16 דצמבר 2015 | 11:51 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום שנה 2015. מועדון הגנוזים: הסרטים הכי טובים שלא הביאו

"מיסטרס אמריקה״. הסרט הכי טוב של נואה באומבך השנה

“מיסטרס אמריקה״. הסרט הכי טוב של נואה באומבך השנה

פרויקט סיכום השנה של ״סינמסקופ״ גם בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה: הסרטים הכי טובים שלא הופצו בארץ וגם קטעי הפסקול הכי טובים של השנה. הורידו או האזינו כאן

אחת לכמה חודשים אני נהיה מעוצבן, מתוסכל ומיואש מהמפיצים בישראל. אני מביט ברשימות סיכום השנה של עמיתיי בחו״ל – אלה המרכזות את הסרטים הטובים והמשמעותיים של השנה – ורואה שבישראל של 2015, עדיין חלק ניכר מהם נעדר ממסכי הקולנוע. אני מביט בטבלת שוברי הקופות ורואה שאחוז ניכר מהם כן מגיע לבתי הקולנוע. אז כן, המפיצים בארץ יודעים לעבוד יפה מאוד עם הלהיטים הגדולים – סרטי האקשן והאנימציה. הם יודעים להיות הבובות על החוטים של האולפנים ההוליוודיים. אבל בכל פעם שאחד האולפנים הגדולים קונה להפצה סרט איכות, ארט-האוס, קטן ואיכותי, פסטיבלי, המיועד לקהל מתוחכם ואנין, אז ברוב המקרים הסרט ייגנז ולא יגיע להקרנות מסחריות.

מנסים לשכנע אותנו שהשיקול ענייני: מסחריות. אף מפיץ לא יביא ארצה סרט שהוא חושב שלא יביא קהל ויפסיד כסף. אבל אתם יודעים מה אני חושב? אני חושב שאלה תירוצים. אני חושב שכשמפיץ רואה סרט שהוא אוהב, הוא מוצא דרך להפיץ אותו. מפיצים יודעים שלא כל סרט שהם מוציאים יצליח, והם בונים על זה שלהיט גדול אחד יקזז את הכשלונות הקטנים. ומפיצים מוציאים המון (המון!) ג׳אנק. בתור בעלי בתי קולנוע הם צריכים להזרים למסכים המון סרטים, רובם סרטים קטנים שהם מקבלים בחבילות במחירים אפסיים ומוציאים אותם כי הם יודעים שאיכשהו זה ישתלם, אם לא בכרטיסים, אז בהכנסות מהמזנון, אם לא מהקולנוע אז מה-vod. אז אם את הסרטים האלה כן, אז למה לא את הסרטים הבולטים והמשמעותיים יותר?

התזה שלי: בכל פעם שמפיץ מחליט לגנוז סרט שהוא בעל הזכויות שלו, זה רק כי הוא לא אהב את הסרט. ככה פשוט. הוא לא התחבר לסרט, לא הבין אותו, ואז הוא מבטל אותו בידו ואומר ״לא ילך״. הוא מאשים את הקהל בגניזה, במקום את הטעם שלו. המפיצים בישראל הם ברובם אנשים מבוגרים מאוד, והצעירים מביניהם הם בעל טעם מבוגר ושמרני מאוד. את סרטי האנימציה הם מבינים, את סרטי האקשן הם מבינים, גם את סרטי האוסקר הם מבינים (וכנראה גם אוהבים). אבל באופן עקבי, ב-25 השנים שבהם אני כותב על קולנוע, יש סוג של סרטים שפשוט לא מגיעים ארצה: סרטים שמאתגרים הגדרות ז׳אנריות ונדמה שמיועדים לקהל צעיר ומעודכן. זה הקהל שמפיצי הקולנוע דוחקים להורדות אינטרנטיות, זה הקהל שיכול להיות הכי נאמן ונלהב, אבל שכמעט אף פעם לא מקבל שירות ממפיצי הקולנוע בארץ, לפחות לא המפיצים הגדולים העכשוויים. בעבר הרחוק זה היה שונה.

