17 דצמבר 2015 | 14:20 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

״מלחמת הכוכבים, פרק 7: הכוח מתעורר״, ביקורת

״מלחמת הכוכבים, הכוח מתעורר״. ג׳יי.ג׳יי קלע בול

״מלחמת הכוכבים, הכוח מתעורר״. ג׳יי.ג׳יי קלע בול

״מלחמת הכוכבים״ חוזר. הסיקור השלם

ב-1977 יצר ג׳ורג׳ לוקאס – שהיה כבר במאי מוכר ומצליח בזכות להיט הענק שלו, ״אמריקן גרפיטי״ – סרט שהוא הומאז׳ לסדרות מדע הבדיוני שהוא היה רואה בילדותו בבתי הקולנוע, אופרות חלל על גיבורים אינטרגלקטיים ונסיכות במצוקה. סרטי ״פלאש גורדון״ משנות השלושים היו מושא הגעגועים ומודל ההשראה העיקרי שלו (הוא ראה אותם בשנות החמישים). ״מלחמת הכוכבים״, בדיוק כמו ״אמריקן גרפיטי״, הוא סרט שהכוח העיקרי שמניע אותו הוא נוסטלגיה. בכל סרטי ״מלחמת הכוכבים״ שבהם היה מעורב ג׳ורג׳ לוקאס, שבאו אחרי הסרט הראשון והמקורי, אלמנט הנוסטלגיה נעלם. הוא רק היה עסוק בלהדביק את הקצב מבחינת העלילה ולחבר את כל הדמויות המבריקות שהמציא לתוך עלילה אחת, והפך את סרטי ״מלחמת הכוכבים״ מסרט הרפתקאות למלודרמה. ב״האימפריה מכה שנית״ זה עבד, בכל שאר הסרטים זה לא. אומר זאת כך: בתור מעריץ עצום של סרטי ״מלחמת הכוכבים״ – וכמי שחושב שהתסריט של ״מלחמת הכוכבים״ הראשון הוא המודל המושלם לכתיבת סרטי הרפתקאות ובניית מיתוסים – מארגע שדארת ויידר אמר ללוק סקייווקר ״אני אבא שלך״, הסיפור הפסיק לעניין אותי וסרטי ״מלחמת הכוכבים״ ריתקו אותי רק בגלל קטעי ההרפתקאות הסוחפים שלהם (וזו הסיבה שאני תמיד מצליח להיות אפולוגטי כלפי הטרילוגיה השניה והמקוללת: כי אם אתם מתעלמים מהסיפור, שנהיה מופרך כבר ב״שובו של הג׳דיי״, תגלו גם קטעי פעולה בידוריים לא רעים בכלל).

יומני ״מלחמת הכוכבים״, 1977-2015

מן הארכיון: ראיון עם ג׳ורג׳ לוקאס

מן ארכיון: ראיון עם ג׳יי.ג׳יי אברמס

38 שנים אחר כך מחלץ ג׳יי.ג׳יי אברמס את סרטי ״מלחמת הכוכבים״ מהכלא של לוקאס ומחזיר אותם אל שורשם: כשם שלוקאס עשה הומאז׳ לסרטי ילדותו, כך גם אברמס. שניהם עשו את ״מלחמת הכוכבים״ בהשפעת הסרטים שהם ראו כשהם היו בני עשר, אלא שאברמס ראה בגיל עשר את ״מלחמת הכוכבים״ (שימו לב לחשבון הזה: ״מלחמת הכוכבים״ של אברמס יוצא 38 שנים אחרי ״מלחמת הכוכבים״ של לוקאס, שיצא 38 שנה אחרי שנוצרה סדרת סרטי ״פלאש גורדון״, שתחת השפעתה יצר לוקאס). וזה הדבר שלוקאס סרב להבין: המעריצים כיום שולטים בסדרה, ולא הוא. ואברמס מתניע מחדש את הסדרה, זורע בה את זרעי הנוסטלגיה ועושה לה כבוד. נאמר זאת כך: אברמס קלע בול. הוא הבין בדיוק מה הם המרכיבים שהפכו את ״מלחמת הכוכבים״ לסדרה כה מעוררת כפייתיות, ומספק את כל המנות, עשויות היטב.

רוצים שורה תחתונה? אחלה סרט. לכו לראות וחזרו לכאן אחרי הצפייה.

עכשיו משראיתם, בואו נמשיך.

