"הנוקמים״, למשל

״מלחמת הכוכבים״, ״באטמן נגד סופרמן״, ״קפטן אמריקה: חייל החורף״ – בידור בצד, האם לסרטים כאלה, ובעיקר להצלחתם, יש את היכולת לתפקד כנייר לקמוס המודד הלך רוב חברתי?

פורסם ב״ליברל״, גיליון מרץ 2016

הרשו לי לחזות את תוצאות הבחירות שיתקיימו בנובמבר בארצות הברית: דונלד טראמפ לא יהיה הנשיא. מודה, זו לא תחזית אלא משאלת לב. אבל אני מרגיש מספיק שאנן להכריז אותה, לא כי אני מבין משהו בפוליטיקה (אני לא) אלא כי אני מבין משהו בקולנוע. הבחירות לנשיאות אינן רק סביב ענייני פוליטיקה ואידיאולוגיה, זו גם תחרות ליהוק לאומית. המצביעים באמריקה, המעטים שעוד משתתפים בתהליך הזה, מנסים ללהק את גיבור הסרט שלהם לארבע השנים הקרובות. האיש (והשנה, לראשונה, אולי האישה) שיככבו במהדורות החדשות, שיהיו הפנים של האומה. אבל דונלדר טראמפ? הוא לא נראה כמו גיבור של סרט אלא כמו הנבל ההוליוודי הטיפוסי. זה יהיה הנשיא? הנשיא צריך להיות מישהו שאותו הריסון פורד או דנזל וושינגטון יגלמו בסרט על התקופה. מי יגלם את דונלד טראמפ? לו הנשיאות היתה סרט קולנוע, טראמפ הוא הג׳וקר שבא להטיל כאוס במערכת, הוא נירון קיסר שזורע הרס, הוא הציניקן הנרקיסיסט שעושה הכל רק למען טובתו האישית ולא רואה אדם מלבדו. לו טראמפ, שמדבר על ניהול המדינה כשם שהוא מנהל את עסקיו, באמת יהיה נשיא זו תהיה רגרסיה לתקופה שחשבנו שהעולם התפכח ממנה ב-2008, של קפיטליזם קיצוני שגובל בעבודה זרה גמורה, גם עבור האמריקאים.

אבל, לשם הדיון, בואו נניח שטראמפ אכן יצליח למנף את כישרון השיווק התקשורתי שלו ולהיבחר לתפקיד נשיא ארצות הברית, איזו השפעה תהיה לזה על הקולנוע? האם סרטי הקולנוע של ימי הנשיא טראמפ יקבלו אותו בשמחה, או שיחתרו תחתיו? איך ייצגו סרטי הקולנוע של 2017 ואילך את עידן טראמפ?

כדי לענות על כך, נצטרך ראשית לענות על השאלה ״ממתי סרטי קולנוע מייצגים תקופות ואיך אפשר לקשר בין סרטים שונים, שמופקים באופן עצמאי אלה מאלה, ובין זהותו של הנשיא המכהן?״. לכך התשובה היא: זה טריקי, אבל זה אפשרי. ובעיקר, זה קצת כמו לפענח מפות סינופטיות אחרי שהגשם כבר ירד.

ב-1947 פרסם הוגה הדעות הגרמני-אמריקאי זיגפריד קראקאוור את ספרו ״מקליגרי עד היטלר״, בו הוא בוחן – בצלילות המרהיבה של המבט בדיעבד – את הקולנוע הגרמני שבין מלחמות העולם, ומראה באמצעותו (באופן משכנע מאוד) איך הסרטים שהופקו אז חושפים איזשהו ״מצב רוח לאומי״, שלמעשה אפשר היה להבין ממנו לאן המדינה הולכת. הקולנוע חזה את הפוליטיקה, אלא שהוא עשה את זה באופן סמלי, כזה שבאמת אפשר לנתח רק לאחר מעשה. מצד אחד, זו טענה משונה שקשה מאוד לבסס אותה: למה שסרטים נפרדים של יוצרים שונים יאמרו דברים דומים? ומה זה בכלל ״מצב רוח לאומי״ וכמה מנדטים הוא שווה בקלפיות? אבל בעוד שבטענות הבסיס של קראקאוור קל להטיל ספק אקדמי, קשה להתעלם מההשפעה העצומה שהיתה למחקר הזה על ביקורת הקולנוע. מהסיבה הפשוטה: קשה לקרוא את קראקאוור בלי להגיד ״וואלה! צודק״. כמחקר סוציולוגי הוא אולי לוקה בחסר, אבל כקריאה קולנועית הוא היה פוקח עיניים. (ספרו של קרקאוור לא תורגם לעברית, אבל כעת – לראשונה – ראה אור תרגום לעברית של פרק המבוא שלו. הנה)