ולכן, צריך גם לתת קרדיט למפיצים  האמיצים. ובראשם, גלובוסמקס (לשעבר ג.ג). למרות שהם גנזו את אחד הסרטים הכי טובים של השנה (פרטים עוד רגע), הם מנסים לפצות בכך שהם הפיצו את ״Straight Outta Compton״, סרט שאף מפיץ אחר לא היה מעיז להוציא בישראל ואת ״אנומליסה״, אותו הם יפיצו בקרוב, כנראה בהפצה קטנה, סינמטקית בעיקרה. כך צריך. קולנוע לב הוא גם מפיץ עם בחירות מעניינות יותר מהממוצע. לעומת זאת, הסגירה של סרטי אורלנדו השנה – שהפיצו השנה את ״אי התירס״ ולפני שנתיים את ״פרנסס הא״ – היא תמרור אזהרה עבורי, וכנראה עבור שאר המפיצים בישראל: אולי באמת בני ה-30, הצעירים, המשכילים, האיכותיים, באמת פשוט לא באים לקולנוע?

הנה מקבץ מהסרטים הכי טובים שראיתי השנה, אבל בפסטיבל, בסינמטק או במחשב בבית. לא בבית קולנוע מסחרי:

אוסקר אייזק ב״אקס מכינה״. סרט הביכורים הטוב של השנה

אוסקר אייזק ב״אקס מכינה״. סרט הביכורים הטוב של השנה

1. ״אקס מכינה״. במאי: אלכס גרלנד

״אם נדב לפיד היה מביים סרט מדע בדיוני, ככה זה היה נראה״, כך הגדרתי את ״אקס מכינה״ כשדיברתי עליו לפני חצי שנה, לפני שהגיע לסיבוב סינמטקים קצר ואז נגנז. זהו סרט הביכורים כבמאי של הסופר והתסריטאי אלכס גרלנד (״טריינספוטינג״ ״28 יום אחר כך״) ואם אתם אוהבים מדע בדיוני, כזה שהוא גם קצת קובריק וגם קצת רידלי סקוט, זה סרט משמעותי. שימו לב לשם הסרט: בלטינית זה ״מתוך המכונה״, אבל הצירוף המוכר והשלם הוא ״דאוס אקס מכינה״, האל מתוך המכונה. ואכן, הסרט עוסק באדם הבורא רובוט אנושי, ועל תסביך האל שמתלווה למעשה. גרלנד יצר סרט קאמרי לשלושה שחקנים, והצליח להעמיס עליהם את רוב הקונפליקטים הדרמטיים והפילוסופיים מאז בריאת האדם ומאז בריאת הרובוט – מה זה אנושי, ומה ההבדל בין נשי ובין גברי. בסרט מגלם אוסקר אייזק יזם היי טק שבונה רובוט בצורת אשה, ואז מזמין אליו לאחוזתו איש מחשבים צעיר שייפגוש אותה ונראה מה יהיה. הרבה דברים טובים יש ב״אקס מכינה״, אבל יש בו גם תגלית: זה הסרט שבו גילינו את אליסיה ויקנדר, המגלמת את הרובוטית ועצרנו לשאול ״מי זאת?״. נראה שכולם עשו את זה, כי מאז היא פחות או יותר מופיעה בכל סרט בעולם, ויש סיכוי שהיא תזכה בקרוב באוסקר (על ״הנערה הדנית״).

השוט הזה, המצורף, של אוסקר אייזק מול ציור של ג׳קסון פולוק, והסוגיה איזו אמנות ייצור רובוט מול אמנות של בן אנוש, הוא אחת הסצינות המרשימות של השנה. סרט חכם, אבל גם די קינקי. ואם הוא היה מופץ מסחרית השנה, הוא היה מגיע גבוה מאוד בטבלת סרטי השנה שלי. גלובוסמקס גנזו (אבל לפחות הביאו לסיבוב סינמטקים מבורך). 

