24 מרץ 2016 | 02:27 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

״באטמן נגד סופרמן, שחר הצדק״, ביקורת

״באטמן נגד סופרמן, שחר הצדק״. כשניטשה בכה

״באטמן נגד סופרמן, שחר הצדק״. כשניטשה בכה

״באטמן נגד סופרמן, שחר הצדק״ הוא סרט מדכא. הוא מדכא מכל כיוון שתביטו עליו. הוא מדכא בעשייתו: סרט עלילתי הוליוודי שכתוב ברישול ועם עלילה לא קוהרנטית שמוגשת באופן כה מגושם, מבולבל, כזו המאמינה שמוזיקה מחרישת אוזניים תצליח לאחות, לגהץ ולהעלים את התפרים הגסים בהם תפור הסרט. הוא מדכא באופיו: דמיינו סרט שקיבל יותר משאבים מכל סרט אחר מהשנים האחרונות כדי שיהפוך לסנסציה עולמית מלהיבה, אבל במקום זאת מגיש לנו כוס תמרורים. זה סרט לחלוטין נטול הנאה. קוראי הביקורות הוותיקים כאן בוודאי יודעים שאני יכול להיות מאוד סלחן להמון דברים כשזה מגיע לסרטי אקשן הוליוודיים, ולו רק אם יהיה בהם ברק וירטואוזי מעורר התלהבות. הסרט הזה, לעומת זאת, נוסע על המסלול וממאן להאיץ ולהמריא, הוא פותח את הגז אבל אין בו ניצוץ להדליק את האש, הוא סופלה שלא התרומם. זה סרט שכל כולו מועקה. אם זו היתה כוונת יוצריו, יתכן וזו יצירת מופת. והוא מדכא בתכניו: זה אחד הסרטים הכי דאונרים שראיתי באחרונה, לפחות תוצרת הוליווד. ושוב, אם היה בסרט משהו אחד מלהיב, מסחרר, מעורר השתאות, הייתי מעריך את זה שיוצריו בחרו באופן מודע מאוד ללכת נגד הזרם וליצור שובר קופות שהוא סרט feel-bad. למעשה, אולפני וורנר כבר עשו את זה בעבר עם המותגים האלה: ״באטמן חוזר״ של טים ברטון היה סרט גיבורי על שכולו דיכאון קיומי ואפילה, אבל היה בו גם משהו מלהיב, מבריק ובעיקר מאוד חכם (ועם חוש הומור, לעזאזל). ״באטמן נגד סופרמן״ מדכא בעיקר כי זאק סניידר ושות׳ לקחו שתיים מהדמויות האהובות עליי בקולנוע האמריקאי הפופולרי העכשווי והרסו אותן. סופרמן, מבחינתי, תמיד יהיה גיבור-העל הראשון שאהבתי, גיבור העל המושלם – כוחו כמעט בלתי מוגבל, מגרעותיו מינימליות, השקפת עולמו אופטימית, והוא פשוט אדיב ואסיר תודה. אני אוהב את סופרמן תמיד ולא משנה מה: בין אם מגלם אותו ג׳ורג׳ ריבס השרירן בסדרת טלוויזיה צ׳יזית, או כריסטופר ריב יפה הבלורית, או ברנדון ראות או הנרי קאביל (שמתם לב שרק שחקנים איומים גילמו את סופרמן?), בין אם הסרט היה בבימויו של ריצ׳רד דונר, ריצ׳רד לסטר או בריאן סינגר, אני עמדתי לצידו. אבל ב״באטמן נגד סופרמן״, סופרמן פוגש את אויבו המר ביותר: זאק סניידר, שמתעלל בו זו הפעם השניה (אחרי ״איש הפלדה״). למראה שני הסרטים, ובייחוד החדש, אני תוהה שמא סניידר באמת שונא את הדמות הזאת ויעשה הכל כדי להמאיס אותה עלינו. סניידר עושה באטמניזציה לסופרמן: הופך אותו לדמות אפילה, קודרת, ממורמרת, ולפיכך גם דמות חלשה (ואגב כך, למדתי מהסרט דבר מה חדש: לא היה לי מושג, בכל שנותיי כחובב עולם הקומיקס של די.סי, שהערים גותאם ומטרופוליס צמודות זו לזו, חשבתי שעולם שלם מפריד ביניהן. גותאם ומטרופוליס, גיליתי, הן כמו תל אביב ורמת גן, או מיניאפוליס וסיינט פול, ערים צמודות שנהל ביניהן. איך לא דיברו על זה קודם?).