מאז, סרטי קולנוע הפכו לברומטר של תקופות, בעיקר בארצות הברית. למה? כי סרטים, בייחוד סרטים הוליוודיים יקרים, נעשים על ידי עשרות ומאות אנשים, שיוצרים, מממנים ושותפים לתהליך. ברגע שבתהליך קבלת ההחלטות מעורבים אנשים רבים, זו כבר מתחילה להיראות כמו יצירה קהילתית, כזו שאולי מציגה השקפות עולם מגוונות. הבמאי הוא הקפטן של הספינה הזאת, אבל גם הבמאי הכי דומיננטי לא יצליח לחלוטין להתעלם מדעותיהם של שחקנים, מפיקים וראשי אולפנים, שלעיתים יאתגרו אותו עם תפיסות עולם שונות משלו. סיבה נוספת היא שסרטי קולנוע בהוליווד מופקים רק בתנאי שמחלקת השיווק והמחקר מבינה שיש להם קהל פוטנציאלי. לכן המחשבה ״מה הקהל יאהב״ ו״עם מה הקהל יזדהה״ היא חלק בלתי נפרד מהדרך אל קבלת האור הירוק בהוליווד. לכן סרט, עוד לפני הפקתו, צריך לקלוע לאיזשהו מיינסטרים, מכנה משותף, הלך רוח. וכך אפשר לראות אחת לכמה שנים גל של סרטים בעלי אופי דומה: רומנטיקה, סנטימנטליות, ציניות. לכל תקופה יש את הטעם המאובחן שלה. זה קורה כי מפיקים מנסים לחקות את מה שהצליח, אבל סרט שמצליח הוא עדות לכך שהוא קלט משהו שקשור בקהל שבא לראות אותו.

זו הסיבה שכיום קל ללמד היסטוריה באמצעות קולנוע. לא רק כדי להראות איך הקולנוע תיעד את ההיסטוריה, אלא גם מה היו הנושאים שעניינו את הקהל בתקופות שונות. אי אפשר, למשל, לדבר על תקופת הניו דיל של שנות ה-30 מבלי להתייחס לסרטי הקולנוע שנעשו אז – מהקומדיות הלבביות ואוהבות האדם של פרנק קפרה ועד לסרטי הגנגסטרים של אולפני וורנר. זו הארכיאולוגיה של המאה ה-20: התשובה לשאלנ ״למה אנשים קנו כרטיסים״ היא כמעין וידוי קולקטיבי למה שהם חשו. מבחן בתת מודע קולקטיבי.

ולכן, כשאנחנו מנסים לדמיין מה תהיה השפעתו של טראמפ על הקולנוע של העתיד, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה סוג של נשיא הוא יהיה: ניקסון או רייגן?

יהיו שיגידו שריצ׳רד ניקסון היה הנשיא האמריקאי השנוא ביותר. בין פרשת ווטרגייט למלחמת ויאטנם, הוא גם היה הנשיא שפעולותיו היו הכי שנויות במחלוקת, לפחות במאה העשרים. אבל שנות הכהונה שלו יהיו זכורות בתור אחת התקופות המלהיבות ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. קולנוע שהגיב לקו הנוקשה של ניקסון ביצירות רדיקליות ורבות השפעה. ניקסון היה נשיא פרנואיד, שצוטט למתחריו והקליט בסתר את בני בריתו, והאווירה החשדנית והאלימה הזו חילחלה אל הקולנוע שיצר סרטים העוסקים בבהלה וברדיפה (״שלושת ימי הקונדור״, ״המעקב״, ״נערת הטלפון והבלש״); קולנוע שהופך את פורעי החוק לגיבורים (״הסנדק״); יצירות שמציגות חוסר אמון מוחלט ביכולת של מערכות השלטון להגן על האזרחים אל מול אלימות גואה (״הארי המזוהם״, ״משאלת מוות״, ״כלבי הקש״). אלה השנים שבהן עלה ז׳אנר סרטי האימה (״מגרש השדים״) וביקור בקולנוע, בשוברי הקופות וזוכי הפרסים, היה כניסה לתוך סיוט. זו היתה תקופה של מחאה, שבאה לידי ביטוי בסרטים שהיו פוליטיים ופסימיים. אבל זו גם תקופה שלימדה אותנו שיעור באמנות: ככל שהנשיא האמריקאי שנוא יותר כך הסרטים שנעשים בתקופתו יהיו טובים יותר.

