״כיפה אדומה״. מי מפחד מזאב?

״כיפה אדומה״ הוא סרט שעל תחילת ההפקה שלו כתבנו כאן ב-2012, והתסריט שלו – מאת ערן ב.י (״גיבורים קטנים״) – מסתובב בין מפיקים כבר כעשור. הסרט התחרה על פרסי אופיר ב-2014, לפני שנתיים, ורק עכשיו – בסוף השבוע האחרון – הוא יצא לבתי הקולנוע. לוח זמנים כזה לסרט מעיד על כך שיש סיפור מאחורי הקלעים אותו לא תמצאו בהודעות הלקוניות לעיתונות. ואכן כך. את הסרט ביים ארנון צדוק, כך מופיע בקרדיטים בסוף הסרט, אבל צדוק מפנה את גבו לסרט. ״כשתראה את הסרט״, הוא אמר לי לפני כמה שבועות, ״דע שרק 60 אחוז מהתסריט הגיע למסך״. בסוף עריכת הסרט צדוק ביקש מההפקה עוד עשרה ימים לצילומי השלמה. כשנענה בשלילה הוא פרש מהפקת הסרט והלך הביתה. ״אני כבר שלוש שנים יושב בבית ולא עושה כלום״, אומר צדוק, שאומר שמבחינתו הסרט שמגיע למסכים אינו הסרט שהוא רצה לעשות.

מי שהניע את הסרט מתחילת הדרך הוא התסריטאי, ערן ב.י (בן יעקב), והוא גם זה שלקח על עצמו לסגור את הסרט ללא הבמאי, אחרי יומיים של צילומי השלמה. ״ארנון ביים וערך את הסרט עם העורכת רעות האן,״ מעדכן בן יעקב. ״לאחר הקרנות ראשוניות לקרנות ולמשקיעים ולאור חלק מהביקורות שהושמעו, ביקש ארנון ימי השלמת צילום שלא התאפשרו במסגרת התקציב. בנקודה זו הוא החליט להתנער מהסרט והשאיר את סגירת העריכה שלו בידיי ובידי המפיק דורון ערן.״

אז אתה עומד מאחורי הסרט בגרסתו הנוכחית?

בן יעקב: ״אני עומד מאחורי הסרט במאה אחוז. הוא יצא אחלה סרט, ויותר טוב מרוב הסרטים שעושים פה. אביב אלוש ודניאל גל עושים תפקידים מעולים בתוך סרט פשע גדול וקולנועי. ואני התסריטאי שסחב את הסרט הזה 11 שנה עד שהוא יוצא לקולנועים. זה סרט פשע מלא היפוכים וחיסולים. זה מה שהיה בתסריט, זה מה שהיה גם בסיפור של מאחורי הקלעים. התסריט שכתבתי כמובן יותר טוב מהסרט. תמיד התסריט יותר טוב מהסרט. אבל עדיין בתור התסריטאי אני אומר שהסרט יצא טוב ואני גאה בו ועומד מאחוריו במאת האחוזים.״

בן יעקב מוסיף: ״אני גם זה שראה את הסרט עם הכי הרבה קהלים, בארץ ובחו"ל. אז נוסף לתחושה האישית שלי, ראיתי אותו מרתק את הקהל ואני בטוח בו.״

המעניין בכל הסיפור הזה הוא ש״כיפה אדומה״ הוא סרט שנראה כמו המשך ישיר לפרויקט הקודם של ארנון צדוק כבמאי, ״ניקה״. זה מעניין שצדוק, שבמשך רוב שנותיו כבמאי העדיף ליצור סרטים מחוספסים מאוד, המבוססים על אלתורים ותסריטים שגובשו בסדנאות משחק, החליט בשני סרטיו האחרונים ליצור סרטי ז׳אנר, פילם נואר, סרטי פשע, גדושי סקס ואלימות, שיש בהם משהו מאוד מסוגנן, משהו שנועל את המציאות מחוץ לפריים ומעצב עולם שהוא מלאכותי כמעט במפגיע. האס בשרוולו של צדוק בשני הסרטים הוא הצילום של דניאל קדם, שבשני המקרים מאיר סרט שנראה כמו סיפור אגדות אפל.

הבעיה היא שבשני המקרים התוצאה הסופית נראית – לטוב ולרע – כמו סרט שנועד לשעת לילה בכבלים, או סרט שמופק כדי לצאת ישירות ל-VOD, או סרט שכל קיומו הוא בהקרנות חצות. כמו ״ניקה״ גם ״כיפה אדומה״ הוא בבסיסו סרט אקספלויטיישן, שלוקח עלילה בסיסית ומציג אותה באופן גס ואגרסיבי, אבל כזה שהסגנון שלו הופך אותו למשהו שגורם לנו להגיד ״יש כאן משהו מעניין״, אבל זה נטול עידון לחלוטין כדי שבאמת נוכל לנהל סביב זה שיחת עומק.

״כיפה אדומה״ הוא כמו תרגיל בז׳אנר: אגדה בתוך אגדה. האגדה החיצונית היא של סרטי גנגסטרים. פושע בשם זאב (כן, זאב), בגילומו של אביב אלוש, נשלח לעשות כיפה אדומה לראש המאפיה המתחרה. כיפה אדומה בז׳רגון של העולם התחתון זה חיסול. הגנגסטר מגייס לצורך העניין פושע אחר (למה?), ואילו הוא לפתע פתאום נהרג בתאונת דרכים (למה?), מה שגורם לבתו (דניאל גל), שאך זה התייתמה, להתנדב לבצע את החיסול במקום אביה (למה?). נניח לשאלות, כי רק כאן, למעשה, מתחיל הסרט. הגנגסטר מלמד את התיכוניסטית איך להפוך למחסלת. זה הרגע שבו צדוק עבר מ״ניקה״ ל״ניקיטה״. ובסופו של דבר, הנערה התמימה צריכה להתחפש, ממש כך, לכיפה אדומה כדי לצאת למשימת החיסול, ואז להתמודד עם הזאבים והציידים שיגיעו בעקבותיה. וזה הרגע שבו האגדה החיצונית מכילה בתוכה את האגדה הפנימית, שהיא באמת מעין גרסה לאגדת כיפה אדומה של שארל פרו. יש כאן רעיון נראטיבי מעניין, מהסוג שניל ג׳ורדן עשה ממנו קריירה, שמצליח לרגעים להתגשם בזכות צילום טוב, אבל אף פעם לא מצטיין. הסרט הוא ברובו רצף של פספוסים. בכמה וכמה רגעים אמרתי לעצמי ״חבל, זה כמעט הולך למקום טוב״, בזכות ליהוק מוצלח, סטייל ואיזו אווירה נכונה. אבל לא. ״כיפה אדומה״ הוא סרט מגומגם, מאוד לא אחיד, שכמה פריימים יפים ממנו מציתים בי את געגועיי לבי-מוביז ולסרטי הפשע האמריקאים המסוגננים של שנות החמישים והשמונים, שהסרט הזה רוצה להיות כמותם, אבל לא מצליח.

דברים שגיליתי השבוע: לאביב אלוש יש בדיוק אותו קול כמו לששון גבאי.

ציוץ