2. ״מיסטרס אמריקה״, במאי: נואה באומבך

שני סרטים הוציא השנה נואה באומבך: ״כשנהיה צעירים״ ו״מיסטרס אמריקה״. ״כשנהיה צעירים״ הופץ בארץ, ״מיסטרס אמריקה״ לא. על פי איזה הגיון? אין הגיון, אבל יש שני מוחות שונים. ״כשנהיה צעירים״ שייך לקולנוע לב, וזה בדיוק סוג הסרטים שהם מתמחים בו – קטנים, אנושיים, וודי אלניים. ״מיסטרס אמריקה״ שייך לפורום פילם/א.ד מטלון ואני מניח שהם רואים סרט כזה ופשוט לא מבינים מה לעשות איתו. וכך, מבין ארבעת סרטיו האחרונים והמשובחים של באומבך, אחד היוצרים האהובים בישראל, זה הראשון שנגנז. בוווווז. ״מיסטרס אמריקה״ הוא סרט נפלא, עם תסריט מבריק, מושחז ומהיר כקליע שכתב באומבך עם בת זוגו, גרטה גרוויג. במידה רבה, זוהי החוליה החסרה בין ״פרנסס הא״ (גם הוא מאת גרוויג) ובין ״כשנהיה צעירים״. אם תרצו, ״מיסטרס אמריקה״ ו״כשנהיה צעירים״ הם דיפטיך: יצירה בעלת שני חלקים. ב״כשנהיה צעירים״ בן סטילר הוא במאי כבוי שמתעורר לחיים כשהוא מתיידד עם היפסטר צעיר, אך שטחי ומזויף. ״מיסטרס אמריקה״ מציג את הוואריאציה הנשית לסיפור: לולה קירק היא סטודנטית צעירה הפוגשת אשה בת שלושים, מעין הולי גולייטלי בת זמננו, שמנסה לנגוס את התפוח הגדול בביסים גדולים מדי, אבל מגלה שרוב חלומותיה נותרים בלתי מוגשמים. שניהם סרטים על חלומות והחמצה. על יצירתיות, זיוף ומציאות. ״מיסטרס אמריקה״ הוא סרט מבריק, מצחיק, כתוב עם כשרון עצום. זו יצירת המופת הגדולה של באומבך השנה. אתם חייבים לראות אותו.

גם ״מיסטרס אמריקה״, כמו ״אקס מכינה״, היה מככב ברשימת עשרת סרטי השנה שלי ל-2015, לו היה מופץ מסחרית בארץ.

וכמה משונה: גם ב״אקס מכינה״ וגם ב״מיסטרס אמריקה״ תשמעו שירים של OMD.

