סיכום 2016 עד כה: באטמן נגד סופרמן נגד איירון מן נגד קפטן אמריקה

לפני חודש, רגע אחרי ״באטמן נגד סופרמן״ ו״קפטן אמריקה 3״ ורגע לפני שיצא ״אקס-מן אפוקליפסה״, כתבתי לכתב העת ״ליברל״ את הטקסט הזה, שמנסה לפענח מה הן הסיבות לכך שיש השנה ובשנה הבאה כל כך הרבה סרטי גיבורי על. הנה גרסה מעט מורחבת של הטקסט ההוא.

פורסם ב״ליברל״, גיליון מאי 2016

מה שנראה לנו בתחילה כמו גל הוא בעצם כבר צונאמי: לאן שלא תפנו בשנה הקרובה תמצאו עוד ועוד סרטי קולנוע העוסקים בגיבורי-על או עיבודים לחוברות קומיקס (וזה רק בקולנוע, אם נוסיף לכך גם סדרות טלוויזיה המספרים יוכפלו). רגע אחרי שהתאוששנו מהרעש סביב ״דדפול״ ו״באטמן נגד סופרמן״ והנה אוזנינו מחריש הבום העל קולי מהצלחת הענק של ״קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״. שנת 2016, שעדיין לא הגיעה לאמצעה, תציג ששה סרטי גיבורי-על וקומיקס: שלושה מהם סרטי המשך למותגים מוכרים (״באטמן נגד סופרמן״, ״קפטן אמריקה״, ״אקס-מן״), שלושה מהם מציגים דמויות חדשות שמקוות להפוך לסדרות (״דדפול״, ״יחידת המתאבדים״, ״דוקטור סטריינג׳״). שני סרטים מעולם הקומיקס של די.סי, ארבעה מיקום המו״לות של מארוול. הסופה המושלמת של מותגי הקומיקס עדיין לא דועכת: שנת 2017 תביא עוד שישה גיבורי-על למסכים.