אני מחפש בכל כוחי נקודות זכות לסרט. אני מחבב את שני הגיבורים האלה יותר מדי כדי לבטל אותו לחלוטין. זה שובר לי את הלב. למשל, מעניינת אותי העובדה שעל התסריט חתום דיוויד גויר, תסריטאי נהדר בעיניי, חובב קומיקס מושבע (שעבד עם כריסטופן נולן על סרטי באטמן שלו) ומי שמבין שגיבורי העל אינם אלא משל, ולכן מעשיר את תסריטיו בסוגיות של מוסר ותיאולוגיה. גויר מגייס את פרידריך ניטשה לעזרו, כשהוא לוקח את השם The Superman, אל המקור ממנו הוא בא: כתביו של ניטשה מהמאה ה-19, המציגים את מושג ״האדם העליון״. ומולו, את הרעיון הצמוד אליו, שהאדם העליון, הסופר-מן, או האובר-מענטש, הוא התגובה למות האלוהים. אצל גויר וסניידר סופרמן מוצג בעצמו כמעין אל, או דמות משיחית (ראו דימוי בראש הפוסט, שנראה כמו ציור שהיה יכול להופיע על קיר של קתדרלה של כנסיית סופרמן). אבל הוא תחליף אל, משמע שאין אלוהים באמת, ומרגע שהוא הופך בפועל לאל, יש להשמידו. זו המטרה המשותפת, ממניעים שונים, של באטמן ושל לקס לות׳ור: להרוג את סופרמן, ועל ידי כך הם יוכלו לברוא את עצמם כ״אדם עליון״. אם גויר התייחס לכל הרעיונות האלה באירוניה, הרי שהיא לא עברה לבמאי. סניידר הולך עם הרעיונות האלה ברצינות גמורה ומעצב את סרטו בדימויים שאין אלה להגדירם כ״ניטשניאניים״, שנעים על הגבול המבלבל ורב הסתירות שבין האללה מוחלטת, דימויים מתוך האוצר המילים הוויזואלי הנוצרי, הישועי; ומנגד, דימויים פאשיסטיים, שמציגים דווקא את ההפך – את עליונות האדם ורודנותו, מבלי שהוא מקבל על עצמו סמכות של ישות עליונה. ובכנות, הדיון הזה מבולבל מאוד. יש פה ושם כמה רעיונות גבוהים, מעניינים ורלוונטיים, שפה ושם מקבלים גם ניסוח רטורי מעניין מפי דמויות משנה כמו אלפרד (ג׳רמי איירונס), שמגלם איזשהו טוב מוחלט, אך חסר אונים; ומולוֿ, לקס לות׳ור (ג׳סי אייזנברג), המגלם את הרוע המוחלט – שגם כופר בקיומו של אל וגם רוצה להרוג אותו – ושואף לרשת את האל כבורא וכיצור אומניפוטנטי. כן, זה ברדק שלם. אבל לפחות, על הנייר, מישהו ניסה להפוך את הסרט הזה ואת מפגש הדמויות שלו, למשהו שמנהל דיון פילוסופי (שהרי הדמות הזאת, הסופרמן, נבראה על ידי שני יהודים, סיגל ושוסטר, בשנות ה-30, והקשר לניטשה היה אימננטי בטקסט המקורי, כמו גם התגובה הכוחנית והסימבולית שלהם לעליית הפאשיזם באירופה, וייצוג של טוב מוחלט בצבעי דגל ארצות הברית, המדינה שאימצה אותם; וזה אולי מקרי אבל קשה להתעלם מכך שרוב מוחלט של הבמאים שביימו סרטי סופרמן – דונר, סינגר, סניידר – הם יהודים). הסרט, לעומת זאת, סובל מטמטום אקוטי. את הדמות של באטמן, לצורך העניין, לחלוטין לא הבנתי. כל הקו העלילתי של באטמן, שבו הוא רוצה להרוג את סופרמן, מבוסס על טמטום גמור. טמטום ראשון על שום חוסר ההבנה שלו את עלילת הסרט ״איש הפלדה״ (כן, גם את זה גילינו: הסרט הזה הוא המשך ישיר של ״איש הפלדה״, הסרט שחשבנו שאולפני וורנר ירצו למחוק מהרפרטואר שלהם), שמנקודת מבטו של ברוס וויין, ההרס של מטרופוליס בסרט ההוא היה אשמתו של סופרמן ולא של זוד, מה שמניע אותו לתוכנית מפורטת של ספק נקמה/ ספק רצון לפרק את נשקו של סופרמן, והכל מבוסס על מניע גזעני – סופרמן צריך להיות מנוטרל כי הוא חיזר. הטמטום השני הוא המחשבה שבאטמן באמת יכול להביס את סופרמן. יש בסרט בסך הכל שתי סצינות קרב ביניהם. בראשונה, סופרמן מניח לבאטמן ואומר לו שהוא עושה את זה מתוך רחמים. הרי סופרמן יכול להרוג את באטמן בשניה. אל הסצינה השניה, באטמן מגיע כבר מוכן וערמומי יותר והקרב יהיה צמוד יותר, אבל באטמן מתנהג לכל אורך הסרט כנבל גמור. אין כאן עימות בין שתי גישות צודקות, אלא עימות בין יצור קטנוני ונקמני, ובין סופרמן. נקודת המפנה של הסרט ושל קרב הטיטאנים הזה, מבוססת גם היא על טמטום גמור, אבל הפעם של יוצרי הסרט. כמו שאני רואה את זה, ״באטמן נגד סופרמן״ הוא לא דואט, אלא סיפורו של באטמן, הוא גיבור הסיפור, הוא המוביל, הוא זה עם דקות המסך הרבות יותר, וזה שעובר את התהליך הדרמטי המשמעותי יותר. אבל לאורך רוב הסרט, זו דמות בלתי נסבלת.

