14 ספטמבר 2006 | 12:15 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

על הידיים

יעל שוב ב”טיים אאוט” אהבה. שמוליק דובדבני ב”וויינט” אהב. נעם בוקסבאום ב”עכבר העיר אונליין” אהב. אורי קליין ב”הארץ” אהב. ואני שואל: וואט דה פאק?
מדובר ב”ידיים קשורות”, סרטו החדש של דן וולמן. ולמרות המחמאות מהקולגות, בעיני זהו סרט רע. סרט רע עם רעיון טוב, סרט רע עם נקודת מוצא מעניינת, סרט רע שמוקדש לאדם נפלא ומבוצע על ידי דמות מרכזית בקולנוע הישראלי. אבל זהו סרט רע. והאם הוא מכיל את “גדול תפקידיה של גילה אלמגור”, כמאמר דובדבני? בהחלט לא. אלמגור אכן נותנת משקל ועוצמה לדמות המיוסרת שהיא מגלמת, אבל גם היא אובדת בתוך תסריט אוורירי מדי, שלא מצליח להגשים את הפוטנציאל המלא של הסיטואציה שלתוכה השליך את דמויותיו.
כך כתב אורי קליין למחרת הקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים:

יש לי הערכה עצומה לדן וולמן: לעקשנות שלו; לנחישות שלו ללכת בדרכו שלו, להמשיך ולעשות את סרטיו הקאמריים, האינטימיים, הקשים, שמתמקדים בגורלו של הפרט אך אינם נמנעים גם מתיאור המציאות המקומית שבה הפרט הזה מחפש את גאולתו; להימנעות שלו מלרצות למצוא חן, להתחנף.

ואני חותם על כל מילה. אבל כשזה מגיע לסרטיו של וולמן המילים “הערכה” ו”רחמים” קצת מתבלבלות ביניהם. וולמן עושה את הדבר שלו, בעקביות באמת מעוררת הערכה, אבל סרטיו מתיישנים כמעט בשניה שבה הם מוצגים בבכורה. הוא עבד עם חנוך לוין, עיבד את עמוס עוז והשפיע על עמוס גוטמן (וזו הפילמוגרפיה הסלקטיבית, שמתייחסת לכך שדן וולמן שביים מסרטי “אסקימו לימון” הוא במאי אחר, עם משכנתא במקום נשמה). וכפי שאתם רואים, עקביותו, ותיקותו והעובדה שהוא עושה את הדבר שלו, במו ידיו, בתוך ביתו, עם חבריו ועם אשתו העורכת, קנתה לו מעריצים. אלא שזו הערכה, כך נדמה, שמגיעה מתוך חיבה לאיש והוקרה לקריירה שלו ולא מתוך התבוננות צלולה בסרטיו האחרונים. למעשה, “ידיים קשורות” הוא סרט מביך. הוא כמעט חובבני. הוא סרט שדי ברור מהצפייה בו שליוצרו אין מושג על העולם אותו הוא מתאר. וזה לפני שנדבר על מושג בהדרכת שחקנים, העמדת מצלמה, בניית סצינה.
הסרט האחרון של וולמן שחיבבתי, שנגע לליבי, היה “המרחק”. סרט על אדריכל (אפרופו אדריכלים) והוריו המזדקנים. האופן בו וולמן וגוטמן עסקו בזיקנה בסרטיהם, והם עסקו בכך גם כשהיו צעירים, תמיד שיעשע אותי. הזקנות ב”חסד מופלא” גרמו לי להתגעגע לכמה מסרטיו של וולמן, מועדון הקשישים ב”המרחק” גרם לי להתגעגע לגוטמן. אבל מאז “המרחק” וולמן עשה סרטים שרק אהבתי פחות ופחות, גם אם אוכל גם אני לדבר בשבחה של המחויבות האנושית והחברתית בסרטיו.
ואולי תרומתו הגדולה של וולמן היא בכך שהוא יוצר טיוטות לסרטים עתידיים. אני משתוקק שיבוא קולנוען, נגיד יוסף סידר או אבי נשר, ויעשה רימייק ל”חייל הלילה” של וולמן – עוד סרט עם רעיון מבריק אבל ביצוע עגום. ודמיינו את דני לרנר ממשיך את הקו של “ימים קפואים” ומציג גרסה משלו למסע הלילי של “ידיים קשורות”. ואז לפחות נוכל לסכם את הקריירה של וולמן בטון אוהד: רוב סרטיו לא היו טובים מספיק, אבל הוא הקדים את זמנו.

