"2 בלילה", ביקורת
"2 בלילה". צילום: גלי איתן
פורסם ב"פנאי פלוס", 5.9.2012
פלאי פלאות מה שקורה עם הקולנוע הישראלי. ראו, למשל, מה שקורה השבוע: שני סרטים ישראליים עולים יחד: “2 בלילה” של רועי ורנר ו”ניקה” של ארנון צדוק. שניהם צולמו לפני כשנתיים והיו מוכנים וגמורים לפני שנה. ואחרי שנה של התמהמהות הם יוצאים יחדיו. ובאופן פלאי לשניהם יש נקודת השקה רעיונית: גבר ואשה נפגשים ומעבירים מערכת יחסים שלמה בפרק זמן קצר בתוך חלל סגור. שניהם סרטים אפלים וליליים. אחד מהם הוא גם סרט נורא מקסים.
מדברים רבות על הקולנוע הישראלי העצמאי, על גל של סרטים שנעשים ללא עזרת קרנות הקולנוע, סרטים קטנים שנעשים על ידי יוצרים צעירים שלא מוכנים לשבת ולחכות לממסד אלא יוצאים ועובדים לבד, עם חבורתם שותפים סביבם. זהו גל מבורך בעיניי, ו-“2 בלילה" היה אחד החלוצים (לצד "אף פעם לא מאוחר מדי", עליו קראתם כאן כבר לא מעט, שניהם צולמו ממש במקביל ובשניהם תמצאו את קרן ברגר, שהיא ובכן, נהדרת). "2 בלילה", עמו עמיתיו, יצאו לדרך, עם צוות מצומצם, מעט ימי צילום, ובלי טובות מאף אחד (חוץ מחברים). שני אנשים ומכונית. הוא גם היה אחד הסרטים הראשונים שהבינו שאפשר לצאת לצילומים כמעט לא תקציב, אבל ששלב העריכה וגימור הסרט, ואז שלב ההפצה, למעשה נמשכים זמן רב יותר, דורשים משאבים גדולים יותר, ותמיכה ממסדית גדולה יותר.
את הסרט ביים רועי ורנר, עורך ותיק ואחד מבמאי הקליפים הנהדרים שפעלו בארץ בשנים האחרונות. ורנר חבר לשחקן ירון ברובינסקי, איתו הוא כתב את התסריט. ברובינסקי מגלם את התפקיד הראשי ולצידו קרן ברגר (שהיתה מועמדת לפרס אופיר על תפקידה לפני שנה), ורנר גייס לצידו את חיים אסיאס, הצלם הקבוע שלו בכל הקליפים שלו, אשף הסטדי-קאם, שבתקציב זעום נתן לסרט לוק חלק ומלוטש.
העלילה פשוטה עד מאוד: בחור נדלק על בחורה בפאב, הם יוצאים כדי להמשיך את הערב בביתה, נכנסים למכוניתו, שניהם טעונים בלהט פלירטוטי, אבל כשהם מגיעים לרחוב בו נמצאת הדירה מתברר שאין חניה. וכך הם מעבירים את הלילה מסתובבים סביב הבלוק, מחפשים חניון, רבים עם חוטפי חניות, ולמעשה עוברים משלב הפלירטוט לשלב מערכת היחסים הזוגית בתוך שניות.