כדי לבסס את הרעיונות העמוקים יותר בסרט, לכל שלוש הדמויות הראשיות בסרט יש תסביך אב. אולי זה ניסיון להכניס את התיאולוגיה לתוך הפסיכואנליזה: הדיונים של לקס לות׳ור באשר לקיומו או אי קיומו של אל, לא מנותקים מהעובדה שהוא נושא על גבו את הצלב שהוריש לו אביו. ברוס וויין, לעומת זאת, נושא איתו את הטראומה מילדותו, כשראה את הוריו נרצחים מול עיניו. קלרק קנט מתגעגע לאביו המאמץ, שהוריש לו את עולם הערכים שלו. אבל צירוף מקרים קוסמי – שאני תוהה האם סופרי הקומיקס של די.סי חשבו עליו מראש או שגילו אותו בדיעבד – גרם לכך שלאמו של ברוס וויין ולאמו של קלרק קנט יש את אותו שם פרטי, מרתה (כשם אשתו של ג׳ורג׳ וושינגטון, האב והאם של האומה האמריקאית). צירוף המקרים הזה, מתברר, הוא משהו שאפשר להתחיל להחלים איתו.

״באטמן נגד סופרמן״ היה אמור להיות הסרט הענק, העצום, הכי מסקרן של השנה. מופע האיחוד האימתני של מותגי הקולנוע הכי גדולים. הצלחתו הקופתית מובטחת, אבל אם בתחילה חשבנו שזה יהיה בגלל שהוא יהיה סרט טוב, מלהיב, מקפיץ, מסחרר ואולי גם עמוק ואינטיליגנטי על הדרך, עכשיו הצלחתו תגיע על דרך השלילה: מיליוני צופים יילכו אליו לראות האם הוא באמת כה גרוע כמו שמספרים עליו. מיליוני צופים ילכו בסוף השבוע הקרוב בכל העולם ל״באטמן נגד סופרמן״, רובם הגדול ייצאו מהסרט מאוכזב ומעוצבן.

===========================

(ואיך גל גדות? תכלס, אחלה, בהתחשב בעובדה שהדמות שלה קיבלה את הרפליקות הכי גרועות בתסריט – בעיקר כי אף אחד לא ממש הצליח להסביר או להצדיק מה דמותה של דיאנה פרינס/וונדר וומן עושה בסרט. הנוכחות של הדמות בסרט שרירותית לחלוטין. אז בלי טקסט ראוי או דמות מנומקת, גדות מיאה למסך אך ורק נוכחות, מעין נערת ג׳יימס בונד שהתבלבלה בסרט. אבל כשזה מגיע לדעתי על גל גדות, אני חושב שכדאי שתקראו את הטקסט הזה מלפני ארבע שנים, את סעיף ב׳, בסופו [וזכרו, ב״איש הפלדה״ גילמה איילת זורר את אמו של סופרמן/קאל-אל, והיו לה פחות או יותר אותה כמות של דקות מסך כמו של גדות כעת, כך שצריך להרים כוסית לכבוד טעמו הישראלי של סניידר בליהוק שחקניותיו]).

