מקסיקנים זכו באוסקר על הבימוי בשנתיים האחרונות וצלם מקסיקני זכה באוסקר שנתיים ברציפות. (שני הסרטים הראשונים ברשימה הנ״ל הוקרנו בפסטיבל ירושלים, שני הבאים מוקרנים השבוע בחיפה, ובהם נעסוק מיד בהרחבה).

האם מדובר אך ורק בצירוף מקרים? בהחלט יתכן. הרי למרות העובדה שכל הסרטים באים מאותה תת יבשת לא יכולה באמת להגיד לנו משהו, כי כל סרט מגיע ממדינה אחרת. הרי לא יתכן שנגדיר כ״גל חדש מזרח תיכוני״ אם במקרה באותה שנה יזכו בפרסים סרטים מישראל, לבנון, ירדן ומצרים. לכל מדינה יש חוקי קולנוע משלה (העובדה ששניים מהסרטים מגיעים מקולומביה, שגם פתחה השנה את שעריה לצילומי סרטו החדש של טום קרוז, מעידה על כך שמשהו קורה באופן נקודתי דווקא שם). אבל אולי דווקא יש קשר בין כל הסרטים ובין הזכיות באוסקר. אלחנדרו גונסלס איניאריטו, אלפונסו קוארון וגיירמו דל טורו הפכו לגורמים משפיעים מאוד בתעשיות הקולנוע של אמריקה הלטינית, והם תומכים ומקדמים לא מעט יוצרים ופרויקטים המגיעים משם. את ״פאולינה״, למשל, הפיק וולטר סאלס, הבמאי הברזילאי של ״תחנה מרכזית״ ו״בדרכים״. ההצלחה של הדור הקודם של היוצרים המקסיקנים והברזילאיים גורמת למפיקים ומפיצים אירופאיים לצאת ולחפש, ולעיתים לממן, את היוצרים הדרום האמריקאיים הצעירים. אז צירוף מקרים, בהחלט, אבל גם תוצאות הלוואי של הצלחות קודמות. ויש עניין נוסף: למרות שכל הסרטים האלה שונים לחלוטין זה מזה מבחינה קולנועית, יש ביניהם נקודת דמיון – כולם עוסקים באורח החיים של האוכלוסיות של האינדיאנים החיים באיזורי הספר, הרחק מערי הבירה, לרוב חיים חיים של עוני גמור, ניצול, דיכוי כלכלי, וחיים של מסורת תרבותית השונה לחלוטין מזו של האזרחים שחיים בערים הגדולות, ונחשבים ל״לבנים״ או ל״עשירים״. שני סרטים (״פאולינה״ ו״חיבוק הנחש״) עוסקים במסע של אנשי הערים אל איזורי הספר, והעימות האלים בין התרבויות; שני סרטים (״הר געש״ ו״אדמה וצל״) עוסקים בחלומות הבריחה של עניי הספר אל החיים בעיר הגדולה (את ״From Afar״ לא ראיתי).

שני הסרטים שזכו במסגרות הצדדיות של פסטיבל קאן מוצגים השבוע בפסטיבל חיפה. הם שונים לחלוטין זה מזה, אבל נתייחס אליהם יחד:

״פאולינה״ (ארגנטינה). במאי: סנטיאגו מיטרה

זהו רימייק לסרט ארגנטינאי מ-1960, הסרט המקורי – “הכנופיה”, שמו* – התרחש בשכונות העוני של בואנוס איירס והסרט הנוכחי יוצא אל כפרי המצוקה של האוכלוסיות הילידיות. פאולינה היא עורכת דין מצליחה עם קריירה מובטחת ודוקטורט בדרך, אבל היא בוחרת לוותר על הקריירה ולצאת ללמד שיעורים בדמוקרטיה את האוכלוסיות המוחלשות של איזורי הג’ונגל. אביה, עורך דין מפורסם ועשיר, קומוניסט לשעבר ושמרן בהווה, מתנגד לתוכנית שלה. עמיתיה לעבודה מציגים את תלמידיה בפניה ואומרים לה ״הם חיות״. החששות הריאקציונריים של האב מתגשמים כשכבר ביומה השני בכפר כנופיית צעירים אונסת אותה. הסרט הזה שמנסה להיות ליברלי אבל לא מצליח לו, מעדכן אותנו שהם בעצם התכוונו לאנוס אישה אחרת אבל התבלבלו בזיהוי (שלא נחשוב שיש להם כאמת משהו נגדה, חס ושלום). פאולינה, שמזהה מיד שאנסיה הם תלמידיה, ושאחד מהם הכניס אותה להריון, לא רוצה לערב את המשטרה בחקירה ועל פניו נדמה שהיא רוצה לסלוח ולעבור הלאה (המסר שלה ברור ובוטה: זה מגיע לנו, הלבנים, העשירים מהעיר הגדולה. האלימות הזו של הילידים, היא באשמתנו, הילד הזה הוא העונש שלי). האב, לעומתה, מפעיל את כל קשריו לזרוק את החבורה לכלא. ״פאולינה״ הוא כמו הנגאטיב הליברלי של ״משאלת מוות״ של צ׳רלס ברונסון, זה סרט רדיקלי ברצון שלו שלא לנקום, ואפילו לא להגיש צדק. וכשם שהאלימות העיוורת של סרטי הנקמה יוצרת תחושת אי נחת, כך גם הסליחה המוחלטת של האשה ב״פאולינה״ נראית כמו הצהרה פוליטית קיצונית שנועדה לקומם, יותר מאשר תגובה אנושית בעל הגיון דרמטי. עם כל כוונותיו לנהל דיון פולמוסי בין רעיונות ליברליים ובין עמדות שמרניות קיצוניות, יש משהו מקומם באופן עקבי ב”פאולינה”, שמתחיל את המערכה הראשונה שלו עם מבנה עלילתי מסקרן, ומבשר רעות, אבל הולך ונהיה סטטי עכור וכעור, ככל שהאג׳נדות המעורפלות שלו הולכות ונחשפות. הגיבורה רוצה להיות צדקנית בכל מחיר, אבל הפושע האמיתי בסיפור הוא התסריטאי שהכניס אותה לסיטואציה שבה דווקא היותה יפת נפש הופך אותה לקורבן ראוי לאונס. סרט מעצבן נורא.

(* – אולי פבלו אוטין או חורחה גורביץ׳ ראו את המקור ויידעו להשוות בינו ובין הרימייק הזה).

״חיבוק הנחש״ (קולומביה). במאי: סירו גוארה

רגע של צמרמורת: האנס ב”פאולינה” נקרא סירו, וזה גם שם הבמאי של “חיבוק הנחש” שראיתי מיד אחרי. זה הסרט הטוב והייחודי מבין השניים וככל הנראה אחד הסרטים הטריפיים בפסטיבל. עצה: החזיקו מעמד עד הסוף.

סרט המסע הארוך הזה, המצולם בשחור-לבן בג׳ונגלים של קולומביה, מתאר שני מסעות שמספרים לנו שקרו באמת: האחד בתחילת המאה ה-20, והשני, שנעשה בעקבותיו, כשלושים שנה אחר כך, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. החוקר הראשון היה גרמני, השני היה אמריקאי, ושניהם פוגשים את אותו שאמאן, ומבקשים שהוא יוליך אותם אל פרח מיסתורי, שיש לו יכולות רפואה יוצאות דופן, אבל הוא בעיקר מכניס את מי ששותה את חליטתו למצב של טראנס שבו הוא יכול לראות את היקום לפני בריאתו. זהו, אם כן, ״פיצקרלדו״ פוגש את ״2001: אודיסיאה בחלל״. בהפרש השנים בין המסעות המתוארים בסרט, אנחנו רואים את ההשפעה ההרסנית של כניסתו של האדם הלבן אל הג׳ונגלים. ״לכל מקום שאתם באים, אתם מביאים מוות וטירוף״, מאשים השאמאן את האדם הלבן, וזהו אכן מסע אל תוך מוות וטירוף. אבל זה גם דיון מרתק, גדוש סמלים, על ההבדל בין תפיסת העולם האינדיאנית ובין תפיסת עולם המערבית. השאמאן שמבקש מהאדם הלבן לבטל את אחיזתו במציאות ולאחוז חזק בחלומותיו, שהם מורי הדרך הטובים ביותר שלו. שוב ושוב מבקש מורה הדרך מהחוקר להיפטר המזוודות שלו, מהמטען שלו, להרפות מיצר התיעוד, האיסוף, הקטלוג, הרצון לחזור הביתה עם מזכרות, ולהישאר רק עם החוויות.

החומרים האלה, הנופים האלה, הטירוף הזה: יש כאן בסיס לסרט גדול אף יותר, אבל ״חיבוק הנחש״ מצליח להישאר גם חוויה ויזואלית וגם סרט שמכיל מגוון רעיונות שאמאניים, שהקולנוע ממעט להתייחס אליהם בכלל, לא כל שכן בכזו רצינות ושכנוע.

