״המתנחלים״ של שמעון דותן. בצילום: יוסי פרומן, אחד הקולות החסרים בסרט

דיברתי על ״המתנחלים״ גם בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע השבועי של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו או הורידו כאן

כשיוצר כה מזוהה פוליטית כמו שמעון דותן עושה סרט שנקרא ״המתנחלים״, ההנחה היא שברור לנו מאליו איך זה פחות או יותר יהיה, ולאן הסרט ינטה. אם דותן היה עושה סרט עלילתי בשם הזה, הוא היה צריך – בשם העימות הדרמטי – לקחת דמות של מתנחל (האנטגוניסט, על פי השקפתו) ודמות של מתנגד (הפרוטגוניסט) והיה עליו לכתוב כל אחד מהם באופן אמין ומשכנע, כדי שהקונפליקט הדרמטי יהיה מוחשי ולא חד צדדי. אבל סרט תיעודי, לכאורה, פטור מכך. סרט תיעודי יכול להיות מגויס יותר לטובת השקפת עולם ואג׳נדה. ולכן, דווקא בסרט תיעודי מבחינתי הכי מעניין לבדוק עד כמה האג׳נדה איתה הגיע היוצר לצילומים, עם תכנוניו וניירותיו והצהרות כוונותיו, הצליחה לשרוד לא רק את ימי הצילום אלא בעיקר את ימי העריכה, בהם הסרט הופך לטקסט הסופי שהוא. ובכן, אם עלינו לדמיין את ״המתנחלים״ כקרב הורדות ידיים בין דותן ובין מושאיו, דומני שהם ניצחוהו. בעיקר, כי הם לרגע לא ניסו לסתור דבר ממה שהוא טוען: דותן טוען שמפעל ההתנחלויות הוא המכשול הכי גדול של מדינת ישראל בפני השלום, והם – קרי, המנהיגים האידיאולוגיים של המתנחלים – אומרים בדיוק אותו הדבר. ובגאווה. ולכן, כך שמעתי מעדות מיד שניה, כשהסתיימה הקרנת הבכורה של הסרט במסגרת פסטיבל דוקאביב יצאו תומכי השמאל התל אביבים מהאולם כשהם הלומים ומדוכאים מהקול-דה-סאק שהסרט מציג, ואילו אותם מתנחלים שהסרט מציג יצאו ממנו כשהם מבסוטים לגמרי. ואני חייב להודות, כמי שקרוב הרבה יותר בעמדותיו הפוליטיות לבמאי מאשר למרואייניו, הסרט הזה היה עבורי כמעט כמו מסמך כניעה. דותן נשבה בקסמי הנוף שבו חיים מרואייניו, מצלמתו לא יכולה להירגע ממנו, ונדמה שהדרמטורג שבו, להבדיל מהאיש הפוליטי שבו, הלך שבי אחרי הדמויות שכה חדורות להט אידיאולוגי. ואכן, עשרה קבין של כריזמה ירדו לסרט הזה, ואת כולם לקחו פניהם המחייכות ומלאות התקווה והכיסופים של המתנחלים, שלידם פניהם החמוצות, מלאות היגון והיאוש, של מומחי השמאל נראים כמעט כמו קריקטורה. אני מדגיש את הנקודה הזאת, כי זו אחת הבעיות עם סרטי תעודה מוטי אג׳נדה: הם כמעט תמיד מביסים את עצמם. מנקודת מבט שמאלית, הסרט מציג מצב כה בלתי ניתן לפתרון, עד שכל מי שנמצא במרכז הפוליטי או שמאל-רך, יכול בקלות להגיד לעצמו: ״פאק איט, המצב הזה לא ייפתר בדורי, אז למה לא ליהנות בינתיים מנוף מרהיב ודיור ממש מוזל?״. ואולי זו הבעיה הכי גדולה של ״המתנחלים״: הוא כל כך עסוק בתיאור הפלונטר ובאין-מוצא שאני חייב להגיב אליו כמו אל כל סרט אחר שמציג את העולם כמקום חסר תקווה, עם הניסיון העיקש שלי כצופה לראות את ההפך.