===========================

עצרו! מכאן, ספוילרים.

ובכל זאת, אחרי כמעט שעתיים וחצי של סרט, קורה בסופו דבר מה שדורש התייחסות, והוא, למעשה, מצדיק את כל הדיון הזה. הסרט מסתיים בבחירה מרתקת ולא צפויה, ולכן זה השלב שבו עלינו לעבור למצב ספוילרים. אם עוד לא ראיתם את הסרט ואת ״מלחמת הכוכבים, הכוח מתעורר״, הפסיקו לקרוא (בעיקר כי לא תבינו על מה אני מדבר. רק מי שראה יבין). אתמול העליתי טקסט שתוהה מה הקשר בין הסרטים ההוליוודיים הגדולים ובין ״מצב הרוח הלאומי״, שבתוכו הם נעשים, והאם מצב הרוח הזה יכול להעיד משהו על נטיית הלב הפוליטית של אמריקה, ערב הבחירות לנשיאות. הטקסט הזה נכתב לפני שראיתי את ״באטמן נגד סופרמן״, אבל הצפייה בסרט רק הפכה אותו לרלוונטי יותר.

הבה ניזכר: ב-1977 יצא ״מלחמת הכוכבים״ וב-1978 יצא ״סופרמן״. שני סרטים ששינו את פני הוליווד – את החומרים מהם יוצרים להיטים, והאופן שבו מפיצים אותם. שני סרטים שעוסקים בגיבורים שבאים לעשות סדר חדש בעולם השרוי בכאוס. סרטים שהתקבלו בהתרגשות בין השאר כי הם הציגו גיבורים מושיעים. שני הסרטים יצאו במהלך הקדנציה הבודדה של ג׳ימי קרטר, נשיא דמוקרטי, שנאבק במשבר כלכלי נוראי, משבר נפט משתק, ונחשב לנשיא חלש, שהזניח את האינטרסים של אמריקה בחו״ל, ובתמורה לכך אמריקה עמדה מנגד כשבריה״מ פלשה לאפגניסטן, באירן התחוללה מהפכה ושגרירות ארצות הברית נכבשה ואנשיה נשבו. את קרטר החליף בבית הלבן רונלד רייגן הרפובליקני, נשיא כריזמטי, שחקן קולנוע לשעבר, שהתייחס לנשיאות כאל סרט קולנוע. כדי להחזיר את ההרתעה מול ברית המועצות הוא הכריז על הקמת מערכת ליירוט טילים בליסטיים שקיבלה את השם ״מלחמת הכוכבים״. במילים אחרות, ניתן בדיעבד לראות איך סרטים כמו ״מלחמת הכוכבים״ ו״סופרמן״ ייצגו ערגה לעוצמה שלטונית, לדמות אב שתעשה סדר, שיהיה גם גיאו-פוליטי וגם כלכלי (הקפיטליזם הקיצוני של רייגן אומץ בהתלהבות רבה על ידי האולפנים, שהתחילו אז את הפיכתם לקונגלומרטים רב לאומיים ולמותגים גלובליים).