נושאים: בשוטף

16 תגובות ל - “חי מחיפה: ״פאולינה״, ״חיבוק הנחש״ והקולנוע הלטיני החדש”

  1. איתן 27 ספטמבר 2015 ב - 20:36 קישור ישיר

    זה לא שאין לי בעיות עם “פאולינה”, אבל אני ראיתי אותו אחרת לגמרי. אני בדיוק כותב פוסט עליו, אבל רק פריוויו: מדובר באשה שנלחמת על מקומה בעולם של גברים. גם אם המחיר הוא כבד. מאוד.

    מה שאתה כותב, על אנשים יפי נפש מאוד, זה מה שהפריע לי בסרט אחר, שדווקא זכה להצלחה נאה בישראל – “שלגי הקילימנג’רו”. שם לא הבנתי את המניע של האנשים לסבול את ההתקפה האלימה. כאן, ב”פאולינה”, אני אולי לא מסכים, אבל מבין.
    ושמת לב שכל הסצינה הראשונה, משהו כמו 10 דקות, היתה בשוט אחד?

    ===================
    רוה לאיתן: כן. אבל שוט אחד רצוף של שני אנשים מדברים זו לא וירטואוזיות קולנועית אלא תיאטרון. אנחנו אוהבים את השוטים הארוכים כשיש משמעות לשוט, לתנועה, כשיש וירטואוזיות של החלפת לוקיישנים ללא חיתוכים.

    • spartak 28 ספטמבר 2015 ב - 10:46 קישור ישיר

      נראה לי שזה היה קצת פחות וגם לא ראיתי סיבה מיוחדת להיותו שוט אחד. לדוג’, ב10,000 ק”מ, הספרדי שהוקרן בחיפה בשנה שעברה יש שוט “דומה” (2 דמויות בבית), אבל הרבה יותר מעניין (שם זה כולל סצנת מין וארוחת בוקר) בן 20 דק.

  2. קוונטין 27 ספטמבר 2015 ב - 20:42 קישור ישיר

    לפאולינה הזה יש את אותה העלילה, אחד לאחד, כמו של הספר חרפה של קוטזי
    ברמה של העתקה בוטה לדעתי

  3. spartak 28 ספטמבר 2015 ב - 10:42 קישור ישיר

    ראשית, “הר געש” (הנפלא) סרט השני שגואטמלה שולחת לאוסקר, אבל הראשון היה כל כך מזמן (1994) שאכן כפורץ דרך. מה שכן, גואטמלה היא לא מדינה דרום אמריקאית אלא מדינה ממרכז אמריקה.

    מסכים עם כל מילה שכתבת על “פאולינה”, אבל לא הייתי מגדיר את זה כ”אימות אלים בין התרבויות” (כפי שציינת היא לא הייתה מטרתם) אלא יותר כישלון מדיני בהבאת “חינוך” לפרפריה.
    ועקרונית גם הסרט הזה במקור נקרא “כנופיה” אלא שמפיציו החליטו לקרוא לו באנגלית “פאולינה.

    אני ראיתי אותם בסדר ההפוך, אז איכשהו לא שמתי לב לצירוף המקרים הזה. וזה אכן סרט מרהיב ויזואלית (אולי קצת-קצת אורך) גם על המסע הפיזי וגם על המסע הנפשי.

  4. ניר 28 ספטמבר 2015 ב - 13:11 קישור ישיר

    הסרט העכשווי הכי מעניין מאמריקה הלטינית “מרחוק” שזכה בפסטיבל ונציה האחרון לפי הדיווחים הוא סרט מדהים. אין סיכוי שפסטיבל חיפה יקרין אותו, כי איכשהו הפסטיבל מקרין כמעט רק סרטים שכבר ניקנו ע”י מפיצים מקומיים וניתן יהיה לראותו בקרוב מאד בתנאים מעולים ולא באולמות ההקרנה המזעזעים שלו (כמו האודיטורים שכלל לא מתאים להקרנת סרטים). כחובב קולנוע מושבע וכחיפאי זו כבר השנה השמינית שאני מחרים את הפסטיבל הזה. לא בא לי לשלם מחיר מופקע לכרטיס (45 שקלים) ועוד לשמוע את יונה יהב הדוחה נואם. יש גבול.

