דניס קווייד מגלם סופר המגיע לאירוע לכבודו ומתחיל להקריא סיפור. ובסיפור הוא מספר על סופר שמגיע לאירוע לכבודו. ובאירוע אנו פוגשים איש שבהמשך יספר סיפור. “המילים" הוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. רעיון חביב ומודע לעצמו, שיש לו רק בעיה אחת: אף אחד מהסיפורים שהוא מספר לא מעניין. קווייד מקריא סיפור נדוש, על סופר שעובר חווייה נדושה (נדושה בתוך הלקסיקון של סרטים על סיפורים על סופרים), ומקבל השראה מאיש שמספר לו סיפור נדוש. אם תתבקשו לשבת עכשיו ולכתוב סיפור על סופר מתחיל התקוע בבלוק כתיבה ומתלבט האם לגנוב יצירה ספרותית של מישהו אחר מרוב ייאוש, רוב הסיכויים שכל הבחירות הכי בנאליות וברורות מאליהן שתבחרו, הן אלה שתמצאו בתסריט של "המילים". אז מה כן יש בסרט? עבודה תסריטאית טכנית לא רעה בכלל, שבה המבנה של הסרט חופף באופן יפה למבנה הסיפור שדניס קווייד מספר בסיפור המסגרת. לסטודנטים לקולנוע שבינינו: כשדניס קווייד אומר "עד כאן חלק א'”, שם מסתיימת המערכה הראשונה. כשהוא אומר "עד כאן חלק ב'”, מסתיימת המערכה השנייה. נדיר למצוא סרט שמקריין את המבנה שלו באופן כה גלוי, ואכן הסרט עוסק באופן חשוף למדי בתהליכי כתיבה, אלא שמתחת למיומנות ולתשוקת הכתיבה שבו, הסרט עצמו מציג עולם חלול של סופרים לא מוכשרים ומילים ללא כיסוי.