"באבא ג׳ון״. הודו לשם

א.

יש משהו שמתמיה ומתסכל אותי ב״באבא ג׳ון״. ראיתי אותו לראשונה בהקרנות האקדמיה לקראת ההצבעה לפרסי אופיר. הוא היה אחד משלושה סרטים שהיתה לי סקרנות גדולה מהם, בזכות דברים ששמעתי בשלבי ההפקה. היה ברור ש״באבא ג׳ון״, עם שחקניו האמריקאיים והאיראניים, יהיה שחקן מרכזי בתחרות השנה. לצידו, הסתקרנתי מ״מלחמת 90 הדקות״ של זוכה פרס אופיר בעבר, איל חלפון, ומ״פלאפל אטומי״, של זוכה פרס אופיר בעבר, דרור שאול. אבל אחרי שראיתי את שלושת הסרטים היתה לי תחושה ברורה והחלטית מאוד ששלושתם לא יהיו השנה במשחק האופיר, לפחות בקטגוריית הסרט הטוב. שלושה מהסרטים המסקרנים של השנה, והתאכזבתי משלושתם. לגבי ״מלחמת 90 הדקות״ ו״פלאפל אטומי״ כנראה שדעתי היתה בקונסנזוס. לגבי ״באבא ג׳ון״ טעיתי טעות כפולה ומשלושת: לא רק שהוא הגיע לחמישיית הגמר, הוא גם זכה. בפרסי אופיר לא תמיד זכה הסרט שהכי אהבתי, אבל כמעט תמיד זכה אחד הסרטים שהכי חיבבתי, אבל ״באבא ג׳ון״, חוששני, מצטרף כעת אל המועדון שמכיל את ״נקמתו של איציק פינקלשטיין״ ו״מעבר לים״ בתור סרטים שזכו בפרס אופיר ואין לי מושג למה (הדמיון ל״מעבר לים״, גם הוא סרט על ישראליות/זהות יהודית/יחסי הורים-ילדים/ותהיות לגבי הגירה, מפתיע).

ב.

האם ״באבא ג׳ון״ יעשה חיל באוסקר? מסופקני. מצד שני, זה המקום להזכיר שזה גם מה שכתבתי על ״עג׳מי״ ולעומת זאת הייתי בטוח ש״למלא את החלל״ יהיה מועמד. מה שאומר: הכל הימורים וניחושים. אבל בהיעדר סרט אחד שסחף אחריו בהתלהבות את כל חברי האקדמיה, קל להבין מה גרם לחברי האקדמיה להצביע עבור ״באבא ג׳ון״ בתור הסרט שיהיה נציג ישראל לאוסקר הזר (וזו, בעיניי, הפרס בו הוא זכה ביום שני בפרסי אופיר): זה סרט שיהיה מאוד קל לעשות לו יחסי ציבור באמריקה. סרט ישראלי דוברת פרסית, על מהגרים איראניים. כשענייני המתיחות בין ישראל ואירן עושים כותרות כל יום, סרט ישראלי שיש בו נגיעה איראנית, ימשוך את תשומת לב התקשורת. אבל האם הוא גם יענין את הצופים?

ג.