ג׳יי.ג׳י אברמס הוא בחור פיקח ומוכשר. נוסטלגיה היא הכוח שמניע גם אותו, יודע כל מי שראה את ״סופר 8״, ה״אמריקן גרפיטי״ שלו. אברמס הוא מעריץ של סרטי ״מלחמת הכוכבים״, אבל הוא מי שתמיד ידע שספילברג הרבה יותר מוכשר מלוקאס (זו תמיד תעלומה בעיניי, איך לוקאס וספילברג שהיו חברים כל כך טובים ושיתפו פעולה בכל כך הרבה סרטים, מעולם לא עבדו יחד על סרטי ״מלחמת הכוכבים״). אם יש הברקה אחת גדולה ב״הכוח מתעורר״, היא איזושהי תחושה שעוברת שאברמס מביים סרט של לוקאס, אבל כל הזמן שואל את עצמו ״איך ספילברג היה עושה את זה?״. אגב, זו גם המגרעת העיקרית של הסרט: בכל רגע כזה, עם כל חיבתי לאברמס והערכתי לבחירות שלו, לא יכולתי שלא לחשוב ״כן, ניסיון יפה, אבל ספילברג היה עושה את זה טוב יותר״.

״הכוח מתעורר״ הוא שילוב מעניין בין ספין-אוף לסרט המשך. כמו ספין-אוף, הוא מספר סיפור חדש לחלוטין, על ארבע דמויות (ורובוט אחד), חדשות לחלוטין, שלא היכרנו קודם, המתרחש בעולם שכבר מוכר לנו. אבל עד מהרה הדמויות החדשות מגלות שהן חלק מסיפור גדול הרבה יותר גדול, ואחד-אחד נכנסים לתוך העלילה גיבורי הסרט המקורי, וכל אחד מהם מקבל כניסה מושלמת. אברמס משדר כל הזמן על שני תדרים – לאלה שנחשפים ל״מלחמת הכוכבים״ לראשונה (בני ובנות העשרה), ולאלה שכבר מזמרים היטב את הגוספל על פי סקייווקר (הוריהם). לאלה וגם לאלה, הוא יוצר סרט שמונח כולו על בסיס ״מלחמת הכוכבים״ ו״האימפריה מכה שנית״. כל סצינה – ולפעמים ממש כל שוט – יש לו הדהוד משני הסרטים הראשונים בסדרה. זה מתחיל עם רובוט מצפצף שנושא בתוכו מסר סמוי, ממשיך בכוכב מדברי בו דמות שחולמת על גדולה, חיה בזבל ולא יודעת שיש בה פוטנציאל לגבורה, מוצאת את הרובוט הזה (במקרה?) ואיתו יוצאת להרפתקאה שתגלה לה גם את האמת הפנימית לגבי עצמה – תחושות ומחשבות שהודחקו שפתאום מתגלים תכליתן ומקורן.

עלילת ״הכוח מתעורר״ מתרחשת בערך 30 שנה אחרי עלילת ״שובו של הג׳דיי״ (שלושים שנה שבהן קרו דברים שיכולים לאכלס עוד המון סרטי ביניים). לוק סקייווקר הוא כיום מיתוס, ״הכוח״ הוא אגדה, הג׳דיי הם גיבורי פולקלור, סיפורים שאנשים מספרים לילדיהם על עולם שהיה ואיננו, והילדים מקשיבים ובטוחים שאלה רק אגדות עם, סיפורים לפני השינה. מה שהיה מציאות רק לפני 30 שנה, הפך עבור בני הדור הבא לבדיות, עלילות מצוצות מהאצבע שהמבוגרים מספרים ושאין להם קשר כלשהו לעולמם ולחייהם. אלא שאז הגיבורה שלנו מגלה שהכל אמת.