״הלובסטר״. חיות אדם

״הלובסטר״. חיות אדם

 3. ״הלובסטר״, יורגוס לנתימוס

כתבתי בעבר על כך שאני מאמין שלמפיצי הקולנוע בארץ יש גם תפקיד חברתי/חינוכי, לא רק מסחרי. טקסט שגרם לכך שכמה אנשים הקשורים להפצה ענו לי בנימוקים ארוכים שהשתמע מהם: יצאת מדעתך. ״מחויבות חברתית? אנחנו עסק מסחרי פרטי״. אנסה להסביר: בשעה שהרחובות מלאים מפגינים, הטלוויזיה מציגה סדרות דוקומנטריות אקטיביסטיות, כותרות עיתוני הכלכלה חושפים מחדלים וכולם מנסים להילחם בריכוזיות במשק הישראלי, במצבים של היעדר תחרות, אף אחד לא מעיף מבט לכיוון שוק הפצת הקולנוע. רוצים אי תחרות? זה המקום. אם יש למפיץ ישראלי חוזה הפצה בלעדי עם מפיץ בינלאומי, ברגע שהוא מחליט לא להפיץ סרט בארץ, הסרט הזה מת בטריטוריה שלנו. אף מפיץ אחר לא יכול לקחת אותו. הבלעדיות נשמרת, אבל הסרט נשאר בארון. ולכן, ברגע שיש בידיו של מפיץ אוצר, אני חושב שזו החובה שלו למצוא דרך להציג אותו, או לשחרר אותו – למפיצים מתחרים או לסינמטקים. אני חושב שהגניזה הכי מעצבנת של השנה היא זו של ״הלובסטר״, סרטו דובר האנגלית של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס (״שיני כלב״). אני מעוצבן מהגניזה הזאת, דווקא בגלל שבאופן אישי לא חשבתי שזה סרט גאוני – אבל אני יודע לגביו שני דברים: א. זה אחד הסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע. אנחנו לא יכולים לסכם את 2015, לדבר על חשיבותה, סוגיה והשפעותיה, בלי להכליל את הסרט הזה. ב. אני יודע שהוא היה הופך לשיחת היום, לו היה מגיע ליותר מארבע הקרנות סינמטקיות/פסטיבליות (הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים והשבוע בפסטיבל אוטופיה).אני בטוח שקולנוע לב היו שמחים להפיץ את הסרט, והיו יודעים גם איך להפוך אותו לאירוע. אבל הסרט לא שלהם, הוא של פורום פילם, והם יעדיפו לשרוף את הסרט מאשר למסור אותו למתחרים. יותר מזה. ברגע שסרט כזה נגנז, אני מתחיל להיות מודאג בדיעבד: אני קולט שאם המפיצים של ימינו היו מתנהלים כך בשנות השמונים והתשעים, מעולם לא היינו רואים בארץ את ״קטיפה כחולה״ או את ״לב פראי״ או את ״נרדפי החוק״ או את ״אמון הדדי״, אני קולט שאם ״ראסטי ג׳יימס״ היה סרט של פורום פילם ב-1983, הוא לא היה מוקרן בארץ ומשנה את חיי. אם בשנות השבעים היו מפיצים כמו היום, לא היינו שומעים בארץ על לואיס בונואל (ההשפעה הכי מובהקת על ״הלובסטר״). והעניין הוא, שבעודי מכין את הרשימה הזאת, אני בכלל לא מעיז להכניס לתוכה יצירות מופת כמו ״ציפור יושבת על ענף ומהרהרת על הקיום״ של רוי אנדרסון, סרט שכל סינפיל חייב לראות, כי אני מבין שזה באמת מעין קולנוע למתקדמים שמקומו ככל הנראה בארץ רק בסינמטקים (למרות שסרטים כאלה הוקרנו בישראל בשנות הששים והשבעים, כשהקהל והמפיצים היו אינטילגנטיים יותר), אני מראש מסנן כאן ומכניס סרטים שהיו יכולים להגיע לקהל יחסית רחב, ובעיקר סרטים שהיו משנים את חיי הצופים שהיו רואים אותם. ל״הלובסטר״ יש את הכוח לעשות את זה.

החצי הראשון של הסרט מבריק בעיניי, אבל החצי השני דילל את ההברקות. זהו סרט עתידני, בעולם שבו אסור, על פי חוק, להיות רווקים. מי שלא מוצא זוגיות (הטרוסקסואלית) נשלח למעין מחנה לחינוך מחדש, שנראה כמו מלון, כפר נופש. שם הוא ילמד למה חשוב להתחתן, וגם יקבל אפשרות למצוא בת זוג. מי שלא מצליח? ובכן, הוא יהפוך לחיה. ממש כך: יכניסו אותו למכונה, ובתהליך ארוך וכואב יהפכו אותו לחיה, על פי בחירתו. גיבורנו (קולין פארל) שמגיע עם כלב (אחיו לשעבר) לכפר הנופש, בוחר להפוך ללובסטר, במקרה והוא לא יצליח למצוא זוגיות. החצי הראשון הוא סאטירה סוריאליסטית מצוינת על חיים בדיכוי, על קונפורמיזם ועל עולם שכופה על תושביו לנהוג באופן אחד, ללא יוצא מהכלל. זו גם סאטירה מצוינת על חיי הזוגיות, שבעצמם מוצגים כמעין מחנה כפייה. הבחירה, על פי הסרט, היא אחת: או למות בזוגיות, או למות ברווקות. חופש והגשמה עצמית אינם אופציה. במילים אחרות: אם אתם רואים חיות משוטטות, דעו שאלה אנשים בודדים שלא מצאו זוגיות, והם כבר לא בני אדם יותר. ציני, ארסי, אכזרי וקר (החצי השני כבר גולש לבנאלי). כתבתי על הסרט ביתר אריכות כאן.