האם שובם של ״מלחמת הכוכבים״ ו״סופרמן/באטמן״ אל מסכי הקולנוע כעת הוא סוג של דז׳ה-וו? קריאה לעזרה אחרי קדנציה של נשיא בדלן, פוליטיקלי קורקט, הנאבק במשבר כלכלי? ואם כן, האם טראמפ הוא הרייגן הבא? לכאורה, הסימטריה כמעט מצמררת.

אבל יש הבדל אחד גדול מאוד בין 77׳/78׳ ובין 15׳/16: ״מלחמת הכוכבים, הכוח מתעורר״ וכעת ״באטמן נגד סופרמן, שחר הצדק״ (דימויים של בוקר, שחר, התעוררות, תקווה ליום חדש, בשניהם) למעשה משמידים את הטקסט המקורי. לוק סקייווקר נעדר מ״הכוח מתעורר״ ואת האן סולו מחסלים. וסופרמן מקריב את חייו כדי להציל את העולם. כלומר, אלה גרסאות הנגאטיב של ההירואיות של שנות השבעים.

ראינו כבר מצב כזה בעבר הלא-מאוד רחוק: תחילת שנות התשעים. ״שליחות קטלנית 2״ הרג את הגיבור שלו, ״תלמה ולואיז״ הסתיים במוות ודאי מתוך מצב של דרך ללא מוצא, חוסר אונים מוחלט, ״ג׳יי.אף.קיי״ ערער את האמון במערכות השלטון, ״שתיקת הכבשים״ ו״פסגת הפחד״ הפכו פסיכופטים לגיבורים, מול גבריות ממוסדת חסרת אונים, שהופכים למעין דמויות-אב לגיבורות הסרט; ו״באטמן חוזר״ של טים ברטון היה שובר קופות יקר שהיה פצצת דכאון אובדנית. זו היתה תקופה אפילה בקולנוע, והעובדה שהסרטים האלה הצלחו מאוד ונשארו זכורים עד היום היא עדות לכך שהקדרות הזאת היתה רלוונטית לקהל הרחב – היא ייצגה את אותו ״מצב רוח לאומי״ שהקולנועי לעיתים יכול להיות נייר הלקמוס או מד לחץ הדם שלו, היצירות שחושפות את הסימפטומים. וגם אז זו היתה עונת בחירות, בסופה נבחר ביל קלינטון לנשיא, על מצע של אופטימיות. האם העובדה שהוליווד מתנקשת בגיבורינו היא עדות לכך ששוב יגיע קלינטון אל הבית הלבן? האם קלינטון היא הקלינטון הבא? לכאורה, גם כאן הסימטריה מצמררת.

ועוד תובנה: בחצי השני של שנות התשעים צצו המון סרטי אסונות גלובליים – חיזרים ותופעות טבע שהחריבו ערים שלמות. במשך חמש שנים ראינו את ניו יורק נחרבת שוב ושוב בקולנוע. ואז נבחר ג׳ורג׳ בוש הבן לבית הלבן ב-2000 ושנה אחר כך – 9/11. צירוף מקרים? אולי: אבל דימויי ההרס האלה חוזרים. זה מגיע לכך ש״סופרמן נגד באטמן״ מציג פיגוע בתוך בניין הקפיטול. אחד הסמלים המובהקים של אמריקה נחרב, שנים ספורות אחרי שהוליווד נמחקה ב״המטרה הבית הלבן״ ו״וושינגטון על הכוונת״. האם גם כאן אפשר לייחס לסרטים כוח נבואי לקראת אסון נוסף שינסה לשחזר את הסרטים במציאות? כמובן שאי אפשר לדעת.