אחרי שנות השבעים, שנים של מלחמה, חוסר אמון בשלטון ומשבר כלכלי גדול (באמריקה), הגיעו שנות השמונים ושלטון רונלד רייגן. כשזה מגיע לקולנוע, הגעתו של רייגן לבית הלבן סימלה את תחילתה של מסיבה. הקולנוע האמריקאי בימי רייגן היה ההפך המוחלט לזה של ימי ניקסון: קולנוע עשיר, מפואר, מלוטש. האולפנים ההוליוודיים, שבעשור שלפני כן נקנו על ידי תאגידי ענק, ראו ברייגן אחד משלהם. לא רק כוכב קולנוע בדימוס, אלא מישהו שיעזור לקדם כלכלה תאגידית. הקולנוע האמריקאי, שעשר שנים לפני כן פעל באופן גלוי נגד שלטונו של ניקסון, שיתף פעולה עם הערכים של ממשל רייגן. שנות השמונים הולידו את הוליווד כפי שאנחנו מכירים אותה כיום: תעשייה של זיכיונות, הפונה לקהל שהולך ונהיה צעיר יותר ויותר, והופכת את הקולנוע למזון מהיר, עם הפנים להשתלטות כלכלית גלובלית.

אחד הסרטים הבולטים של שנות השמונים היה ״וול סטריט״ של אוליבר סטון. סרט שהציב במרכזו נבל מבריק: גורדון גקו (מייקל דאגלס זכה באוסקר על התפקיד הזה). גורדון גקו, סוחר באגרות זבל, קונה חברות ומפרק אותן, סוחר בריון בשוק ההון והאיש שבאמצע הסרט נושא נאום בו הוא מכריז, ללא ציוניות, על המוטו שלו: ״תאבת בצע זה טוב״. למה? כי זה עובד. והוא סוחף אחריו את מאזיניו שמאמינים שבאמריקה של כלכלה מופרטת, תאבת בצע היא אכן הדיבר ה-11. רבים שוכחים כיום שבסוף ״וול סטריט״ גורדון גקו מופלל ונשלח לכלא, ושהגיבור האמיתי של הסרט (צ׳רלי שין) הוא אותו ברוקר קטן שבתחילה מסתנוור מהכסף הגדול, אבל אז עובר תהליך התפכחות ומגלה מחדש את מצפונו. את הסוף המוסרי הזה נוטים לשכוח, את גורדון גקו לא. ובכן, דונלד טראמפ הוא גורדון גקו אמיתי. כבר היו שחקני קולנוע שנהיו מושלים ונשיאים (ארנולד שוורצנגר, רונלד רייגן), אבל אם טראמפ ייזכה זו תהיה הפעם הראשונה שדמות קולנועית פיקטיבית נבחרת לתפקיד הזה.

לפני כמה שנים התחיל הבמאי ארול מוריס לעבוד על סרט חדש שבו הוא פונה לדמויות מפתח בעולם ושואל אותן מה הסרט שהן הכי אוהבות. הפרויקט הזה נגנז, אבל כמה קטעים ממנו שרדו. למשל הבחירה של דונלד טראמפ ב״האזרח קיין״ כסרט האהוב עליו. עבור העולם זהו סרט המזהיר מפני חטא היוהרה, שעוסק בעלייתו ובקריסתו של אדם שלא ידע שובע ורוצה רק עוד כסף וכוח והרס את האנשים שסביבו. עבור טראמפ זה סרט שמציג עד לאן אפשר להגיע, כמה רחוק אפשר לשאוף. אני לא בטוח שהוא הבין את הסרט אבל אין ספק בדבר אחד: יש לו טעם טוב בסרטים. הוא בחר נכון. נשיא שאוהב יצירות מופת יהיה נשיא שיירצה שיצירות מופת יופקו בימיו. אז אולי אין סיבה לחשש. לקולנוע ההוליוודי לא יזיז מטראמפ.

