ברי לרסון הולכת לזכות באוסקר על תפקידה ב״חדר״

ישנו משל המוכר בין חסידי חב״ד שהולך בערך כך: פריץ אכזר חטף כמה משפחות שהיו חייבות לו כסף והשליך אותן לבור גדול בתחתית האדמה. מלבד נקב קטן להעברת לחם ומים לקיום מינימלי, לא היה לשוכני הבור כל קשר עם המציאות שבחוץ. והמשל אומר כך: אירע שבבור מסוים התקבצו כמה וכמה משפחות, וכך חיו שנים רבות. במשך הזמן נולדו עוד ילדים וגדל כבר דור שני ואפילו דור שלישי ורביעי במעמקי האדמה. כולם היו רגילים לתופעה שפעם ביום נפתח פתח בתקרה, ולרגע אחד נעשה אור ונזרקים פנימה לחם ומים. בני הדור הראשון העבירו לבניהם את המסורת שמחוץ לבור ישנו עולם גדול, עם הרבה אנשים, יש שם הרבה אור, שמש וירח, צומח חי וכו'. בין הצאצאים הצעירים, התפתחו הבדלים בגישה למסורת זו. חלקם טענו שכיוון שדור ההורים, נאמנים בכל דבריהם, אם כן בוודאי שאינם משקרים. בהכרח שדבריהם אודות העולם הגדול נכונים. אבל חלקם התייחסו בספקנות לכל הרעיון, ולא האמינו שיש עולם חיצון מחוץ לבור.

חציו הראשון של הסרט האירי-קנדי ״חדר״, הוא מעין משל כזה, סיפורו של ילד שנולד בשבי, אטום מהעולם החיצון, ושלא מאמין לאמו שעולם כזה אכן קיים. כל מה שהוא מכיר זה את החדר בו הוא חי. כל מה שמחוץ לחדר מבחינתו זה ״טלוויזיה״, כלומר – המצאה בלבד, לא אמת.

תקצירי העלילה של ״חדר״ מדגישים את העובדה שמדובר בסיפור על בחורה שנחטפה ונכלאה על ידי מטורף, ובחדר שביה, בו היא נאנסת, היא גם יולדת את בנה, ג׳ק, שבפתיחת הסרט חוגג יום הולדת חמש. נדמה על פי התקציר שזו עומדת להיות דרמה על כליאה והתעללות בסגנון מעשיו של יוזף פריצל האוסטרי, אבל זה לא לחלוטין מדויק. זו דרמה מלחיצה, מעיקה ומעוררת אי נחת, אבל בסופו של דבר מדובר במשל, ולא בסיפור אמיתי ועניין הכליאה והחטיפה כמעט זניח בו. זה משל על מהותו של העולם, ואיך שני אנשים – אמא ובן – חווים אותו באופן אחר לחלוטין. זה אחד הסרטים המבריקים שנעשו על הורות. ועל שפה.

״חדר״ הוא סרט עם שני מהלכים דרמטיים מובהקים הנפרשים באופן סימטרי בין שני חלקיו. ומשום שנקודת המפנה הדרמטית הגדולה והעיקרית שבו מגיעה בשלב מאוחר בסרט, בחציו, יש בעיה לשוחח עליו באופן מעמיק בלי לקלקל קצת את חוויית הצפייה. אם במקרה ראיתם את הטריילר, אז אין לכם בעיה לקרוא את המשך הביקורת כי מבנה הסרט כבר הרוס לכם. אבל אם אתם כאן רק כדי לברר האם ללכת או לא, נעשה את זה פשוט: לכו לראות. אל תקראו מילה נוספת, אל תצפו בטריילר (אם כבר, אז קחו לראות את ״Short Term 12״ כדי להבין מי זו ברי לרסון המופלאה שאתם הולכים לבלות איתה עכשיו סרט שלם רגע לפני שהיא זוכה באוסקר על תפקידה כאן) ואז שובו ונשוחח על הסרט יחד. אם אין לכם עניין לצפות בסרט ואתם רק רוצים לקרוא עליו, אתם מוזמנים. אוקיי?

ממשיכים.

״חדר״ מבוסס על אחד התסריטים היפים ביותר שקראתי באחרונה (והתסריט מבוסס על רב המכר שכתבה אמה דונהיו, מי שגם עיבדה בעצמה את התסריט). קראו אותו כאן. יופיו של התסריט מתגלה כבר בשתי הסצינות הראשונות שלו, בו מעצבת דונהיו את העולם של ג׳ק. זה מתחיל עם העולם הפיזי: היא מפרטת את כל הפריטים שנמצאים בתוך החדר הקטנטן בו ג׳ק ואמו חיים. לכל פריט יש תפקיד בעולם שלהם. אבל מהפירוט הפיזי דונהיו עוברת לתאר את העולם הנפשי והלשוני שבתוכו חי ג׳ק. עד מהרה, אנחנו מבינים איך אמו ניסחה לו את הסיטואציה שבתוכה הם נמצאים: זהו העולם, ובעולם הזה, כל פריט הוא דמות, יצור ולא חפץ. בהאזנה לשיחות ביניהם קל להחמיץ את זה, וזה בהחלט הולך לאיבוד בתרגום לעברית, ולכן הקריאה כה מרגשת, כי הם מתייחסים לחפצי החדר ללא יידוע. זהו ״חדר״ ולא ״החדר״, כלומר, זה שמו הפרטי. יש שטיח ששמו ״שטיח״, ומנורה ששמה ״מנורה״. וג׳ק עובר כל בוקר פריט פריט ואומר לו בוקר טוב. הם שותפיו לחיים. בזכות האופן שבו אמו תרגמה לו את העולם הוא לא חש בודד, הוא מוקף חברים.