אבל לסרטים יש את הכוח לתפקד כברומטר, גם אם לנו את את הכוח לבאר את מערכת הסימנים (האקראית, אולי). כך או כך, בין אם קלינטון או טראמפ יגיעו לבית הלבן, נוכל להתבונן בשוברי הקופות של 2015-2016 ולהגיד ״אמרנו לכם״.

====================

ומה הקטע עם מותו של סופרמן? למה לקחת את אחד הנראטיבים הכי אומללים בתולדות הקומיקס ולהביא אותו למסך. איזה דכאון. ובעיקר: איפה ההגיון? הרי רק לפני כמה דקות הראיתם לנו את לקס לות׳ור מחזיר לחיים את זוד במעין אמבט בריאה קריפטוני, אבל את סופרמן אי אפשר להקים לתחייה? אני מניח שכן, ואני מקווה שעד הסרט הבא הוא כבר יתאושש ממותו בטרם עת. מה שאומר שכל תכלית הסרט הנוכחי היא, כאמור, אך ורק להוציא אותנו בדכאון מהקולנוע. ולמרות שהסרט הזה היה בלתי נסבל ולא לחלוטין מובן, דומני שזה מהלך רדיקלי, בתוך מוצר בידורי/פופי כה יקר. רדיקלי, אבל מדכא.

נושאים: ביקורת

15 תגובות ל - “״באטמן נגד סופרמן, שחר הצדק״, ביקורת”

  1. שלו 24 מרץ 2016 ב - 7:35 קישור ישיר

    טוב, זה היה צפוי. סניידר הוא פשוט חרא של במאי והעולם עכשיו יבין את זה סופית, אני מקווה שגם באולפני וורנר יפות האסימון הזה. ההצלחה שלו ב 300 הייתה זמנית, הוא ממש לא ילד הזהב של הקומיקס כמו שהכתירו אותו בזמנו. הוא במאי של שטיק אחד וכשזה מגיע לחומרים חדשים, סניידר לא במגרש. אין לו את זה וכבר ב”השומרים” היו לכך רמזים. מישהו בדי.סי היה צריך לפתוח קצת את הראש אבל המקובעות והשמרנות כנראה שניצחו. הם בעיקר טיפשים גמורים שם, כי אם ה benchmark והאויב הכי גדול שלהם זו מארוול, הם היו צריכים כבר מזמן להבין באיזו מלחמה הם נלחמים ומה הם כלי הנשק. להשאיר את סניידר בתור במאי אחרי “איש הפלדה” זו החלטה ניהולית גרועה של מפיקים שלא מבינים קולנוע ולא מבינים קומיקס. וזה נורא במיוחד כשהם עובדים בחברת קומיקס גדולה כמו די.סי.

    שורה תחתונה, חכו חודש וחצי. מארוול יזכירו לנו איך עושים את זה נכון.

  2. צליל סיון 24 מרץ 2016 ב - 8:06 קישור ישיר

    תודה יאיר. חסכת לי ולילדים שעתיים וחצי של עוגמת נפש

    • סטיב 24 מרץ 2016 ב - 11:36 קישור ישיר

      אני אומר תלכי ותחליטי בעצמך דווקא קראתי ביקורות גולשים מחו”ל שהסרט ממש טוב והציונים די גבוהים
      http://www.imdb.com/title/tt2975590/reviews?ref_=tt_ql_3

    • guy 31 מרץ 2016 ב - 7:03 קישור ישיר

      I just saw the movie and absolutely loved it, I agree the movie was all over in the first 1.5 hours, but the all the stories starting to make sense and placed together, Don’t listen to haters and other people’s opinion, go watch it and make your own opinion, you will be surprised at the outcome!