4 תגובות ל - “על הידיים”

  1. רתם 14 ספטמבר 2006 ב - 12:44 קישור ישיר

    לא ראיתי את “ידיים קשורות”, אבל בעיניי קשה להאשים את וולמן בחוסר מיומנות או יכולת קולנועית. נכון שהוא שייך לדור הישן ולא מיומן בעשייה הקליפית שנפוצה היום בקולנוע, אבל כך גם קלינט איסטווד ווודי אלן. אני מסכים ששיאו של וולמן היה אי שם בשנות ה-70, כאשר יצר את “פלוך” המופלא, את “מיכאל שלי” (שהוא אחד העיבודים הטובים לספרות שהופקו בקולנוע הישראלי, בעיניי) ואת “מחבואים”, שהוא דרמה ריאליסטית מצויינת, אבל עדיין, בכל סרט שלו (ולא ראיתי את כולם) יש משהו מעניין. “הביוגרפיה של בן”, לדוגמא, היה סרט עם בעיות, אבל מצד שני גם קטעים סוריאליסטיים מבריקים ומצחיקים ממש, חסרי תקדים בסרט ישראלי.

    סרטיו של וולמן הם זולים (יאיר בטח יגיד “גם ימים קפואים הוא סרט זול”) מה שמכתיב ראשוניות טכנית מסויימת, אבל עדיין כל סרט רע של וולמן כולל בתוכו יותר חזון ואמנות מהמאסטרפיס החביב על יאיר “אביבה אהובתי”…

  2. kris katan 14 ספטמבר 2006 ב - 12:51 קישור ישיר

    מישהו יודע למה המון סרטים ישראלים בנויים בתבנית ***ים ***ים?
    ימים קפואים
    ידיים קשורות
    כנפיים שבורות
    שבתות וחגים
    גיבורים קטנים
    גם כלבים רצים
    גם ילדים התחילו קטנים

    יש עוד תבנית:
    האסונות של נינה
    הכוכבים של שלומי

    אבל זה עוד לא ממש נחשב תבנית

  3. עופר ליברגל 14 ספטמבר 2006 ב - 22:19 קישור ישיר

    למה אהבתי את ידיים קשורות: קודם כל בגלל הסיבה הפשוטה- הסרט ריגש אותי, מאוד. יצאתי עם דמעות בעיניים ורעד בכל הגוף. זה אולי לא התפקיד הכי טוב של גילה אלמגור, אבל דעתי הוא בין הטובים ובטח אחד מיוצאי הדופן שלה- היא מחליפה את המלודרמטיות המאפיינת אותה לרוב באיפוק כובש -היא יוצרת דמות של אישה שפוטה שנכנסת לעולם לא מוכר לה ונמצאת בהלם תמידי- גם בגלל החיוות הקשות שעוברת עליה, גם בגלל הגילויים על בנה. לי זה הזכיר את “אליס בארץ הפלאות” יותר מאת “פרח לב הזהב”. אהבתי גם שהיא מקבלת את הגילויים על אורח חיי בנה בהלם אך גם בהשלמה וקבלה, ייתכן שזה לא היה כך לולא הוא היה חולה. וולמן מציג את חיי הלילה של תל-אביב דרך דמות שחיי הלילה זרים לה לגמרי- ולכן הם נראים כעולם זר ואין ניסיון להבין את התרבות הזאת.

  4. רון 15 ספטמבר 2006 ב - 15:36 קישור ישיר

    “ידיים קשורות” פשוט סרט רע. הרעיון מעולה ובעל פוטנציאל. הביצוע כל כך דל ומלא בקלישאות, כל כך אנמי, סצנות מופרכות שלא יוצרות שום משקל רגשי. גם גילה אלמגור לא מצילה את הסרט הזה. פשוט מביך.


השאירו תגובה