9 קצרים: מוגרבי, קאנינגהם, שרגל, סיה, סאורה, קופולה ועוד
סייגון, שיט. מייקל הר, שכתב את הקרינות של מרטין שין ב״אפוקליפסה עכשיו״, הלך לעולמו
כמה כותרות שהצטברו על שולחן המערכת ביממותיים האחרונות.
1.
מייקל הֶר מת. הוא היה בן 76. הר היה סופר, עיתונאי ותסריטאי, שהתפרסם בזכות ספרו ״שדרים״, בו קיבץ את זכרונותיו ממלחמת וייטנאם, אותה כיסה כעיתונאי ל״אסקווייר״. ״שדרים״ הביא את פרנסיס פורד קופולה לפנות להר כדי שיכתוב לו את הקריינות ל״אפוקליפסה עכשיו״. כשאני מדבר על וויס-אובר בקולנוע ובתסריטאות, ומול הנטייה של מורים לתסריטאות לגנות בבוז כל שימוש בוויס אובר, אני משתמש בדוגמה של הקריינות של הר ל״אפוקליפסה עכשיו״, קריינות שהוספה לסרט בשלבי העריכה שלו, כדי להראות איך אפשר לעשות את זה באופן מבריק. ניסיונו של הר כתיבה על מלחמת וייטנאם הביאה גם את סטנלי קובריק אליו, והשניים כתבו יחד את התסריט ל״מטאל ג׳קאט״. אחרי מותו של קובריק ב-1999 פרסם הר ספר על זכרונותיו מהעבודה איתו.
הנה לינק לתסריט המלא של ״אפוקליפסה עכשיו״.
אפרופו ״אפוקליפסה עכשיו״, זה צץ לי היום בטוויטר:
Coppola screened APOCALYPSE NOW for Frank Capra who hated the film.
Francis never spoke to Capra again after that. pic.twitter.com/MlKdiNFcId— Will McCrabb (@mccrabb_will) June 27, 2016
2.
ביל קאנינגהם מת. הוא היה בן 87. קאנינגהם היה, לפי הגדרתו, ״צלם רחוב״, והיה חתום במשך כארבעים שנה על מדור ב״ניו יורק טיימס״ שבו הוא צילם את העוברים והשבים ברחובות ניו יורק ודרכם זיהה והציג טרנדים (או קלישאות) של סגנון אישי ואופנה. קאנינגהם, על אופניו הנצחיים, ובדירה שלו בשכירות מוגנת בתוך קרנגי הול, היה חלק בלתי נפרד מניו יורק שהוא הוכרז אתר מורשת על ידי האגודה לשימור אתרים בעיר. אני, כמו רבים, התוודעתי לפועלו ארוך הימים של קאנינגהם בזכות סרט התעודה הנפלא, הקצבי והמאוד-מאוד ניו יורקי, ״ביל קאנינגהם, ניו יורק״ מלפני ארבע שנים. הסרט, באופן משונה (ומן הסתם זמני) זמין לצפייה ביו-טיוב (עדכון: כבר הוסר. חשפו אותו ביס דוקו).
3.
אפרופו ניו יורק, אפרופו ״הניו יורק טיימס״: ״המילים הטובות״ של שמי זרחין הופץ בסוף השבוע שניו יורק ונבחר לאחד הסרטים הנבחרים של ״ניו יורק טיימס״ השבוע, עם ביקורת שמפתיעה בחדותה (תמיד מפתיע איך מבקרי קולנוע בחו״ל קולטים יפה דברים שנראים לנו נורא מקומיים).
4.
אפרופו הפצות של סרטים ישראליים באמריקה: ״סופת חול״, סרטה של עילית זקצר שזכה בתחרות הבינלאומית בסאנדאנס, נקנה להפצה באמריקה על ידי חברת קינו לורבר (אחת משתי חברות הבוטיק הכי אוהדות לקולנוע הישראלי באמריקה, לצד סטרנד, שהפיצו את ״המילים הטובות״ דנן).
צילום: דבורית שרגל
5.