שימו לב שלא מעט מהסרטים הנגנזים הם כאלה שניתן להגדיר אותם כסרטי ז׳אנר – פנטזיה או מדע בדיוני. עדות נוספת לכך שהגניזה נעשית על בסיס טעם אישי של המפיץ, ולאו דווקא שיקולים של קהל. הצופים, היוצרים, המפיקים וקרנות הקולנוע בישראל – כל אלה כבר גילו שהדברים הכי מעניינים בקולנוע קורים מחוץ לריאליזם, בסרטים המאתגרים הגדרות ז׳אנריות – אימה? מדע בדיוני? היחידים שעדיין לא הורידו את עדכון התוכנה הם מפיצי הסרטים בארץ, שעדיין חיים בעולם מושגים קולנועי מיושן.

4. ״חיות ללא לאום״, קארי פוקונגה

מכל הסרטים ברשימה הזאת, את היעדרו של הסרט הזה ממסכי הקולנוע בישראל אני דווקא מבין. ״חיות ללא לאום״, עוד לפני שמדברים על ערכיו הקולנועיים, הוא הצצה אל העתיד. זה הסרט הראשון שהופק במימון נטפליקס, שירות הסטרימינג האמריקאי. אחרי ביקור קצר מאוד בבתי קולנוע בודדים (בעיקר כדי שהסרט יהיה זכאי להתמודד על האוסקרים) בכורתו האמיתית היתה און-ליין. לנטפליקס יש כ-70 מיליון מנויים ברחבי העולם, ומנכ״ל החברה, טד סרנדוס, עדכן בסוף אוקטובר ש-3 מיליון מהם כבר צפו ב״חיות ללא לאום״ (Beasts of No Nation״), תשומת הלב שהסרט מקבל בסיכומי השנה בוודאי יגרמו למספר הזה לעלות. במילים אחרות: סרט עצמאי קטן, שלו היה מופץ באופן מצומצם בבתי הקולנוע היה מכניס לא יותר מ-2 עד 8 מיליון דולר, הביא כמות צופים השקולה להכנסות בסך 30 מיליון דולר. וכאן, ברור לי למה אף מפיץ בעולם לא יהיה מוכן להפיץ סרט שזמין ביום בכורתו לצפייה און ליין. התקווה שלי היא שנטפליקס לפחות יתנו לסרטים שלהם חלון הזדמנויות קצר לסיבוב בפסטיבלים ובסינמטקים (בארץ).

כבר שלוש שנים שאני שומע את המשפט ״בשנה הבאה נטפליקס מגיעים גם לישראל״. אני מחכה לזה בקוצר רוח, אבל גם יודע היטב שהמפיצים בארץ יצליחו לפשוט את עורו של שירות הסטרימינג ולהביא אותו ארצה בלי זכויות על שום דבר, מלבד הסדרות והסרטים שנטפליקס מפיקים בעצמם. זה יהיה מתסכל מאוד.

״חיות ללא לאום״ הוא מהסרטים שאני לא אמור לאהוב, ואכן הוא לא היה קל. זה סיפורו של ילד אפריקאי שכל משפחתו נרצחת מול עיניו והוא הופך לאחד הילדים החיילים בצבאו של אחד ממפקדי המורדים (בגילומו של אידריס אלבה) במלחמת אזרחים במדינה אפריקאית כלשהי. זה אלים, אכזרי, קודר ומייאש, אבל מה – קארי פוקונגה, שביים וצילם, מתגלה כקולנוען מצוין (אחרי שכבר התלהבנו ממנו כבמאי של ״בלש אמיתי״, העונה הראשונה), ולכן זה לא המספר הפוליטי של הסרט שהופך אותו לראוי, אלא דווקא המסע הסוחף של הילד כפי שהוא מועבר מבעד למצלמתו מלאת הכישרון של פוקונגה. זה מעין ״צייד הצבאים״ אפריקאי.

5. ״אני וארל וזאת שעומדת למות״, במאי: אלפונסו גומס-רחון

זו היתה שנה לא רעה לסרטי ביכורים (ראו מספר 1 ברשימה). ״אני וארל וזאת שעומדת למות״ זכה בתחילת השנה בפסטיבל סאנדאנס, נקנה על ידי אולפני פוקס בהרבה כסף, ונכשל (כי לא כל זוכה סאנדאנס יכול להיות ״וויפלאש״). לכן נציגי פוקס בעולם קיבלו את הרשות לזרוק אותו לפח, וכך עשו אנשי פורום פילם/א.ד מטלון. הבשורות הטובות: הסרט הקטן והחמוד הזה עושה החודש סיבוב בסינמטקים. כדאי לראות, בעיקר כי נדמה לי שבעוד כמה שנים השם ״אלפונסו גומס-רחון״ יהיה משמעותי ומוכר יותר, יש כאן כשרון ניכר.