      -guy

  3. צופה שראה 24 מרץ 2016 ב - 10:01 קישור ישיר

    כאחד שצפה בקולנוע ושילם מחיר מלא על הבכורה.
    אני בחום ממליץ לא ללכת לקולנוע ולשלם על הסרט . תראו את הסרטשייצא לראות בבתים ככה תוכלו להפסיק באמצע ישר מרוב שעמום. הביקורת שלך קלעה בול .
    נ.ב- בן אפלק וגל גדות היו מצויינים כבאטמן ו- וונדר וומן

  4. shai 24 מרץ 2016 ב - 10:04 קישור ישיר

    ממש אהבתי את watchmen אבל את BVS אני לא אלך לראות.
    BVS נראה כגרסת דיאט של watchmen.
    Watchmen היה סרט קומיקס מצוין מבחינת מה שהוא נותן והוא עדיין סרט מהנה להעביר איתו שעתיים בערך.
    בנוגע להתייחסות של מיקום הערים אתה צודק, במקור ג’ותהאם מייצגת את ניו יורק ומטררפוליס את לוס אנג’לס.
    פשוט לסרט הזה עשו את זה נוח שהם יהיו אחת ליד השניה, סוג של סן פרנסיסקו ואוקלנד.

  5. רז-ש 24 מרץ 2016 ב - 11:10 קישור ישיר

    אני מסכים איתך רק בדבר אחד, הרבה צופים יצאו מאוכזבים. אבל זה כי רוב הצופים, ובודאי רוב מוחלט של המבקרים מתיחסים אל ”סופרמן” של הסרטים ולא אל סופרמן של הקומיקס. ובתוך כך להיסטוריה של הקולנוע ולא להיסטוריה של הקומיקס.
    הסרט הזה בהחלט לא לכל אחד, ואני בטוח שאת רוב הצופים הוא יבלבל, אולי ירגיז אפילו. מבחינה זו מדובר בכשלון הוליוודי. אבל הסרט הזה מאוד נאמן לקומיקס של Dc בשלושת העשורים האחרונים. אולי נאמן יותר מידי, זה לפחות מעניין שבפעם הראשונה צופי הקולנוע מקבלים סרט של Dc שהולך עם העולם שלו עד הסוף. כן, באטמן נגד סופרמן זה בדיוק האדם נגד האל. יקומים מקבילים, מסע בזמן,מלחמת אלים בשדים קרבה. באטמן פוסט טראומתי מעשרות מפגשים עם הג’וקר שהרג את השותפים שלו ושרף את הבית שלו. סופרמן יהיר שנראה על ידי האנשים מהרחוב כמו אל,ישו מודרני, אבל גם מעורר אצלם את הפחדים הכי פרימורדיאלים שלהם – בני האדם מפחדים מהאל ומעדיפים אותו מת – קורבן.
    אני אישית חובב יותר של הגישה הקלילה והריאליסטית של קונפליקט דרמתי של מרוול. אבל בשביל זה יש לנו סרטים של מרוול, ודי הרבה מהם. כאן קיבלנו טעימה גם מאיך נראה העולם המיתולוגי של DC. אני התרשמתי.

  6. רונן 24 מרץ 2016 ב - 11:30 קישור ישיר

    מאכזב מאוד לשמוע.

    אני לא מבין את ההתלהבות מגל גדות. היה מפתיע שהיא קיבלה סרט ודמות, פחות מפתיע לגלות שכמו בסרטים קודמים היא משמשת כמקבילה של עציץ. יכול להיות שהיא מאוד מוכשרת ושהיא חושבת שהיא עובדת קשה, אבל להמשיך לקבל תפקידי רקע יפה, אחרי 8 שנים ונישואים למולטי מיליונר זה לא הישג כזה גדול.
    כשכסף הוא לא פונקציה, המראה שלך הוא כרטיס כניסה ואתה כבר בהוליווד, הייתי מצפה ממנה להגיע למשהו ממשי הרבה קודם, להגיד “עבדתי קשה בשביל זה, תאמינו ותצליחו” זה קצת בולשיט.

