קבלו את יניב אידלשטיין, בשידור חי מפסטיבל ונציה, מדווח על שני הסרטים המסקרנים של הפסטיבל: החדש של דארן ארונופסקי והחדש של דיוויד לינץ'. עליהם הוא כותב שהם פשוט… נו, תקראו:

את שני הדיווחים הראשונים תיקתקי תוך דקות בלי בעיה, אבל אני מתקשה מאוד לדווח לך על החדש של ארונופסקי ואחת כמה וכמה על החדש של לינץ'.
"המעיין" כבר זכה לקיתונות של בוז מהעיתונות המקומית, ו"אמפייר" (בו צפיתי לפני כמה שעות) יזכה להערכתי לקיתונות בוז מחר.
שניהם סרטים תובעניים שדורשים הרבה מהצופה. שניהם לא מספקים פתרונות קלים. ואם להודות באמת, על שניהם עדיף לדעת כמה שפחות לפני הצפייה.
בין האנשים שדיברתי איתם, כל הבנות אהבו את "המעיין" וכל הבנים לא. זה מוכיח את מה שחשבתי מלכתחילה: הארונופסקי החדש הוא צ'יק פליק. לא ייאמן כי יסופר.
כאמור, אני רוצה לחשוף כמה שפחות, אבל העובדה המפתיעה היא שמדובר בסיפור אהבה. סיפור אהבתו של יו ג'קמן לרייצ'ל וייס. הם מופיעים בשלוש גרסאות. על פי הטריילר מדובר בשנים 1500, 2000 ו-2500, אבל זה לא נאמר מפורשות בסרט. המרכזי בין השלושה הוא העכשווי, בו ג'קמן הרופא מחפש תרופה למחלתה של וייס הגוססת. ממנו נגזרים הקטע על העבר והקטע העתידני. לסרט יש אווירה ייחודית (צילום בגווני ברונזה של מת'יו ליבטיק ומוסיקה המנונית של קלינט מנסל) והוא מעז לעסוק בנושאים כמו אהבה, מוות ולידה מחדש. השליטה של ארונופסקי במדיום ניכרת, בייחוד לקראת הסוף, כששלושת הווריאציות על הסיפור המרכזי מתקפלות אחת לתוך השנייה בדיוק מעורר הערצה. האפקט הסופי ספרותי יותר מאשר קולנועי; הרהורים עמוקים על משמעות החיים, לאן היית מוכן ללכת בשביל אהבה ומה זה המוות בשבילך. נראה לי שיתווכחו עוד הרבה על הסרט, ושהוא יהיה סרט קאלט ויצירת מופת של כל הזמנים בעיני חלק מהצופים. אני הערכתי אותו מאוד מהבחינה השכלית אבל הוא כמעט ולא הצליח לרגש אותי באמת.
ובאשר ל"אמפייר"… ראשית כל אפשר לדווח שיש כוכב אמיתי אחד של הפסטיבל בוונציה וקוראים לו דיוויד לינץ'. אף סטאר הוליוודי לא התקבל פה בצרחות מטורפות כמו אלה שליוו את הגעתו של לינץ'. הכרטיסים הבודדים ששוחררו לציבור אזלו תוך דקות מתחילת המכירה אתמול בבוקר, ומה שלפי כל הסימנים הוא המי ומי של ונציה הגיע לפתיחה. לפני ההקרנה לורה דרן העניקה ללינץ' את אריה הזהב על מפעל חיים. הקהל עמד על הרגליים ומחא כפיים, ולינץ' הודה לו בהתרגשות.
ואם אחרי כל זה, אנשים רבים יצאו במהלך הסרט, לעיני לינץ', דרן ואיירונס שישבו ביציע… זה אומר משהו על הסרט עצמו.