למה זה קורה? אפשר לבחור בגישה המיתממת ולהאשים בכך רק את רואי החשבון של הוליווד שמנסים למנף הצלחה אחת עם שניים-שלושה סרטים נוספים. סרט הצליח? מיד נוציא להפקה סרט המשך ועוד סרט נוסף בעל אופי דומה שנוכל להציג כ״מאת היוצרים של״. אפשר לבחור בגישה נאיבית אחרת ולהגיד שזו בסך הכל אופנה. טרנד. יש עכשיו קהל לסרטי גיבורי-על והאולפנים מספקים לקהל הזה את מבוקשו. שתי הגישות האלה אינן שגויות. אחת הסיבות להצלחה של סרטי גיבורי-העל – העובדה שהם עשויים כה טוב, כה מהנים ופוגשים קהל אוהד – היא שאלה תכנים שברגע זה מצליחים ללכד לתוכם גם את בני ה-40 וגם את בני ה-14. בפשטות: כל מי שגדל בשנות השבעים על סרטי ״סופרמן״ ועל פרקים בסדרת ״וונדר וומן״, הוא היום בן 40-50 ואם הוא הלך לעבוד בהוליווד אז יש סיכוי שהוא היום במעמד הבכיר שמאפשר לו לתת אור ירוק להפקת סרטים כמו אלה שהוא גדל עליהם. ואם הוא צופה קולנוע, הוא ירצה לראות אותם, עם ילדיו המתבגרים, ואם הוא מבקר קולנוע (כחכוח כחכוח) הוא יכתוב עליהם בחיבה, התלהבות ועומק, כאילו שהוא חוקר אותם כל חייו (מה שנכון). אז כן, זו אופנה שמניבה הצלחה וחוזר חלילה. ואפשר להוסיף לכך גם תזמון: עד תחילת שנות ה-2000 רוב מותגי הקומיקס של מארוול היו תקועים בכספת בגלל סכסוכי זכויות שנמשכו מאז שנות השמונים והתשעים, כשההוצאה לאור כמעט פשטה את הרגל ומכרה את הזכויות לגיבורי העל שלה לגופים שונים, ולקח להם לא מעט שנים וכסף בדמי טרחה לעורכי דין (ושלמונים לבעלי עניין) כדי להחזיר את זכויות הפקת הסרטים לידיהם. אז בנוסף לכל יש כאן עניין של תזמון: עד תחילת שנות ה-2000 אי אפשר היה בכלל להפיק סרטי גיבורי-על של מארוול בגלל ענייני זכויות. ובכנות, אני תוהה איך עוד לא נעשה סרט טלוויזיה על פרק הזמן הזה, שיכול להיות מעין סיפור קומיקס בעצמו. העיתונאי הישראלי דן רביב כבר הפך את זה לספר (״Comic Wars״ מ-2004), בו הוא מתאר איך שני ישראליים, יצחק פרלמוטר ואבי ארד, משתלטים על מארוול מידיו של הטייקון רון פרלמן, שהביא את החברה לפשיטת רגל. ארד היה זה שהיה צריך לפתור את פלונטר הזכויות כדי להביא גיבורי מארוול סוף סוף לקולנוע (אחד האנשים שהחזיקו בזכויות הקולנועיות לכמה מהמותגים הגדולים ביותר של מארוול, ובראשם ספיידרמן, היה לא פחות ממנחם גולן, שבשנותיו בקנון, בשנות השמונים, ניסה ליצור סרטי גיבורי-על בזול. במידה רבה, כל מה שקורה עכשיו בהוליווד הוא התגשמות החזון של מנחם גולן, אבל עם הרבה יותר כסף וכשרון). אבי ארד הצליח במשימתו, וכך נכנסו לחיינו סרטי ״אקס מן״, ״ספיידרמן״ ו״הענק הירוק״ בתחילת שנות ה-2000. אבל הגל הנוכחי של סרטי גיבורי העל, שטף הסרטים, מתחיל ב-2008. זו שנת האפס. השנה שבה ״האביר האפל״ (די.סי) ו״איירון מן״ (מארוול) הופכים לסרטים הכי קופתיים של השנה וגם זוכים לביקורות מעולות. זה הרגע שבו סרטי גיבורי העל הופכים מסתם עוד בלוקבאסטרים קיציים, לסרטים שכבר יכולים להתהדר בצירוף ״יצירות מופת״. סרטים שמציעים בידור מושלם, אבל גם תבונה ועומק.

אז יש לנו כבר שלושה נימוקים: הצלחות, אופנה ותזמון טוב, צירוף מקרים שאיפשר לסרטים האלה להיות מופקים רק משנות האלפיים ואילך. אבל זה לא יכול להיות רק זה, זה חייב להיות משהו הרבה יותר משמעותי. הצלחה ואופנה יסבירו לנו לנו למה יש סרט אחד כל שנה, לא שישה סרטים בשנה, שכל אחד מהם הופך לאירוע תקשורתי עצום מימדים. לא, זה חייב להיות יותר מזה.

ב-1978 יצא סרט ״סופרמן״ הראשון. למעשה, הסרט ההוליוודי הגדול הראשון שעוסק בגיבורי-על, שעד אז כיכבו בעיקר בטלוויזיה או בהפקות זולות וירודות, כי זה היה המעמד שהוליווד הקצתה להם. ״סופרמן״ הגיע שנה אחרי ״מלחמת הכוכבים״. מחברי הספר ״קמרה פוליטיקה: הפוליטיקה והאידיאולוגיה של הקולנוע ההוליוודי העכשווי״ (1988, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה) כינו את התקופה הזאת ״שובו של הגיבור״, שמציגה חזרה אל קולנוע שמרני אחרי הקולנוע ההוליוודי של תחילת שנות השבעים שהציג תכנים חתרניים, אפילו מהפכניים ואנטי-ממסדיים שגם באו לידי ביטוי בצורניות הנוטה לניסיוניות. “סרטי סוף שנות השבעים פנו באופן צפוי אל פנטזיות של כוח ופנטזיות של התעלות רומנטית, נוסטלגית ורוחנית כבריחה מעולם של אינפלציה, אבטלה ואובדן גאווה לאומית״, כותבים מייקל ריאן ודאגלס קלנר, מחברי הספר. הסרטים האלה, הם מסבירים, ״הדהדו אצל הקהל שהיה מותש מהמשבר הכלכלי וחוסר הבטחון שבא איתו״ והקהל רצה להזדהות עם עם דימויים פטריוטיים שמשיבים את הגיבור הגברי למרכז (המוטו של סופרמן באותה תקופה היה ״אמת, צדק והדרך האמריקאית״). ריאן וקלנר מוצאים חיבור מיידי בין המצב הכלכלי הרעוע של סוף שלטון ג׳ימי קרטר ובין עלייתם של סרטי מלחמת הכוכבים וגיבורי העל במקביל לעליית שלטונו של רונלד רייגן.