קשה שלא להבחין בשינוי המשמעותי שחל ב״הכוח מתעורר״ בהשוואה לששת הסרטים הקודמים בסדרה. ״מלחמת הכוכבים״ היה הסרט הכי וואספי בגלקסיה, מאת לוקאס שהיה נוצרי מתודיסטי שהפך לבודהיסט, אבל הסרט השביעי מנוהל על ידי יהודים, שמוטיבים מבית הגידול היהודי שלהם נמצאים באופן תדיר ביצירתם: אברמס והתסריטאי לורנס קסדן. שני אלה יצרו סרט על גיבורה (אשה, דייזי רידלי, שתי טיפות מים קירה נייטלי) המתיידדת עם חייל שחור מוג לב (ג׳ון בויגה), שנעזר בטייס עז רוח (ומאוד יהודי/לטיני למראה, אוסקר אייזק). הגיוון האתני והמגדרי הזה ממשיך בכך שגם כל ההתייחסות למיתולוגיה ולמיסטיקה הפגאניים המקוריים בסדרה מקבלת כעת כיוון רוחני קצת, רק קצת, אחר. זהו עדיין עולם שיש בו את אלה שמאמינים ב״כוח״, נוכחות מיסטית שיכולה להיות מנוצלת לטובה (אבירי הג׳דיי) או לרעה (אנשי הסית שהפכו לאנשי האימפריה וכיום הם אנשי ״המסדר הראשון״). ״הכוח״, מוסבר לנו, ״נמצא מסביבנו ומחבר בין כל היצורים בגלקסיה״. הרעיון הזה, של כוח המקיף אותנו, מקבל ב״הכוח מתעורר״ דימוי ויזואלי מקסים למדי של בגדים ומדים. פין (ג׳ון בויגה) הוא חייל בפלוגות הסער של המסדר הראשון, שמחליט לעבור לצד הטובים, לשם כך הוא מסיר את מדי החייל של הסטורם-טרופרס ולובש ז׳קט של אחד מטייסי המחתרת, הנלחמים במסדר. נדמה שמרגע שהוא פושט את האחד ולובש את השני, משהו בתוכו משתנה. החלפת הבגדים היא דימוי יפה למשהו שמקיף אותנו, חיצוני לנו, אבל שמשפיע על הפנימיות: המעבר מהרע אל הטוב, הבחירה בטוב. ואכן, משפטים הקשורים למדים ולז׳קטים של דמויות חוזרים על עצמם לאורך הסרט. ״אתה עדיין לובש את אותו הז׳קט״, אומרת הגנרלית ליאה להאן סולו בפגישתם המחודשת, כמי שאומרת: נותרת מי שהיית. המסיכה היא גם הסמל המרכזי בדמותו של הנבל הנוכחי, קיילו רן (אדם דרייבר), ומסעו פנימה והחוצה מרע אל הטוב וחוזר חלילה. במילים אחרות, כמי ש״מלחמת הכוכבים״ היתה הדת הראשונה שלו, המסע הרוחני של הגיבורים – אלה שיש להם את השליטה ב״כוח״, ואלה שלא – הוא המקום שבו הנוכחות של אברמס וקסדן ליד שולחן התסריטאים השתלמה לי. קצת פחות ממבו ג׳מבו על גורל וגניאולוגיה, וקצת יותר מצפון וחופש בחירה.

בגלל ש״הכוח מתעורר״ הוא כבר הסרט השביעי בסדרה שהתורה שבעל פה שלה ענפה לא פחות מהתורה שבכתב, הסרט גם מעלה לא מעט שאלות. כמו למשל, איך לעזאזל עברנו ממצב של נצחון המורדים בקרב על אנדור בסוף ״שובו של הג׳דיי״ למצב שבו פלג סורר של האימפריה שוב מטיל טרור על הגלקסיה? אני מניח ומקווה שהשאלות האלה עוד ייענו בסרטי ההמשך, מבלי שנזדקק לפריקוולים לסיקוולים. אברמס, שמביים סרט הרפתקאות זריז ומהנה, עם נקודות מפנה מושלמות בטיימינג שלהן, שעושה סלטות עם המצלמה, שמבטאות לא רק וירטואוזיות אלא שמחה אמיתית, החזיר את האגדה לחיים. אחרי צפייה ראשונה מתוחה, מחשש לבושות, אני מוכן עכשיו סוף סוף ללכת ולראות את הסרט, בפעם השנייה, לראשונה.

נושאים: ביקורת

16 תגובות ל - “״מלחמת הכוכבים, פרק 7: הכוח מתעורר״, ביקורת”

  1. שלו 17 דצמבר 2015 ב - 14:53 קישור ישיר

    מצורף ומחזק. היה מושלם, לא שמתי לב לקישורי ספילברג שהזכרת. אברהמס הציב את עצמו בקו החזית של דור הבימאים החדש והוא הרים יופי של סרט.
    דייזי רידלי דומה לקיירה נייטלי רק במראה. היא מחזיקה סצנות מצויין ויש לה המון נוכחות שלנייטלי אף פעם לא תהיה.
    ואגב מהדהד שוטים, היה שוט אחד של גשר ארוך מעל תהום שביקום מלחמת הכוכבים תמיד משמש כסביבה טבעית לדרמות. אז גם כזה היה.