זה מתחיל באורך: 172 דקות. תוסיף לזה את העובדה שהסרט מצולם בווידאו באיכות נמוכה (יש משהו בצילום וידאו שמסוגל לתת גם להופעה של השחקן המהולל ביותר תחושה של חלטורה בסרט ביתי). ועוד; בניגוד ל"מלהולנד דרייב" למשל, שמתחיל כנראטיב מסורתי ומקבל תפניות מפתיעות רק בהמשך, "אינלנד אמפייר" ניסיוני ומטורף ישר מההתחלה; כבר בחמש הדקות הראשונות, הסרט כולל קלוזאפ ממושך על מחט שקוראת תקליט, מלמולים לא ברורים בפולנית ומעין סיטקום ביזארי עם משפחת אנשים-ארנבים שמדברים במשפטים סתומים.
על העלילה עדיף לומר כמה שפחות: מספיק לומר שהוא עוסק בלורה דרן (שגם הפיקה). היא שחקנית שעומדת לשחק בסרט הוליוודי בבימויו של ג'רמי איירונס. ביקור מוקדם של גרייס זבריסקי מבשר רעות; רצח יתרחש במהלך הצילומים.
הנראטיב המסורתי מתפוגג כעבור דקות בודדות, והיגיון החלום תופס את הבמה המרכזית. הסרט כולו מתרחש בתוך ראשה של הדמות הראשית, לורה דרן, שהיא אולי שחקנית הוליוודית, אולי זונה שיצאה מדעתה בעקבות ארוע טראומטי, ואולי בבואה דימיונית של בחורה פולנית שצופה בסרט שמזכיר לה את חייה. חלומות ומסע בזמן משמשים בערבובייה. עוד כולל הסרט קבוצת כוכבניות הוליוודיות מפתות שמשמשת כגראציות/מקהלה יוונית/נוכחות על-טבעית לינצ'ית לא מוסברת, תסריט מקולל מן העבר, היפנוזה, הופעות אורח קצרצרות של סטארים ענקיים (מתאפק לא לחשוף מי!) ונאמברים מוסיקליים שמגיעים משומקום ונקטעים באמצע.
גם לצופה הלינצ'אי המיומן לא יהיה קל לנווט בין כל רסיסי המידע הקטנים שמפוזרים ברחבי הסרט לפיענוח משמעות העלילה. הסרט הוא סיוט מורכב במיוחד שלוקח את הצופה למסע סבוך. בדיוק כשאתה חושב שהבנת מה קורה, הכל מתהפך. אחרי שעתיים לא נותר לך אלא להרים ידיים ולתת למאסטרו לינץ' להוביל אותך אל תוך הטירוף. לקראת הסוף הסרט נכנס לעומק הזוועה… ובכל זאת מסתיים בטון אופטימי בלתי אפשרי אך סוחף.
אני אישית פשוט התמוגגתי. השליטה של לינץ' במה שהוא עושה מוחלטת. הסיוט שהוא שואב אותך לתוכו אמיתי ונשלט ע"י היגיון מוחלט, גם אם לא פשוט להבנה.
התגובה שלי לסרטים של לינץ' היא תמיד צחוק. אני יודע שאני במיעוט, אבל "מלהולנד דרייב" למשל פשוט קרע אותי מצחוק. וכך גם הסרט הזה. הדיסונאנס בין החלקים השונים בו והדבקות המוחלטת של לינץ' בהיגיון הפרטי שלו מדהימה אותי וסוחטת ממני צחוק מתגלגל. לאחר הסרט לא נותר לי אלא לעמוד בתור כדי ללחוץ את ידו של לינץ' ולהודות לו על ערב מדהים.
אבל נראה שרוב הקהל לא איתי. בחור ובחורה איטלקיים שדיברתי איתם אחרי הסרט (הוא בטי-שירט של "טווין פיקס" והיא בטי-שירט של "לב פראי") היו מוכנים לקרוע אחרי הסרט את החולצות ואמרו פשוט "היה חרא".

ציוץ