והנה אנחנו בשנת 2016, שהיא כמו שידור חוזר של 1978: סופרמן מגיע לבתי הקולנוע מיד אחרי סרט חדש בסדרת ״מלחמת הכוכבים״. מה שגורם לנו לשאול: האם זה מקרי שגל סרטי גיבורי העל האלה התחיל ב-2008, שנת המשבר הכלכלי הגדול? שוב שנים של אבטלה וחוסר בטחון כלכלי, שוב נשיא דמוקרטי בבית הלבן, ושוב דימויים של הירואיות לא-ריאליסטית על מסכי הקולנוע, שיכולים להתפרש כתרופת-נגד למצב רוח לאומי מחורבן.

במילים אחרות, הסיבה לכך שהסרטים האלה מצליחים דווקא עכשיו, ויוצרים אופנה שמתפתחת לגל שמתגלגל לצונאמי, היא שהם עונים על צורך של הצופים, שהוא עמוק יותר מסתם ״בידור״. זה אחד הדברים שמבדילים בין סתם להיט, סרט שמצליח יפה, ובין סרט שהופך לתופעה: כשסרט מצליח מאוד, במספרים אסטרונומיים, כאלה שמעידים שלא מעט מצופיו אף ראו אותו יותר מפעם אחת, זה אומר שיש לסרט הזה אפקטיביות של תרופה אסקפיסטית. זו בריחה אל הבדיון שעוזרת לצופים להתמודד עם מציאות מורכבת בחוץ.

אבל היה יכול להיות מעניין לקרוא ניתוח של מחברי ״קמרה פוליטיקה״ על שמונה השנים האחרונות של סרטי גיבורי העל, כי הם בהחלט השתנו מאז ״סופרמן״ מ-1978, שהיו אז כמבוא לימי רייגן. שינוי משמעותי אחד: כעת ההצלחות אינן כבר קשורות רק לאמריקה אלא הן גלובליות. הפוליטיקה והמצב הכלכלי הפנים-אמריקאי בהחלט משפיעים על יוצרי הסרטים האלה, אבל הם לאו דווקא רלוונטיים לחמישים אחוז מהקהל שהופך אותם ללהיטי ענק ברחבי העולם. כלומר, כעת צריך לבחון סרטים לא על פי מצב רוח לאומי, אלא על פי מצב רוח גלובלי.