אחרי ההצלחה של ״איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן״ חוזרת דבורית שרגל עם סרט תיעודי חדש, שממשיך את הסדרה. סרטה החדש, ״אפריקה״ יוקרן בבכורה ביום שישי, 8.7, במסגרת פסטיבל הילדים והנוער (שיתקיים בסינמטק תל אביב בדיוק במקביל לפסטיבל ירושלים, יש כאן איזושהי אמירה, אבל אני לא בטוח שאני מבין מה היא). ב״אפריקה״ יוצאת שרגל לחפש את גיבורת הספר ״סיאה, הילדה מהאפריקה״, גם הוא מספרי ״ילדי העולם״ של אסטריד לינדגרן, אנה ריבקין בריק ולאה גולדברג. והאטרקציה היא שסיאה, גיבורת הספר והסרט, תגיע לישראל להקרנת הבכורה.
6.
אפרופו סיאה. את קולה של סיה, הזמרת האוסטרלית שתגיע להופעה בישראל באוגוסט, תוכלו לשמוע בבתי הקולנוע גם על כותרות הסיום של ״מוצאים את דורי״ וגם בכותרות הסיום של ״דוגמניות ושדים״ של ניקולס וינדינג רפן, שהולך להיות הסרט הכי מדובר והכי שנוי במחלוקת בין מעריצים ושונאים בפסטיבל ירושלים הקרוב:
7.
עוד בסינמטק: במלאת 80 שנה למלחמת האזרחים של ספרד, יוקרנו בסינמטק 12 סרטים ספרדיים העוסקים בתקופה ההיא. מצד אחד, יש הזדמנות למחקר היסטורי/קולנועי, איך אותה מלחמה יוצגה על ידי יוצרים שונים בתקופות שונות (המלודרמה המשפחתית של קרלוס סאורה מול הפנטזיה הגותית של גיירמו דל טורו, למשל). אבל בעיקר היא מהווה הזדמנות ותירוץ לצפות בכמה סרטים משובחים. למשל, ״קריאת העורב״ של קרלוס סאורה מ-1975, שאני שב ואומר שלדעתי זה הסרט שהכי השפיע על סטונדטים לקולנוע ישראליים בשנות השבעים. צפו בסרט הזה ותגלו את כל המוסכמות של הקולנוע הישראלי המשפחתי – ו-90 אחוז מכל סרטי הסטודנטים – משנות השמונים ואילך. הנה פירוט הסרטים.
8.
ועוד אירוע חגיגי בשבוע הבא: ב-4.7 תתקיים בקולנוע רב-חן בתל אביב הקרנה חגיגית במלאת 30 שנה ל״חנות קטנה ומטריפה״. מארגני האירוע מבטיחים את הסרט בליווי צוות שחקנים חי וקוקטיילים. מה שמזכיר לי: היום לפני 30 שנה יצא ״המבוך״ של ג׳ים הנסון, שיש הזוכרים אותו בזכות דיוויד בואי ואני זוכר אותו בזכות ג׳ניפר קונלי. מה עם הקרנה חגיגית ופולחנית שלו?
9.
אבי מוגרבי העלה ליו-טיוב לצפייה חופשית, וב-HD, את סרטו החדש, ״בין גדרות״, שהוצג בפסטיבל ברלין השנה. בבקשה:
אף פעם לא חיבבתי במיוחד את "אפוקליפסה עכשיו". עלילה עם עומק של ספר ילדים רע כמו עם איזה אפרוח שהולך לחפש אמא אחרת/אוכל אחר/בית אחר – גיבור הולך לנקודה א'. פוגש את 1. גיבור הולך מנקודה א' ל-ב'. פוגש את 2. גיבור הולך מנקודה ב' לנקודה ג'. פוגש את 3. גיבור מבין שהכי טוב בבית.
אתמול במקרה הגעתי לספר של מייקל הר – קריאה בוויקיפדיה על האחים וורנר גלשה לקריאה על ארול פלין ואז על הבן של ארול – שון פלין – שהיה חבר של מייקל הר (הוא היה צלם עיתונאות בויאטנם יחד עם הר ונעדר לאחר שיצא עם צלם אחר לצלם עמדת שמירה של הויאטקונג ואחרי עשור הוכרז כמת). הספר די מעניין והקטעים על שון פלין שהיה שחקן לפני שהפך לצלם מדגישים את הדיכוטומיה שהר ראה בין הוליווד לוויאטנם – שמצד אחד הייתה משהו שטחי ללגלג עליו ומצד שני חלק מהפנטזיות של מי שהלכו למלחמה. מעניין שאחרי זה הוא ממש התחבר להוליווד.