״באבא ג׳ון״ הוא תעלומה עבורי. מצד אחד, אני יכול למנות לא מעט מיתרונותיו. יש בו משהו בוגר, רציני, שקול, ואפילו לרגעים מידה מסוימת של כריזמה. זה סרט יפה תואר, עם איזשהו נפח חגיגי, שמקבל נקודות זכות רבות בזכות נעימת הנושא הנהדרת שלו, שהלחין אייל סעיד מאני*, איש אנסמבל מכילתא, שאמנם מנוגנת ביותר מדי וריאציות בסרט, אבל כמה מהן סוחפות ונותנות לסרט את מעט עוגני הרגש שלו, והצילום של עופר ינוב, שמשתמש באבק המדבר ותרנגולי ההודו, כדי ליצור מבט מצועף ומרוכך על העבר. יש גם ערך, וזה אולי האס בשרוולו של ״באבא ג׳ון״, בהנצחת העולם הזה: מושב דתי בנגב (מושב זרחיה, בו גם גדל הבמאי שהסרט הוא בהשראת סיפור משפחתו), אליו נקלטת קהילה של עולים חדשים מאיראן, שממשיכים את חייהם כרגיל כאילו הם עדיין באיספהאן, ורק שרים על הגעגועים הביתה. העולם, השפה, הקשר לדת וההתנתקות ממנה, ועם זאת, חוסר החיבור המוחלט לכל מה שהוא ישראלי – בסרט יש רק שתי אופציות, איראן או אמריקה, ישראל אגבית בדילמות של הדמויות – כל אלה, יש להניח, מאפיין אכן דור שלם של מהגרים, ומביא אל שנות השמונים סיפור הגירה שאנחנו רגילים לשמוע משנות החמישים. כך שהפרטים האלה, השפה, המנהגים, והמתיחות הבין-דורית, עשויים להפוך את ״באבא ג׳ון״ לסרט שיעשה לקהילה הפרסית בארץ את מה ש״חתונה מאוחרת״ עשה לגרוזינים, ״שבעה״ עשה למרוקאים ו״מפריח היונים״ עשה לעיראקים. המנון קהילתי (והקהילה האיראנית-היהודית הענקית בלוס אנג׳לס יכולה להפוך את ״באבא ג׳ון״ ללהיט לא קטן גם בדרום קליפורניה). כך שמי שמחפש רגעים קטנים ותמונות יפות, ״באבא ג׳ון״ מצליח עם העמדת הפנים בכך שהוא פרויקט ראוי ומרשים. אבל מי שמחפש סרט שלם, כזה שמייצר רגש וגם תובנות, ימצא את ״באבא ג׳ון״ סרט מתסכל מרוב החמצות. זה סרט שכל מה שיש בו זו הפקה, אבל בכל המחלקות האחרות הוא פצוע כמו תרנגול הודו שמקורו נקטם. אחרי זכייתו בפרס אופיר ויציאתו אמש להקרנות מסחריות ניגשתי לצפות בו שוב, כדי לראות מה החמצתי. ובכן, זה עדיין סרט שהמילה שהכי תתאר אותו היא ״בוסר״. מול סרטי הביכורים המרשימים של השנה, ״באבא ג׳ון״ הוא סרט שיצא מתנורי ההפקה חצי אפוי.

ד.