  2. נעמה רק 17 דצמבר 2015 ב - 15:46 קישור ישיר

    אוסקר אייזק אולי נראה יהודי, אבל הוא בכלל לטיני (גוואטמלי-קובני). דאבל מיעוט?

    ===================
    רוה לנעמה: יש הטוענים שהוא שמינית ישראלי איכשהו, מה שהופך אותו לכלל כל המיעוטים בעולם.

  3. Ido 17 דצמבר 2015 ב - 19:16 קישור ישיר

    I didn’t read the review (coz I didnt see the movie yet) but I miss the days your reviews were longer and much more comprehensive, even if you were discussing only one aspect of a film (see the original 2002 Spider-Man review). I guess it’s easier to do when you’re being paid properly for writing a review, but can’t help noticing that you don’t have the same enthusiasm you used to have writing about movies. Looking forward to day you get it back.

  4. כוח המחץ 17 דצמבר 2015 ב - 20:18 קישור ישיר

    שמח שאהבת. סרט שעושה כבוד לעבר ומותיר תקווה לעתיד. יש באברהמס כישרון נהדר לספר סיפור וניכר שהוא מעריץ שמחזיק במושכות הבמאי. סרט אינטנסיבי שאולי מותיר כמה קצוות פתוחים אבל אי אפשר לספר הכל בסרט אחד

  5. מוטי 17 דצמבר 2015 ב - 20:33 קישור ישיר

    סרט חזק ! עשוי במושלומות מצולם באיכות נהנתי כמו ילד קטן !!!בקיצור שווה !!!

  6. עידן 18 דצמבר 2015 ב - 22:24 קישור ישיר

    סרט כיפי כל כך. שאלה – (ספוילר ) – מדוע האם סולו קורא לבן שלו ״Ben” בסצנה על הגשר? קוראים לו ren. לא הבנתי את זה

    ===================
    רוה לעידן: קיילו רן הוא השם הסיתי שלו, בן הוא השם שנתנו לו הוריו.

    • קנוב 20 דצמבר 2015 ב - 16:03 קישור ישיר

      בן על שמו של בן (אובי) ואן קנובי

    • עידו 21 דצמבר 2015 ב - 20:16 קישור ישיר

      יאיר, הבהרה קטנה.

      (זהירות, ספוילרים ברבים)

      סית’ הוא מסדר שמשויך לדארק-סייד, שהוקם כאנטי-תזה למסדר הג’דיי. לסית’ ניתן להתקבל אך ורק דרך חניכה אישית מחבר קיים, ובכל רגע נתון יכולים להיות בו עד שני חברים. הוא הגיע לקצו, לאחר אלפי שנים, בסוף פרק 6 עם מותו של הקיסר פלפאטין\דארת’ סידיוס, ואנאקין סקייווקר\דארת’ ויידר, שני החברים האחרונים במסדר.

      אבירי רן (knights of Ren) הוא מסדר דארק-סייד אחר שהוקם בהשראת הסית’, ככל הנראה על ידי סנוק, אולי כתוצאה מחניכה לא מוצלחת של לוק סקייווקר, או מחניכה מוצלחת בדיעבד, אבל חלקית, מצד חברי סית’ קודמים (בהחלט ייתכן שלדארת’ סידיוס\ויידר היו בני טיפוחים).

      היות ופרק 7 מתרחש שלושים שנה לאחר סיומו של פרק 6, קיילו רן אינו יכול להיות סית’, ולכן אינו מקבל את התואר “דארת'”, אלא “רן”. הוא יכול להצטרף לדבר הכי קרוב לכך, וזו אכן הבחירה שלו.

      ריי תוכל תיאורטית להיות ג’דיי בפרק 8, במידה שלוק יחליט להסמיך אותה ככזו. במידה וזה יקרה, ייתכן שאבירי רן – ומסדרי דארק-סייד אחרים שאנחנו אולי עוד לא מודעים לקיומם – יחליטו למסד סית’ חדש תחת החוקים המקוריים.