אבל קרה דבר נוסף: אם ״סופרמן״ של 1978 ייצג את ״שובו של הגיבור״, הרי שסרטי גיבורי-העל מאז 2008 ועד היום עושים דבר הפוך: הם חותרים תחת הגיבור. מהבחינה הזאת, סרטי הקולנוע נאמנים לקווי עלילה קודרים שפורסמו בסדרות הקומיקס בשנות השמונים. אם הקולנוע ההירואי של שנות השמונים עזר לאמריקאים להבדיל בין ״הטובים״ ובין ״הרעים״ ולהריע לטובים, הרי שסרטי גיבורי-העל הנוכחיים מטשטשים את הגבול בין ״גיבור״ ובין ״נבל״. זה מגיע לשיא בשני שוברי הקופות הגדולים של השנה הזאת: ״באטמן נגד סופרמן״ ו״קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״ (שיכול להיקרא גם ״קפטן אמריקה נגד איירון מן״). למרות שאלה סרטים שונים בתכלית מבחינה סגנונית ואיכותית, מבחינה עלילתית הם כמעט זהים: בשניהם גיבורי העל צריכים להתמודד עם העובדה שהעולם כבר לא סומך עליהם ורוצה להטיל עליהם פיקוח וסנקציות. פעולת השיטור העולמיות של גיבורי העל, שהיו משוחררים בעבר ממתן דין וחשבון ורק זכו לתשואות, נחשבות כעת למעשי נקם אלימים מדי של דמויות חסרות אחריות. אולי בדומה לדעת הקהל לגבי תפקידה של אמריקה כשוטר עולמי. וכך, גיבורי-העל נאלצים להילחם בינם ובין עצמם, סביב מידת הרגולציה שהם מוכנים לקבל על עצמם. מהבחינה הזאת, דווקא הסרטים האלה, שמושקעים בהם מאות מיליוני דולים בתקציבי הפקה ושיווק, ושמכילים את הדמויות הכי איקוניות של התרבות האמריקאית, ושהפכו מילים נרדפות לתוכן תאגידי, למעשה מציגות תפיסת עולם מורכבת וחתרנית, כזו שמתאימה יותר להוליווד של תחילת שנות השבעים ולא לתחילת שנות השמונים. תפיסת עולם שבה לא ברור מה צודק ומה פסול, מה פטריוטי ומה חתרני. זה בולט במיוחד בשני הסרטים האלה כי ספק אם יש עוד דמויות כה פרו-אמריקאיות כמו סופרמן וקפטן אמריקה, שניהם ממש לובשים על גופן את דגל ארצות הברית וכל הנוכחות המקורית שלהם היא של מעין שומרי אורח החיים האמריקאי הפטריוטי הטהור, ואילו כעת, בגרסאות 2016, הפכו שניהם לדמויות רדופות, דיסידנטיות, שפועלות מחוץ לחוק. אם ב-1978 סופרמן ייצג את מה שהקהל רצה שאמריקה המושפלת תחזור להיות, ב-2016 הוא ועמיתיו מייצגים את מה שהאמריקה הפכה להיות. שניהם מייצגים גיבורים-לשעבר שאמריקה הכזיבה אותם, ובמידה רבה בגדה בהם. כדי לקחת את הרעיון הזה הלאה, שבו הטובים הם רעים והרעים הם טובים, מתכננים אולפני וורנר להוציא הקיץ את הסרט ״יחידת המתאבדים״ שמקבץ אל המסך את הנבלים הכי גדולים, הכי פסיכופתיים והכי אלימים שאי פעם נלחמו נגד גיבורי די.סי קומיקס (ובעיקר אויביהם של באטמן וסופרמן) ולהפוך אותם לגיבורים לרגע כשמתעוררת המצוקה שדורשת דווקא את התעוזה שלהם. ואלה הסרטים הכי מצליחים בעולם כרגע, כאלה שבהם לא ברור לנו מהו הנכון ומה הוא הפסול. ואם זה העולם אליו אנחנו בורחים בקולנוע, דורות העתיד יכולו רק לדמיין עד כמה מסובכת, מבולבלת ומתסכלת היתה המציאות של העשור הזה שזה היה הבידור שלה.

**********

סרטי קומיקס וגיבורי העל של 2016-17

2016:

״דדפול״ (מארוול/פוקס)

״באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק״ (די.סי/וורנר)

״קפטן אמריקה, מלחמת האזרחים״ (מארוול/דיסני)

״יחידת המתאבדים״ (די.סי/וורנר)

״אקס מן, אפוקליפסה״ (מארוול/פוקס)

״דוקטור סטריינג׳״ (מארוול/דיסני)

2017:

״וולברין 3״ (מארוול/פוקס)

״שומרי הגלקסיה 2״ (מארוול/דיסני)

״וונדר וומן״ (די.סי/וורנר)

״ת׳ור 3״ (מארוול/דיסני)

״פנתר שחור״ (מארוול/דיסני)

״ליגת הצדק״ (די.סי/וורנר)

ציוץ