״באבא ג׳ון״ מצליח להחמיץ פעמיים. זה סרט שלמעשה אין בו ממש סיפור. יש מהלך דרמטי אחד בין אב ובנו וסדרה ארוכה מאוד של סצינות שחוזרות שוב ושוב על אותו רעיון: האב רוצה שבנו ילך בדרכו, והבן מסרב. אחד מהם לבסוף יישבר. זו עלילת הסרט. אם רוצים להכין מהקו הזה סרט עלילתי, אין כאן יותר מ-20 דקות של סרט. ואכן, כשאני רואה את ״באבא ג׳ון״ ומתחיל לערוך אותו מחדש בראשי, בין השאר כי נדמה שרצף הסצינות הוחלט בהגרלה אקראית, כי כמעט ואין סצינה שברור איך היא ממשיכה את זו שבאה לפניה, ומסיר ממנו את כל הסצינות שאומרות שוב ושוב את אותו הדבר, לעיתים קרובות באותן מילים ממש, אני מגיע בערך ל-30-40 דקות של סרט. ״באבא ג׳ון״ מכיל בתוכו סרט קצר מבריק, נפלא, קטן, קומפקטי, שבפורמט הדחוס ההקבלה בין גידול הילד ובין גידול תרנגולי ההודו היה יוצר חיבור מרגש. כל מה שהאב כה טוב בו בגידולי ההודו, הוא לא יודע לעשות בגידול הילד שלו. כדי להפוך את הסרט הקצר הזה לסרט באורך מלא מישהו היה צריך לשבת ולכתוב עלילות משנה (ולא, הדוד מגיע לביקור מאמריקה היא לא עלילת משנה). זה סרט שעולמו דל בצורה מתמיהה. זה סיפור התבגרותו של ילד זעפן, שאין לו חברים, אין אף ילדה שהוא מאוהב בה, הוא חי במושב אבל אין לו שום קהילה. לאב יש קהילה שהוא מתעב, שכניו שרק רוצים לנקר אותו למוות. אבל הוא גם מלא קנאה. לכל שכניו יש עסקים, אותם הם מנהלים עם ילדיהם. יש את ״ארה׳לה ובניו״, את ״יואב ובניו״, ״שוקרון ובניו״, והאב רוצה כבר לראות את השלט ״יצחק ובניו״, אבל לא די שיש לו רק בן יחיד, הבן הזה לא רוצה ללכת בדרכיו. וכאן הסרט מתחיל לקחת בחירות תמוהות. אני מבין קונפליקט בין ילד עדין, רוח של אמן, משורר, איש כתיבה או מוזיקה, מישהו שידיו רכות או שמאליות, שפשוט לא יכול ולא רוצה להיכנס לעולם של גידולי תרנגולי ההודו. אבל כאן הקונפליקט הוא ביו אב שמגדל עופות ובין ילד שרוצה להיות פחח. הוא מפרק גרוטאות ובונה מהן גרוטאות אחרות. אם זה קונפליקט סביב העיסוק בגידול חיות המיועדות לשחיטה ולהובלה בסבל, זה כבר עימות אחר – מגדל העופות מול הבן הטבעוני – אבל לא בסרט. בקיצור, מה שיוצא הוא שזו דרמה בין אב ובנו, ושניהם עקשנים ועיוורים ולא רואים אף אחד מלבד עצמם. זה הופך את הדרמה ללא מעניינת כי היא עוסקת באנשים חפורים בתוך עצמם שהולכים סחור-סחור במעגלים.

״באבא ג׳ון״ היה יכול לבחור שיטה אחרת. להשאיר את קו העלילה הרזה על כנו, רק הסיפור בין האב ובין בנו, ולעשות מה שכל סרט פסטיבלים בעולם עושה: להתבונן בסבלנות ובאריכות על הטבע סביבם. יש כמה רגעים כאלה בסרט, והם קסומים, בהם המצלמה קולטת ציפורים במעופן, או סוף חול פתאומית שמסחררת פלומות אבק. כל שוט של תרנגולי ההודו הוא פנטסטי, הם נעים בתזמון מופלא כמו להקת דגים, והעופות הם הדמויות עם ההבעות הכי חזקות בסרט. בכל רגע שהסרט נמצא בתוך הלול, הוא קם לחיים. שם הדמויות מתפקדות, פועלות, חיות ומתעמתות. מחוץ ללול הסרט מתייבש. סעו השבוע לפסטיבל חיפה ותראו עשרות סרטים כאלה מכל העולם, של התבוננות באיזור, באורחות חיים, ועם עלילה המרוחה באופן דק מאוד על מצע הסרט. אבל ״באבא ג׳ון״ מפספס גם את ההזדמנות להיות סרט פיוטי, והוא גם לא מצליח להיות מלודרמה פרסית. יש בו משהו אדיש לחלוטין.

ה.

האשמה נמצאת בתסריט, והתסריט מזין את השחקנים. נאביד נגהבאן, השחקן האיראני-האמריקאי שמוכר בתור אבו-נזיר בסדרה ״הומלנד״, מגלם את יצחק מורגיאן. מורגיאן בפרסית זה ״מגדל עופות״, ויצחק מיישם קבלת גורל מוסלמית בכך שהוא רואה שהשם שלו הוא הגורל שלו: אביו גידל עופות, וכך גם הוא. הוא נוטר לאחיו על כך שברח מהגורל שלו ונדד לחיי שגשוג באמריקה. אבל בהיעדר מנעד או מניע לדמות – יצחק היא דמות סתומה לחלוטין, שחיה בפחד מאב שתלטן שבסרט נראה פלגמטי לחלוטין ולא ברור מה ממקור הכוח שלו – כל מה שנגהבאן יכול לעשות זה לכעוס כל הזמן. והסרט סובל מרפטטיביות שבתחילה נראית תמוהה ובהמשך כבר הופכת לקומית. כל סצינה בנויה באותו אופן: האב רוצה שבנו יעשה משהו, הבן מסרב, האב עונה לו באיזשהו מכתם או אמרת כנף איראנית. לא ידעתי, אבל מתברר שהאיראנים מרבים להשתמש במשלים ובפתגמים כדי לטבל את דיבורם, גם בשעת כעס. הנה תמצית של כמה סצינות מפתח.