למרות ש״אני וארל״ מציג משהו מהעולם הגחמני של ווס אנדרסון – סיפור ידידות א-לה טריפו בין שני תיכוניסטים חובבי קולנוע (היוצרים סרטים קצרים והיתוליים בהשראת סרטי מופת) ובין בת כתתם שעוברת טיפולים למחלת הלוקמיה שלה – קל להבין (בדיעבד) למה הקהל לא רץ לסרט: לא זאת בלבד שהמילים בשם הסרט, ״זאת שעומדת למות״ מבשרות רעות, גם הסרט מצליח להיות עצוב באופן קיצוני הרבה מעבר לסוף הבלתי נמנע שהשם רומז עליו. זה סרט שמדבר על שברון לב, ומצליח לשבור את לב הצופים. לטובת אלו מכם שכבר ראו את הסרט בואו רגע נתעמק בעניין. לכל מי שלא ראה, ספוילרים קיצוניים מכאן: לא מעט אנשים שראו את הסרט יצאו ממנו ממש כועסים. למה? כי פעמיים במהלך הסרט הגיבור מבטיח בקריינות שהנערה תהיה בסדר, היא תחלים ותחיה בסוף. זה לא קורה. למרות שהסרט נקרא ״אני וארל וזאת שעומדת למות״ אנחנו מעדיפים להאמין לקריינות של הגיבור ולא לשם הסרט ולהיתלות בתקווה שאולי הסרט הזה ייגמר טוב. כשזה לא קורה, אנחנו כועסים ששיקרו לנו (וכשקהל יוצא כועס ושבור לב מהסרט הוא אומר לחבריו לא ללכת לראות אותו ולכן הוא נכשל). אבל ״אני וארל״ נוגע כאן בנקודה חשובה בחוויית הצפייה שלנו בסרטים, בקשר הרגשי שלנו לדמויות. הקריינות אומרת לנו ״יהיה בסדר״, ואנחנו מאמינים לה, למרות שמראש נכנסו לסרט שהשם שלו אומר לנו מפורשות מה הולך לקרות. עלינו להבין, בסופו של דבר, שגיבור הסרט לא מקריין את הסרט לנו, אלא מדבר אל עצמו. והוא רוצה, ממש רוצה, שהכל יהיה בסדר בסוף, שיהיה סוף טוב, ואנחנו מיד נשבים באופטימיות שלו – בעיקר כי יש משהו מתוק ומעורר אהדה בסרט. אבל הסוף היה כתוב וידוע מראש, ורגעי התקווה שניטעו בנו גורמים לסרט הזה להיות עצוב באופן ממש בלתי נתפס, עבור אחדים אף בלתי נסלח.

אבל יש בו פסקול מאת בריאן אינו. זה לבדו, וגם אהבת הקולנוע הכבירה שלו, הם הברקות שהופכות את הסרט הזה לנערץ בעיניי.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “סיכום שנה 2015. מועדון הגנוזים: הסרטים הכי טובים שלא הביאו”

  1. Ido 16 דצמבר 2015 ב - 18:41 קישור ישיר

    Netflix *is* coming to Israel in late 2016, but for a while now their strategy is to focus on original and exclusive content and not on acquisitions. In the US alone, they reduced their studio output deals to three only – Disney, Miramax and Dreamworks and they’re not perusing a major new deal. Netflix is becoming its own brand (+ a lot of television shows). As long as their content continues to be as compelling as it is now, I am fine with it.

  2. דורון (אחר) 18 דצמבר 2015 ב - 12:52 קישור ישיר

    חייב לומר שאני לא שותף להתלהבות ממיסטרס אמריקה. סרט חמוד ושנון אבל פרנסיס הא ובעיני גם כשנהיה צעירים טובים ממנו.


השאירו תגובה