  5. עמיר 28 ספטמבר 2015 ב - 14:22 קישור ישיר

    הסינופסיס של פאולינה זהה לעלילת הספר הדרום אפריקאי “חרפה” של קוטזי.
    ספר מצוין. נשמע שהסרט פחות.

  6. תקווה 28 ספטמבר 2015 ב - 17:16 קישור ישיר

    מסכימה עם ניר

  7. ניר 28 ספטמבר 2015 ב - 19:49 קישור ישיר

    כל כך הרבה שנים שפנינה בלייר מנסה להביא כוכב קולנוע אמיתי לפסטיבל חיפה ולא מצליחה. בלייר מציעה טיסות ואירוח מלא לכוכב וזוגתו ועדיין אף כוכב לא מוכן להגיע. בניגוד אגב לפסטיבל ירושלים, שכל שנה מתהדר בכוכבים. פסטיבל חיפה היה ונותר פסטיבל פרובנציאלי קטן שמבוסס בעיקר על סרטי מפיצים.

  8. נועה 28 ספטמבר 2015 ב - 23:42 קישור ישיר

    ניר,

    מעבר לשוביניזם החריף שמדיף הפוסט שלך
    אנא האר את עינינו – איזה כוכב בדיוק הגיע לירושלים?
    לא זכור לי שבראד פיט ושות׳ הגיעו לאחרונה למחוזותינו
    ובבקשה אל תציין את ג׳ון טורטורו, שחקן ענק – בהחלט
    כוכב – רחוק שנות אור

    • ניר 29 ספטמבר 2015 ב - 13:12 קישור ישיר

      רוברט דה נירו, למשל?

  9. חיפאי 29 ספטמבר 2015 ב - 8:20 קישור ישיר

    לניר:
    כנראה שפסטיבל ירושלים נמצא במצב כל כך גרוע עד שהחליט להעסיק יחצ”ן עלוב נפש כמוך.

  10. כרמליטו 29 ספטמבר 2015 ב - 9:49 קישור ישיר

    למרות ההלעזות שלעיל, פסטיבל חיפה היה ועודנו פסטיבל הסרטים האיכותי והמשמעותי ביותר בישראל, ואמירה זו היא נכונה, לדעתי, לפחות לעשר השנים האחרונות. הפסטיבל השנה הביא אורחים נהדרים (לנצמן, מחמלבף, קיארוסתאמי) וסרטים נהדרים. יונה יהב שנדחף או לא, ממש לא מעניין אותי. אותי מעניין הקולנוע.

  11. ניר 29 ספטמבר 2015 ב - 13:15 קישור ישיר

    פסטיבל חיפה הוא אחד מתוך מאות פסטיבלים דומים וזניחים שנערכים לכל אורך השנה בכל רחבי תבל. גם אחרי 31 שנים הפסטיבל הזה לא הצליח להיות בין מאה המובילים (פסטיבל ירושלים בהחלט כן). צריך להיות חיפאי מריר ופרובינצאלי במיוחד כדי לחשוב שפסטיבל חיפה הוא איכותי.

  12. אפ 29 ספטמבר 2015 ב - 13:32 קישור ישיר

    היי ניר.
    בתור תל אביבי צעיר אני יכול לאמר לך שאין פסטיבל קולנוע שאני יותר מעריך מאשר חיפה.
    מהסיבה הפשוטה שזה הפסטיבל קולנוע היחיד שבאמת מנגיש את עצמו לקהל הרחב ומציע תוכנייה מגוונת שבנויה ברובה מסרטים שלא תיהיה עוד הזדמנות לראות.
    במקרה הייתי השנההגם בקאן ולהבדיל אלף הבדלות גם בפסטיבל ירושלים,ההשואה לפסטיבל חיפה היא מגוחכת מהיסוד שלה כי האגנדה של הפסטיבל היא שונה.
    מה משנה כל הדירוגים הטפשיים האלה,בוא לכאן ותראה מהו הכוח של קולנוע.
    איך באולם האודיטוריום 1300 אנשים יכולים להתחבר לסרט אירופאי של במאי אירני.
    זה היופי של הפסטיבל הזה,אתה מוזמן לא להתחבר לזה אבל לבקר אותו בצורה כה בוטה נראה לי כמו משהו חסר פרופורציות לחלוטין.

  13. חיפאי 29 ספטמבר 2015 ב - 16:21 קישור ישיר

    פסטיבל חיפה נבחר ע”י מגזין ורייטי לאחד מ60 פסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם, . חברים תפסיקו להתווכח עם ניר הוא תועמלן.


השאירו תגובה