סצינה א׳:

אבא: תעשה מה שאני אומר לך.

בן: לא, אבא, תקשיב לי. יש לי רעיון יותר טוב.

אבא: ״נקרעו לי יותר חולצות ממך״.

סצינה ב׳:

אבא: אני אסבן לך את הגב.

בן: איה, אבא, אתה מכאיב לי.

אבא: ״אם זה לא כואב, זה לא מנקה״.

סצינה ג׳:

שכן: תמכור לי את החווה שלך.

אבא: לא רוצה.

שכן: ״טוב שכן קרוב מאח רחוק״.

סצינה ד׳:

אמא: תניח לילד.

אבא: אני אכריח אותו לעבוד איתי בגידול העופות.

אמא: ״אם תכופף ענף יותר מדי הוא יישבר״.

סצינה ה׳:

אמא: תעשה מה שאבא שלך אומר לך.

בן: לא רוצה.

אמא: ״העץ שלא יתכופף ברוח, יישבר. רק כך אפשר לעבור את הסופה״.

וכן הלאה והלאה. שוב ושוב ושוב. האבא רוצה שהבן יטפל בעופות, והבן לא מוכן. בסצינה אחת, שנראית שהיא תוביל לאיזו הארה, הבן מקבל עונש אחרי שקילל את המורה בבית הספר. האב דורש מהמורה התנצלות על כך שהעניש אותו. המורה מתנצל, אבל מזהיר את האב שבקרוב הבן יתחיל לקלל גם אותו. ומה אתם יודעים, המורה צדק. הבן אכן מתחיל לקלל את אביו, וכל הסיפור הזה ביניהם הופך להיות משל לא ברור על בנים שלכודים תחת שבט אביהם.

התקווה שלי היא ש״באבא ג׳ון״ יהפוך ללהיט ענק, היסטרי, יותר מ-300,000 צופים. רק אז, אחרי שהוא יהפוך לתופעה כלל ארצית, אפשר יהיה לקחת את הסצינות שלו ולהתחיל להפוך אותן לפארודיות, אני מדמיין גל של מערכוני ״באבא ג׳ון״ ויראליים. להמציא עוד ועוד פתגמים איראניים שאפשר להגיד במקום לקדם את העלילה.

=====================

*) אני מקווה שהמפגש בין אייל מאני ובין יובל דלשד ינביט את סרטו הבא של דלשד, כי אם יש סרט שצריך להיעשות זה על סיפורו האישי של מאני, בן 54, מוזיקאי מבריק שזכיתי לראות בהופעה בפסטיבל קולנוע דרום השנה, שגדל עד גיל 16 בתור מוסלמי באיראן. בגיל 16, רגע לפני שיצא ללימודי מוזיקה באירופה, הוא ליווה את אמו לטיפולים רפואיים בישראל, כאן היא סיפרה לו שהיא בעצם יהודיה. והוא, בן לאם יהודיה ולאב מוסלמי, נחשב יהודי על פי ההלכה היהודית ומוסלמי על פי ההלכה המוסלמית. אבל הביקור בישראל שינה את מסלול חייו, הוא התגייר, חזר, בתשובה וכעת הוא רב חרדי ומוזיקאי, וההרכב שלו, מכילתא, המנגן מוזיקאי פרסית סופית ראוי להיכרות. השבוע, בעת הפסקת פרסומות, זכה מאני בפרס אופיר על הפסקול שהלחין ל״באבא ג׳ון״. קראו עליו עוד כאן.

ציוץ