סצינת הפתיחה של ״חדר״, מתוך התסריט שכתבה אמה דונהיו

האם נותנת לו נראטיב, מעניקה לכל חפץ היסטוריה. וכך למשל הופך ״שטיח״ לדמות כה מרכזית בחייו: הוא נולד על ״שטיח״, הדם מהלידה עדיין מכתים אותו (ראו צילום בראש הפוסט). הם מגלגלים את ״שטיח״ הצידה כשמגיע הזמן לעשות התעמלות. ו״שטיח״ גם יציל בהמשך את חייו. מנקודת מבט תסריטאית, ממש כמו אצל האם, החפצים האלה אינם ארט, אלא דמויות משנה.

חצי השעה הראשונה של הסרט מציגה את אורח החיים של אמא וג׳ק. חיים מדוקדקים ומוקפדים מאוד, עם סדר פעילות קבוע. אין לכך צידוקים או הסברים, אבל קל להבין שהסדר הזה שומר על שפיותה (וגם רומז לנו מאיזה בית היא הגיעה, נבין את זה בהמשך). סדר היום הזה כולל בתוכו, בין אכילה, טלוויזיה, צחצוח שיניים, אמבטיה ולימוד, גם רגעים שבעיניים שלנו, בני החורין, נראים גם פחות נורמטיביים – ג׳ק, למשל, עדיין יונק מאמו; אמבטיה הם עושים יחד (כולל כביסה באותה הזדמנות); ואחת לכמה ימים אמא צונחת לדכאון משתק שמקרקע אותה למיטה, ומעניק לג׳ק יום חופש בו הוא יוצא להרפתקאות עצמאיות בתוך החדר. לכל דבר כזה האם נותנת שם. קל לג׳ק להתמודד גם עם הרגעים הקשים, כי כשיש שם, זה אומר שיש קביעות, אין רנדומליות. זה המקום לזכור שדונהיו נתנה לאם את השם האירוני ג׳וי. פעם היא היתה ג׳וי. לא עוד.

ובערב, לפני השינה היא מקריאה לו סיפור, את ״הרוזן ממונטה קריסטו״ של אלכסנדר דומא. אין פרט מקרי ב״חדר״, הכל מקדם את הסיפור. בתמצית, ״הרוזן ממונטה קריסטו״ הוא סיפורו של אדמונד דנטס, הנכלא על לא עוול בכפו, ובשנותיו בכלא הוא מקבל סדנת חינוך מאסיר עמית, שמלמד אותו שפות ומנהגים ומעשיר אותו במידע, וכך כשהוא מצליח לברוח הוא בורא את עצמו מחדש בתור הרוזן ממונטה קריסטו. בתחילה זה רק סיפור לפני השינה עבור אמא וג׳ק, אבל אז היא מבינה שזה גם כרטיס היציאה שלו החוצה. היא מתחילה לתכנן את האופן שבו היא תצליח להבריח את ג׳ק החוצה, ממש כמו אדמונד דנטס. אלא שג׳ק כבר לא מאמין בכלל שיש עולם, מבחינתו זה רק עוד אחד מהסיפורים של אמא, וממילא הוא לא רוצה לצאת. זהו העולם שלו.

את ״חדר״ ביים לני אברהמסון, שסרטו הקודם ״פרנק״, הוקרן בישראל. אברהמסון, במאי אירי שעושה דרמות קאמריות קצת לקוניות, הוא מסוג הבמאים שלא שמתי עד כה על הרדאר שלי (״פרנק״ אכזב אותי, אם כי כעת – כשאני מתחיל להבין את מוטיב הכליאה הנפשית שאברהמסון חוזר אליו, הוא מתחיל להיראות מעניין יותר). הוא עושה, מבחינתי, קולנוע בנאלי, מהאסכולה שטוענת שקולנוע זה תסריט ושחקנים. קצת פלבאי. ואני הרי רוצה קולנוע מהודר, עם צילום דומיננטי ולא רק אינסטרומנטלי, שהוא חלק בלתי נפרד משפת הסרט. בתחילת ״חדר״ אברהמסון אכן מביים בשיטת ״פחות הוא יותר״, הוא כולא את עצמו בתוך החדר כמו דמויותיו ומציע מבט שווה נפש, דוקומנטרי משהו, על ג׳ק ואמו. אכן, אברהמסון נותן כבוד מקסימלי לתסריטאית ולשחקניו, הוא יושב בכסא האחורי. אבל אז מגיעה הסצינה שגרמה לי לשנות את דעתי בקשר אליו, וזו הסצינה שבזכותה, אני משוכנע, אברהמסון בן ה-49 הפתיע את כולם וזכה למועמדות לאוסקר (ודחק החוצה את רידלי סקוט). זה הרגע שבו אנו מבינים ששפתו הדלה, האינטימית, החיוורת אינה קשורה למגבלת כשרון, אלא לבחירה מודעת. וכשהוא צריך להגביר ווליום ולתת לצופים מהלומה רגשית, לגרום לדופק לזנק, הוא פתאום שולף כשרון נסתר ומייצר את אחד הרגעים היפים והאינטנסיביים של הקולנוע כרגע, סצינת הבריחה של ג׳ק.