טראמפ אכן נראה כמו קוקטייל לא יציב בין ניקסון לרייגן. הפראנויה, הרצון לתקוף, להשמיד, לחבל, חוסר הסבלנות כלפי התקשורת, כל אלה הם סימנים שהוא עשוי להכריז מלחמה על הוליווד הליברלית עם כניסתו לתפקיד. אבל כמו רייגן, הוא מישהו שמבין מנטליות תאגידית ויכול לדבר עם ראשי אולפנים ועם חבר המנהלים שלהם. הוא מישהו שמגיע משואו-ביזנס ומבין את כוח השיווק והמיתוג שלו (זהו הטראמפ שהפך את עצמו ואת מלון הפלאזה בבעלותו דאז לכוכבי הסרט ״שכחו אותי בבית 2״). מה שניקסון ומירי רגב לא הבינו, ועושה רושם שכך גם טראמפ, הוא שתעשיית הקולנוע התקשורת היא הכי נוחה, נינוחה ומפויסת דווקא בתקופות של רווחה. אבל מרגע שיש תחושה של הצרת צעדים, של חשדנות, של עוינות, קהילת האמנים מגיבה באופן שהיא הכי טובה בו: על ידי יצירתיות. על ידי מסרים פוליטיים חתרניים המוסווים בסרטים מיינסטרימיים. את הפוליטיקה הקטנונית יישכחו מהר, אבל יצירות המופת שנעשו בתגובה אליה ייזכרו לעד. בשאלה אילו סרטים תייצר הוליווד לאומה שהעדיפה את טראמפ כנשיא צריך לנסות לדמיין: אילו סרטים גורדון גקו היה רוצה לראות?

ובחזרה לזיגפריד קראקאוור: הוא הרי טען שעל בסיס הסרטים שהופקו בשנים שלפני עליית היטלר ניתן למצוא דפוסים סגנוניים ותימאטיים שהיוו מעין נבואה לכך שגרמניה מידרדת לעבר פאשיזם, לפני שזה קרה. כלומר, עלינו לבחון את העשור האחרון של הוליווד כדי להבין לאן הרוח נושבת. הרוח נושבת לכיוון ״מלחת הכוכבים״: סדרת הסרטים שצמחה ברובה תחת שלטון רייגן וששמה היה השראה לתוכנית הגנה גרנדיוזית שרייגן תכנן להקים בחלל, כנגד טילים בליסטיים סובייטיים ושחזרה השנה בסערה לחיינו. אנחנו חיים בעידן שבו יש סדרת סרטים בשם ״הנוקמים״. וסדרת סרטי ״משחקי רעב״, שלכאורה העמידו פני מורדים, ובעצם היו הסרטים הכי משת״פים. כל אלה, ועליית סרטי גיבורי העל, הם סימפטום לאומה ועולם שרוצים לכסח למישהו את הצורה, להכות, לנקום, להחזיר, ללחום. עולם שמאס במו״מ ובשיחות שלום ורוצה להגיע למצב של ריסוק עצמות עד כניעה. עולם שנהנה להריע לרעים לא פחות, ואולי יותר, מאשר לטובים, הכה צפויים. זה העולם שלתוכו נכנס דונלד טראמפ. וזה העולם שבו גם אם לבסוף תיבחר הילארי קלינטון, היא תצטרך להבין שיהיה עליה להיות קצת טראמפ בעצמה: האשה הכי קשוחה ולא צפויה בשכונה. עם סרטים כמו ״מלחמת הכוכבים״, ״הנוקמים״ ו״משחקי הרעב״ בראש טבלאות מוכרי הכרטיסים, נדמה שאמריקה שבעה מדרכו המתונה, השקולה והמיושבת של ברק אובמה. אמריקה רוצה אקשן.

ציוץ