אבל בדרך אל הסוף, צריך גם לתת קרדיט לדותן על כך שהוא עשה עבודה מקיפה, מהודקת ומרשימה. הוא דוחס את 50 השנים של מפעל ההתנחלויות/ההתיישבות לקצת פחות משעתיים, בעיקר לטובת מי שלא פתח עיתון במדינה מאז 1967. כדי לצמצם את היקף החומר, הוא התמקד באופן סךקטיבי מאוד בפלח ספציפי של מתנחלים: המנהיגים האידיאולוגיים והדתיים של ההתנחלויות הראשונות, וממשיכי דרכם. הסרט מציין שלמעלה מ-80 אחוז מאלה שגרים מעבר לקו הירוק הם בכלל משפרי דיור ואיכות חיים – הבורגנות ההתנחלותית, אם תרצו – שלא הצמידו תווית אידיאולוגית או דתית מפורשת לכתובת מגוריהם, ושנמצאים שם או מתוך אדישות אידיאולוגית או מתוך הסכמה פאסיבית עם מצע הליכוד (והמערך בשנות השבעים והשמונים). חוץ מסינק קצר עם אחד כזה, הסרט מדלג עליהם. הסרט מדלג גם על ההתיישבות ברמת הגולן ובגוש קטיף – האם עלינו להסיק מכך שדותן בעצם אומר שהבעיה הגדולה של יהודה ושומרון היא שהשטח לא סופח באופן רשמי למדינת ישראל? לא. הבעיה שדותן מציג היא עם המפגש של אידיאולוגיה עם דת. הם ״האחר״ המוחלט מבחינתו, שאותו הוא רוצה לחקור. ולכן גם הבחירות שלו קצת צפויות, בחיפוש אחרי אנשי הקצה, אלה שאומרים את הדברים שאוזניים ליברליות הכי מתקשות איתם, והם שמחים למלא את ציפיותיו. אבל בסרטים כאלה, ההשמטות זועקות לא פחות ממה שנמצא בפנים. הביטו בפוסטר של הסרט. המתנחל הסטריאוטיפי הזה – כיפה סרוגה גדולה, פיאות, תפילין – שעומד בגבו אל המצלמה, ופותח את הסרט בקריאת ״שמע ישראל״ אל מול גבעות התרשים של תקוע – זה יוסי פרומן. בנו של הרב מנחם פרומן ז״ל. פרומן הבן, כמו פרומן האב, מחזיק בדיעות הכי לא צפויות בקרב אלה שהשמאל הישראלי קורא לו ״המשיחיים״. יש למשפחת פרומן חזון שלם של שלום ושכנות ואחווה בין יהודים וערביים, שבו להתנחלויות יש תפקיד של גישור וקירבה, ולא חיץ ומדון. אבל פרומן אינו מרואיין בסרט כי הוא גורם מבלבל – הוא מתנחל שמדבר כמו שמאלני. איך זה מתיישב? האין זה פרדוקס? בהחלט, ולכן פרדוקס שסרט כזה היה צריך לנסות לפצח, כי יכול להיות שפרומן הוא יותר עתיד המדינה הזאת מאשר דניאלה וייס.

דותן, בוגר המחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, חי בשנים האחרונות בניו יורק, מאז שביים בשנות השמונים את ״צלילה חוזרת״ (עיבוד לגלילה רון פדר) ואת ״חיוך הגדי״ (עיבוד לדויד גרוסמן). סרטו הקודם הוא הסרט התיעודי המצוין והמטלטל מ-2007, ״הבטחוניים״. בסרט ההוא השיג דותן גישה חסרת תקדים אל תאי הכליאה של כמה מהאסירים הבטחוניים בבתי הסוהר בישראל. במהלך שעבורו נולדו סרטי תעודה, הוא הצמיד פנים וביוגרפיה אנושית לאנשים מאחורי כותרות עיתונים אנונימיות. הוא הראה שגם לאויב יכולה להיות אנושיות ונראטיב וקונטקסט. אבל הוא עשה דבר גדול מזה: הוא בעצם הראה שהמנגנון הישראלי ששם את הטרוריסטים בכלא, אשם בעצמו בהתמשכות פעילות הטרור, ושבתי הכלא – שלא באופן סמוי מהעין כלל – הם בעצם חממות לגידול הדורות הבאים של לוחמים פלסטינאים. במידה רבה, עם שתי הגישות האלה הגיע דותן גם אל מנהיגי המתנחלים. למרות ההתנגדות שלו לדרכם ולהשקפתם, הוא חיפש בכנות את האנושיות שבהם, וגם כאן, ממש כמו ב״הביטחוניים״, נדמה שבסופו של דבר הוא אומר: מה אתם רוצים מהם? מי שבאמת אחראי למצב היא ממשלת ישראל, שמאז 1967 – ולמעט רגע קט בימי ממשל רבין השני – תמכו בהתנחלויות באופן מובהק, לעיתים בצורה גלויה יותר, לעיתים בצורה עקיפה. במילים אחרות, דותן אומר באופן קל ונוח לעיכול ולהבנה את מה ש״שלטון החוק״ של רענן אלכסנדרוביץ׳ אמר באופן עמוק ומורכב: אל מול התחושה שיש לנו שהמתנחלים הם אנרכיסטים אנטי ממסדיים מגיעה ההבנה שהם בעצם שליחי הציבור של מדיניות הממשלה המפורשת בחמישים השנים האחרונות. בדומה ל״שלטון החוק״, גם דותן בוחר לפתוח את סרטו בסצינות שלא רק מציגות את הדמויות בסרט, אלא גם את תהליך הצילום שלהן: העמדת המצלמה, מיקום הפריים, העמדת מסך ירוק מאחורי חלק מהן (שאולי אמור לנו לתהות האם זה נוף מאחוריהם או אפקט צילומי), מעין הפניית תשומת ליבנו למלאכתו של הבמאי ולעובדה שלכל זווית צילום יש משמעות אחרת. זו הזווית שלו, אחר יצלם את אותם אנשים אחרת. הזווית של דותן אכן יוצרת סרט שמעורר פולמוס, אבל כדי שהפולמוס יהיה אפקטיבי התגובה אליו מצד הקהל צריכה להיות יותר מורכבת מ״עדיף להתחפף מכאן כי הלכה המדינה״.

אבל כן, בתוך עשר שנים דותן תיעד באופן מקיף ואינטימי את שני הקצוות הכי רדיקליות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: טרוריסטים פלסטיניים מצד אחד, ראשי ההתנחלויות מהצד השני, דמויות שנדמה על פי הסרטים, שלא רואות אפשרות לשלום ודו-קיום, אלא למצב תמידי של לחימה. כשזה הנוף הנשקף מהמצלמה שלו, קל להבין למה דותן מעדיף לחיות בחו״ל.

ציוץ