אחד הדברים המקסימים בסרט הוא שהוא לא מבזבז זמן על דברים שהם ברורים לנו מאליהם, כדיירים קבועים בקולנועלנד. הסרט נפתח מאוד בפשטות בבחור שפוגש בחורה, הם מחייכים, שותים, עושים עיניים ואז קמים ויוצאים משם. בלי שום אקספוזיציה – מי הוא, מי היא, איך קרה שדווקא היא מצאה חן בעיניו של ההוא. על כך זה מדלגים. הסרט מתרחש במציאות שבה כשאנשים מגיעים לפאב בגפם, הם עושים זאת כדי לצאת משם עם בילוי ללילה. איש מהם לא ציפה למערכת יחסים ארוכת טווח. ולמה הם נדלקו זה על זה? ובכן, גם כאן לא צריך הקדמה תסריטאית ארוכה: הוא יפה, היא יפה, ברור שהם יתחברו זה לזו. האופן הקצר והתמציתי ונטול הטרחנות שבו הסרט מתניע את כל העלילה שלו נותנת את האנרגיה לסרט כולו. הרי הסיטואציה מופרכת למדי, היא חיה אך ורק בתוך עולם של פנטזיה. הסרט לוקח סיטואציה ריאליסטית (אני מניח שלא מעט סטוצים בתל אביב הסתיימו בעקבות 40 דקות של חיפוש חניה כשלכולם כבר מזמן עבר החשק וגם זמזום האלכוהול דעך), ומקצין אותה. הפנטזיה אגב – מבלי להרוס לכם את הסרט – היא אלמנט מרכזי בסרט. “2 בלילה" הוא מעין סיפור אגדה עירוני.
הסרט הזה מתוק ומקסים מאין כמוהו. יש בו אווירת אייטיז שנראית מושפעת במובהק מסרטים כמו "שגעון של לילה" של מרטין סקורסזי, שהופכים את שעות הלילה, כשהעיר נמה, לשעות שבהן כל העלילות הלא הגיוניות מתעוררות ויוצאות לחגוג. כשהבוקר עולה, המציאות המציאותית חוזרת לשלוט.
ויש עוד עניין הקשור לגל העצמאי הזה: הוא סוף סוף מחזיר קצת את תל אביב למסך. קרנות הקולנוע כל כך מנסות להיות פוליטיקלי קורקט וכל כך רוצות לייצג את "ישראל", שמסך הקולנוע התמלא בכל מה שהוא לא-תל אביב: טבריה אצל שמי זרחין, ירושלים אצל יוסף סידר (ובכלל, ירושלים נהייתה כוכבת קולנוע מאז שהוקמה שם קרן המעודדת צילומים בעיר), ואילו תל אביב נעלמה ממסכי הקולנוע והטלוויזיה. והנה מגיעים סרטים כמו "ג'ו ובל" וכמו "2 בלילה" שבאים מתוך תל אביב. אכן, בסרטים כמו "ג'ו ובל" ו"אף פעם לא מאוחר מדי" ו"מעשיה אורבנית" תל אביב היא נקודת מוצא למסע שיוצא החוצה מבחינה גיאוגרפית, אבל "2 בלילה", כמו פרק אבוד מ"סיפורי תל אביב" (בן ה-20, מי היה מאמין), הוא סרט שמסתובב סביב הטבור של עצמו. לו הייתי פוליטיקאי ירושלמי המשפט האחרון בוודאי היה נאמר בטון כעוס (פוליטיקאים ירושלמים משום מה שונאים סרטים תל אביביים), אלא שאני אומר אותו בחיוך. אני מתמוגג לראות את העולם המיידי שלי על המסך. “2 בלילה" צולם כמעט כולו ברחובות הדסה, וייזל והקליר בתל אביב, בלוק אחד קטן מאחורי בניין העירייה וכיכר רבין (גרתי שם פעם לפני המון שנים, כשרק היגרתי לעיר, וכיום אני גר לא רחוק משם), והאווירה האורבנית והשכונתית מעוררת געגוע לימים שבהם העיר עצמה היתה דמות בסרט: בסרטים כמו "שורו" או "שנת אפס".
אתה מתלונן שתל אביב נעלמה מהמסך. אבל באותה נשימה, במועצה אתה שותף להכפלת התחום הייעודי הנוגע לפריפריה ולקיצוץ תקציב הדרמות מ-6.2 מיליון ש"ח ל-2.5 מיליון? ולא די בכך אתה גם שותף להחלטה שפירורי הכסף שנשאר לדרמות יתחלקו בין 3 קרנות ויאפשרו לכל קרן לעשות סרט ורבע בשנה? תיזהר עם התלונות האלה על הדרת תל אביב מהקולנוע הישראלי. הן נשמעות כמו כפירה בעיקר ואתה עוד עלול לשלם על כך מחיר כבד.