  7. יעל שוב 24 מרץ 2016 ב - 19:00 קישור ישיר

    בשביל להשלים את האנלוגיה בין סופרמן לישו הוא צריך למות ולקום לתחייה (כפי שמסומן, כך נראה, בחלקיק השנייה האחרון של הסרט)

  8. דורון (אחר) 24 מרץ 2016 ב - 22:25 קישור ישיר

    ספוילרים לסרטי באטמן הקודמים, והתייחסות לספוילרים של באטמן נגד סופרמן

    לא ראיתי את הסרט, אבל אם אני לא טועה, גם באטמן מבצע פעולת התאבדות בסוף טרילוגיית האביר האפל, וכפי שהוא חוזר לפרנצ’ייז הזה, לא בלתי סביר להאמין שסופרמן יחזור לליגת הצדק (תהיה ליגת צדק די מוזרה בלעדיו)

    • שלו 26 מרץ 2016 ב - 21:49 קישור ישיר

      ממש לא מדויק. באטמן לא מתאבד בסוף השלישי של נולאן, הוא חי וקיים בסוף הסרט, רק גרם לכולם להאמין שהוא מת כדי להךסיק להיות באטמן.
      הבאטמן של הסרט החדש הוא לא מאותו קו עלילתי, אפילולא מאותו היקום. הם סוג של איתחלו את הדמות כדי שתסתנכרן עם הסופרמן שכבר התחילו אותו באיש הפלדה. זה בעצם צעד שמראה מראש את כל מה שלא עובד נכון בדי סי ובוורנר ואת כל מה שעובד נכון במארוול ובדיסני. זלזול בקהל זו העבירה הכי חמורה כשמדובר בדמויות ובסיפורים הללו וזהו החטא שבו הם חטאו. ועל זה הם משלמים עכשיו ישלמו בעתיד עם כל תכנון העולם של די סי שדי נדפק להם בגדול

  9. יונתן 25 מרץ 2016 ב - 0:35 קישור ישיר

    מטרופוליס וגות׳האם קרובות רק פה- בקומיקס זה לא מדובר

  10. מיכאל 25 מרץ 2016 ב - 1:21 קישור ישיר

    הרגע יצאתי מהסרט, ובתור חובב מושבע של סופרמן אני לא באמת יכול לצאת מאוכזב. אבל כן, זה יכול היה להיות יותר טוב. המוזיקה יכלה להיות טובה יותר (סצנת קרב עם מוזיקת אייטיז פשוט לא עובדת) אבל גם יצאתי עם ההרגשה שכל מטרתו של הסרט הזה הוא להכין את העולם השלם של DC בסרטים הבאים. עשו את זה בצורה שקופה וטפשית, אבל ברגע שמתייחסים כך ליצירת הזו, כיצירת מעבר ותו לא, אפשר לצאת מהסרט עם סולחנות והבנה מסוימת.

  11. יוחאי 25 מרץ 2016 ב - 1:40 קישור ישיר

    הסרט הזה היו לי אליו כל כך הרבה צפיות וזאק סניידר הרס לי את הסרט שכל כך ציפיתי לו אם אחרי זה עדיין נותנים לו להמשיך לעבוד בשביל דיסי זה יהיה המהלך הכי מטומטם שהם יעשו כבר נמאס מהסלואו מושיין הלא נחוץ כל שנייה חוסר של זרימה בעלילה והוא הרס את באטמן באטמן בסרט עושה מה שהוא רוצה הוא הורג יורה באקדחים זה לא באטמן וכל סיוטים הלא קשורים שלא תורמים להתפתחות העלילה וכל הדיאלוגים של ההשראה והתובנות בשקל הסרט הזה היה כולו מרוח ואני בתור מעריץ מושבע התאכזבתי.

  12. יניב דויטש 9 אפריל 2016 ב - 16:46 קישור ישיר

    כריסטופר ריב היה שחקן איום? נו באמת. לא מאמין שכתבת משפט כזה.


השאירו תגובה