  7. נעם 18 דצמבר 2015 ב - 22:48 קישור ישיר

    סרט מצויין אהבתי מאוד אברהמס עשה עבודה מצויינת בעבודה על הסרט נהנתי מאוד מחכה לסרט הבא בקוצר רוח

  8. asafkf 19 דצמבר 2015 ב - 23:00 קישור ישיר

    מצויין, מומלץ בחום לכל אוהבי הסרטים

  9. גדי 20 דצמבר 2015 ב - 11:59 קישור ישיר

    חוויה עצומה. קודם כל הקהל מגיע משולהב ומתפלל שלא הרסו לנו את זה (שוב) וכל פעם שיש לאמנט מוכר מהמנגינה והכתוביות הרצות ועד … מחיאות כפיים סוערות ושריקות!
    כתבתי אצלי בפייס שגם מי שלא ראה את הסרט ראה את הסרט כי לא מצאתי אפילו אלמנט אחד שלא היה בטרילוגיה המקורית (את הפריקוול נעזוב) אבל כל מה שרצינו זה MORE OF THE SAME וקבלנו אותו בתפירה מצוינת.
    ספילברג היה עושה את זה טוב יותר – כנראה. אבל הכח מתעורר היה מצוין. אמנם קשה להגיד שהוא מותח, הכ היה צפוי והסיום במיוחד, אבל זה היה טוב, כל כך טוב וזה נראה מושלם ב-IMAX תלת מימד (מי שבאזור המרכז, תשקיעו ותלכו דווקא לאולם הזה).
    ללכת לראות פעם שנייה!

    • מוטי 25 דצמבר 2015 ב - 18:26 קישור ישיר

      למה רק במרכז ?
      יש גם בירושלים.
      ובקרוב גם בבאר שבע.

  10. רענן 20 דצמבר 2015 ב - 17:28 קישור ישיר

    לגבי למה לוקאס אף פעם לא עבד עם שפילברג של מלחמת כוכבים – לאחר שבאמיפריה מכה שנית לוקאס לא שם את הקרדיטים, כולל לבמאי אירבינג קושנר, בתחילת הסרט כפי שהיה אז נהוג – איגוד הבמאים האמריקאי קנס אותו ברבע מיליון דולר. לאחר ששילם את הקנס הוא פרש מהאיגוד, מה שמנע ממנו לקחת את שפילברג לביים את שובו של הג׳די כפי שרצה.
    מקור: הסרט החביב הזה- https://www.youtube.com/watch?v=coPi6fvskF4

  11. תומר 23 דצמבר 2015 ב - 17:40 קישור ישיר

    אני לא מבין את כל התגובות האלה. ראינו אותו סרט? זה היה חיקוי חסר לב כמו שרק אברהמס יודע לעשות. שימוש קיצוני בנוסחאות מוכרות. עלילה מתה וחוסר דמיון. הדמויות הרעות היו שטוחות וילדותיות לחלוטין והגיבורה החדשה גם מאוד ילדותית. לא הייתה שום עלילה חוץ מהזכרות מסרטים קודמים. אין סיפור רק העתקות. מלחמת הכוכבים המקורי כולל הפריקוול מלאה בפרטים קטנים מלאי משמעות. תורות רוחניות ואיזונים בין טוב ורע. גם לרע יש לוגיקה מסויימת והוא לא סתם רע עם פרצוף חמוץ כמו הגנרל. היה ממש סיפור שנבנה ברקע במיוחד בפריקוול והמון פרטים גם פילוסופים למי ששם לב. ניכר שמי שכתב את הסדרה המקורית השקיע הרבה מחשבה ורגש. הסרט הזה ניכר שנכתב ע”י כותבים מקצועיים חסרי כל דימיון או יכולת אומנותית. סתם העתקה מקצועית. ובהמשך לפארק היורה האחרון נגמר הדימיון והלב בהוליווד. הגיע עידן ההעתקות הסיניות הזולות בראשות אברהמס.

    • OBI 24 דצמבר 2015 ב - 22:46 קישור ישיר

      תומר אני מסכים עמך, בהחלט סרט רדוד יותר מכל קודמיו. מה גם ששובר כמה מחוקי הג’די הידועים (ספוילר…) – שמי שאינו אביר ג’די אינו יכול בכלל להפעיל את החרב, קרבות LIGHT SABER של ילדים במקום הקרבות המקצועיים שראינו בסרטים הקודמים, אין דיון לעומק של ענין ה”כח” שהוא העיקר ועוד. ממש אכזבה

  12. OBI 24 דצמבר 2015 ב - 22:47 קישור ישיר

    אורך הסרט נטו הוא 130 דקות, ללא הפסקה באמצע. מומלץ להשתמש באפליקציה PEETIME כדי לדעת מתי לעשות הפסקה באופן עצמאי…


השאירו תגובה