פורסם ב"פנאי פלוס", 5.9.2012

“ניקה", סרטו החדש של ארנון צדוק כבמאי, הוא ההפך המוחלט מ"2 בלילה". ההוא סרט מעודן, שנון, קליל, מלא הומור, קל דעת באופן הכי מקסים, הוא כמו הבועות שמקפצות מעל כוס השמפניה ומדגדגות את האף. “ניקה" הוא כמו בלוק שנופל לכם על הראש. סרט קודר וכבד, אגרסיבי מאוד, כולו סקס ואלימות.

ראשית, זהו פרויקט משונה למדי שקרם עור וגידים דווקא בישראל: סרט שרובו אמנם צולם בישראל, אבל שמתרחש כולו במזרח אירופה ואינו דובר עברית. אם היו אומרים לכם שזה סרט אוקראיני חדש לא הייתם יודעים להגיד ההפך. הצילום היפה של דניאל קדם אף מעניק לסרט מראה מזרח אירופי עשיר, סמיך וכבד.

“ניקה" הוא הוכחה שסרטיו של ארנון צדוק (ומן הסתם סרטים של במאים רבים אחרים) שווים רק כפי ערך התסריט שלהם. במשך שנים צדוק התעקש לביים סרטים נטולי תסריט הבנויים על אימפרוביזציות ודינמיקות של שחקנים, והתוצאה היתה מפוזרת וצעקנית. בסרטו הלפני אחרון, “רק כלבים רצים חופשי", נפל לידיו תסריט לא טוב שכתב אסי דיין, שהכיל רעיון עלילתי מצוין אבל שפותח לתסריט די מזעזע. התוצאה הקולנועית היתה בהתאם. “ניקה", המבוסס על תסריט קומפקטי אבל בנוי יפה מאת אבי עמר, הוא למעשה סרטו הראשון של צדוק המבוסס על תסריט שיש בו ערכים תסריטאים – דמויות, מבנה, דרמה ברורה – וההבדל ביחס לסרטיו הקודמים ניכר כאן. הסרט דחוס ואינטנסיבי יותר. אמנם גם כאן יש מגרעות: העלילה לא מחזיקה את דקות המסך שלה, והסרט ועלילתו, כמו גם הדינמיקה בין הדמויות, מאוד ברורות מפתיחת הסרט ואין שם התפתחות או הפתעה שתיקח אותנו לכיוון עלילתי שלא ציפינו.

אבל יש דבר מה אחר משמעותי למדי להגיד על "ניקה": הסרט עוסק בסיפורה של צעירה ממזרח אירופה שנכלאת בבקתה נידחת לפני שהיא נשלחת לעבוד כזונה בעל כורחה בישראל. הנטייה הברורה היא מיד להגיד שזה סרט על "תופעה" או שהוא מאיר באור אנושי דמויות מכותרות העיתונים. ובכן, בתור סרט העוסק בנושאים חברתיים, “ניקה" הוא סרט איום ונורא. "ניקה" הוא סרט שמנצל את השחקנית שלו למטרות מיניות בדיוק כמו הסרסורים המנצלים את הנשים העובדות אצלם. (רגע, ארנון, חכה, אני יודע שאתה קורא, עבור עכשיו למשפט הבא, אל תתעצבן). כל מי שמנסה להציג את "ניקה" כסרט "חברתי" לא רק שחוטא לסרט הוא גם חוטא לאג'נדה. אבל בעיקר: הוא מפספס את העובדה שב"ניקה" יש דווקא סרט אחר, והוא דווקא לא רע, בתור גילטי פלז'ר לשעת לילה מאוחרת.

“ניקה" הוא סרט חצות קלאסי. הוא עוטה על עצמו איצטלה של "דרמה חברתית" אבל הוא למעשה סרט אקספלויטיישן לכל דבר. העונג שלו מהסקס והאלימות – וזה הסרט עם הכי הרבה סקס שראיתי בקולנוע הישראלי מזה שנים – הוא העיקר, לא התבוננות הומנית. זה לא סרט על ניצול אלא סרט מנצל. וככזה הוא ההפך הגדול מכל מה שהוא פוליטיקלי קורקט. יש בסרט הזה משהו מזוהם לחלוטין, וזה דווקא מרענן לצפייה. זה כמו סרט אקספלוייטיישן ניו יורקי מהסבנטיז, וככזה, כסרט שמטרתו לעורר יצרים, “ניקה" הוא די אחלה (לא מעט בזכות הנוכחות המגנטית והאירוטית של הלא-שחקנית הראשית שבו, ז'ניה וסרמן. היא נהדרת).

ציוץ