״מועדון שנות ה-80״. ״איים אבודים״ האירי

לג׳ון קארני יש מזל דפוק עם שמות סרטיו. לסרטו הקודם הוא נתן את השם ״Can a Song Save Your Life״, אבל אחרי שהסרט נקנה להפצה על ידי הארווי וויינסטין הוא שינה את השם הארוך לשם בנאלי יותר, ״Begin Again״ (ובעברית ״התחלה חדשה״). לסרטו הבא הוא כבר נתן שם קצר וקליט יותר, ״Sing Street״, אבל בעברית הוחלט להפוך אותו לשם הארוך ומסורבל (והבנאלי): ״מועדון שנות ה-80״. קארני, הבמאי הדבלינאי שהתפרסם בזכות הסרט ״פעם אחת״ (״Once״) מצליח לפרוץ מחוץ לתודעת הקהל האירי בינתיים רק כשהוא עושה סרטים על מוזיקה, ולכן שמו של סרטו הקודם כה משמעותי בעיניי, כי על זה בדיוק סרטיו: האם שירים יכולים להציל את חייכם? התשובה משלושת סרטיו היא חד משמעית: כן.

לאיזה מקום נכנס הסרט בטבלת המבקרים של השבוע?

קארני עושה סרטים רומנטיים על מוזיקאים. הוא מחבר את הרגע שבו בחור פוגש בחורה לבין הרגע שבו מילים פוגשות מנגינה, שלושת סרטיו המוזיקליים גם מנציחים את הרגע שבו אנשים מבינים שהם מוזיקאים, שהמוזיקה היא הייעוד שלהם, ושכן – שיר באמת יכול להציל חיים. נדמה לי שסרטיו של קארני אף פעם לא יככבו ברשימות הסרטים הטובים בכל הזמנים, או יזכו בתואר ״יצירות מופת״, אבל הם מקסימים. וככזה הוא גם סרטו החדש, ״מועדון שנות ה-80״ שהוא בפשטות סרט חמוד לאללה, שבאופן מפתיע נראה לרגעים כמו הרימייק האירי ל״איים אבודים״ של רשף לוי (משפחה ענייה בשנות השמונים, שני אחים עם יריבות/ידידות, שמגלים את העולם שמחוץ לעיירה הקטנה שלהם באמצעות הטלוויזיה).

זהו סיפורו של נער בן 15 בדבלין, 1985. בעיות כלכליות במשפחה גורמות להוריו להעביר אותו לבית הספר הקתולי שם הוא סובל מהצקות מצד הבריונים ומצד הכמרים. אבל זה הרגע שבו הוא מגלה אהבה חדשה בחייו. למעשה, שתיים: כשהוא מתאהב בבחורה ברחוב הוא מחליט להקים להקה כדי שהיא תופיע בקליפים שלהם. עכשיו רק נותר להחליט איזו להקה היא תהיה. וכאן מתחיל החלק המקסים. אנחנו נמצאים בשנות השמונים, המשפחה יושבת בכל יום חמישי מול הטלוויזיה ורואה ״טופ אוף דה פופס״ ובכל שבוע הגיבור שלנו מגלה להקה חדשה שמשנה לו את החיים. בגלל שהסרט הזה מדבר בדיוק על התקופה שבה אני גיליתי את המוזיקה אני חייב לתהות בקול רם: האם זה פשוט הקטע של להיות בן 15 או הקטע של שנות השמונים? אבל היה רגע בחיים שבו כל שיר שאתה שומע הופך להיות הדבר הכי חשוב והכי משמעותי בחיים שלך, יש רגע בחיים שבו המוזיקה הופכת להיות הדבר הכי חשוב בהם, הסיבה לחיות, וקארני קולט את זה באופן מקסים בסרטו.

זה מה שקורה אחרי שגיבורנו וחבריו שומעים בפעם הראשונה שיר של דוראן דוראן:

https://www.youtube.com/watch?v=S8VtbULzJTU

וזה מה שקורה אחרי שהוא שומע את הקיור:

https://www.youtube.com/watch?v=TAX_QV00v_0

וכך זה נשמע אחרי שהם שומעים את ״Maneater״ של דריל הול וג׳ון אוטס:

כל גילוי כזה והחיקוי שבא בעקבותיו. ויש דבר נוסף: אלה שנות השמונים בממלכה המאוחדת. אלה הימים שבהם מוזיקה לא היתה רק בידור, אלא גם כלי נשק. המוזיקה מרדה בשמרנות, בשלטון ובהורים. וזה סרט על ילדים דבלינאים שרק חולמים להגיע ללונדון, ולשנות את העולם משם.

מה שגורם לי לתהות: ״מועדון שנות ה-80״ הוא סרט על ילד שנולד ב-1970 מאת במאי שנולד ב-1972. איך יראה סרט שייעשה ב-2040 מאת במאי או במאית שנולדו בשנת 2000 ויירצו לספר על אהבת המוזיקה שלהם בגיל 15? איזו מוזיקה תהיה בסרט הזה? מי הם הדוראן דוראן, הקיור, הג׳אם והקלאש של ימינו? בהנחה שביונסה, סיה, טיילור סוויפט ודומיהם הם המייקל ג׳קסון והמדונה והוויטני יוסטון של ימינו, אילו להקות וזמרים עכשוויים הם אלה שגורמים לבני ובנות ה-15 לרצות להקים להקה?

ציוץ