המונולוג הראשון של ג׳ק בסרט (מופיע בדף התסריט לעיל) מספר על לידתו. זה חלק מהגוספל שאמו מטמיעה בו, רגע הגעתו לעולם, קרי ל״חדר״. הלידה על ״שטיח״. ועכשיו היא מגלגלת אותו בתוך ״שטיח״, בו הוא מוסתר, מתחזה למת (כאן מגיע רגע של השהיית אי האמון שבו עלינו להניח שניק, האיש שכולא ואונס את האם, לא יפתח את השטיח כדי לבדוק אם הוא אכן מת, או פשוט יקבור אותו בחצר). וג׳ק צריך לזחול החוצה מהשטיח ולצאת אל העולם. אברהמסון מביים את הסצינה הלופתת והמותחת והאינטנסיבית הזאת ממש כמו סצינת לידה, ראשו של ג׳ק בוקע מהתעלה בתוך השטיח המגולגל ורואה את העולם לראשונה. עד עכשיו הוא היה במצב של השהייה, ילד בהמתנה, עכשיו -לרגל יום הולדתו החמישי, הוא באמת נולד (בין זה ל״האיש שנולד מחדש״ ו״מקס הזועם״, דימויים של לידה סמלית הם המוטיב החוזר של עונת האוסקרים).

כאן מתחיל החצי השני של הסרט, שהוא באופן משמעותי פחות טוב מהראשון, אבל יש בו חשיבות כפולה. האחת, אמוציונלית. יש בו משהו מנחם. אחרי כ-50 דקות של כלא, המפגש עם העולם החיצון מאפשר לקהל להסדיר נשימה (זו הבעיה עם הטריילר של הסרט: אם ברור מלכתחילה שיש חוץ, אז בשביל מה צריך את כל הסצינות בחדר?). והשניה, הדרמטית, והלא פחות חשוב: העולם החיצון הופך להיות הכלא של ג׳ק. ג׳וי רק רצתה החוצה, לסיים את הסיוט, לחזור לחופש, רק בחוץ היא יכולה לנשום. אבל ג׳ק מכיר רק את ״חדר״ ועכשיו הוא מתגעגע אליו. השפע, המרחבים, האנשים – ובעיקר ההתנגשויות בין הדוקטרינה שאמא שלו החדירה בו כדי לשמור על שפיותו במצב כליאה, ובין העולם שמדבר, מתנהג ומתנסח אחרת לגמרי – יוצרים אצלו מצוקה. עכשיו הוא זה שמרגיש שחטפו אותו. יותר מזה, האמא מגלה שאין דבר כזה חופש אמיתי: כלי התקשורת שרודפים אחריה, והוריה שמנסים לעזור לה לשקם את חייה, הופכים מהר מאוד לכלא מסוג חדש.

העוצמה של ״חדר״ מצויה בתובנה לגבי הכוח שיש למילים. הקירות כולאים את ג׳וי, אבל המלים שלה אליו הם מרחבי החופש שלו. בצאתו מהכלא עיו למעשה ללמוד שפה חדשה, ועל אמו לאמץ אסטרטגיה חדשה להורות. זה סרט על הורות, כי הוא מדבר על הקולות של הורינו שאנחנו שומעים בראשינו, הקולות שממשטרים אותנו (הסופר אגו). בצאתה משביה מתברר שכל הזמן הזה ג׳וי לא האשימה את השובה במצבה, אלא את הוריה, היא מרגישה שהם אשמים בכך שהיא הפכה לקורבן. האם זה מה שג׳ק יחשוב על אמו כשהוא יגדל קצת? היכולת של ילדים להיות משובשים, או נגאלים על ידי המילים של המבוגרים הוא מוטיב שחוזר בלא מעט סרטים שעוסקים בהתבגרות לא נורמטיבית, החל מ״קספר האוזר״ של ורנר הרצוג והמשך ב״שיני כלב״ של יורגוס לנתימוס, היכולת של ההורה לשכתב לילדיו את תפישת המציאות ואת דיוקנו של העולם. כל שעלינו לעשות, אם אני מבין את המשל ואת הנמשל, הוא פשוט לא להפסיק להאמין שיש עולם אינסופי מחוץ לחדר הקטן שכולנו למעשה כלואים בו.

ציוץ