״לזמן את הרוע 2״. מסכנים הקתולים

כל התאים בגופי רוצים להתייחס אל ג׳יימס וואן, הבמאי של ״לזמן את הרוע״ ו״מהיר ועצבני 7״, בזלזול ובציניות. אבל אני לא יכול. למעשה, אני די מתפעל ממנו. מצד אחד, נדמה שהבמאי האוסטרלי ממוצא מלזי נמצא עכשיו בפוזיציה שבה הוא יעשה כל מה שהוליווד תגיד לו, בלי לחשוב יותר מדי על אמנות או על אמירה או על ביטוי אישי (ולראייה אחרי שהוא כבר הסכים לביים את ״אקווה-מן״ לאולפני וורנר הוא הסכים לביים את הפיילוט לרי-בוט של ״מקגייוור״ בסי.בי.אס); מצד שני, נראה לי שהוא פחות או יותר הצליח לכבוש לעצמו ז׳אנר שלם ולהפוך למעין מאסטר בו. ג׳יימס וואן הוא מאותם במאים שבעוד 30 שנה יש סיכוי שיעשו להם רטרוספקטיבה בסינמטקים או בפסטיבלים, בתור ״מאסטר-האימה-שלא-הוערך-דיו״. אני אומר את זה כי ״לזמן את הרוע 2״ יצר אצלי צמרמורת פיזית שמעט מאוד סרטים בזמן האחרון הצליחו לעשות. המון מגרעות יש בסרט הזה, אבל חי נפשי אם הוא לא אפקטיבי. הוא קריפי בטירוף, והוא גרם לי להחסיר פעימה או שתיים.

וואן הוא האיש שהמציא, יחד עם השחקן לי וואנל, את ״המסור״, אחת מסדרות האימה המצליחות של העשור הראשון של שנות ה-2000 (באופן אישי העדפתי את שני סרטי ההמשך הראשונים שביים דארן לין בוזמן, אבל הקרדיט צריך להגיע לממציא הפורמט). וואן ו-וואנל המשיכו ויצרו סדרת אימה נוספת, ״הרוע שבפנים״. והנה הרגע שבו שמתי לב אליו: אחרי שהוזעק במהירות ובדחיפות לביים את ״מהיר ועצבני 7״, ואז להתמודד עם מותו של כוכב הסרט באמצע הצילומים, ולבסוף לראות את הסרט הזה מכניס מעל מיליארד דולר בעולם, וואן העדיף לסרב להצעה לביים את הסרט השמיני בסדרה כדי לביים את ״לזמן את הרוע 2״, סרט קטן יותר במימדיו ובתקציביו, ומן הסתם גם בעל פוטנציאל הכנסות נמוך יותר. אין לי מושג למה, ומה בדיוק הוא עבר על הסט של ״מהיר ועצבני 7״ שגרם לו לרצות להיות שם יותר, אבל אני מניח שיש כאן גם עניין של שליטה ובעלות. ״לזמן את הרוע״ (״The Conjuring״) היא סדרה שלו וכנראה יקרה לליבו. ״מהיר ועצבני״ לא.

״The Conjuring״ הוא הברקה לדור הזה. זו סדרה שגורמת לאנשים כמוני להוריד את הכובע, כי וואן עושה כבוד לסרטי האימה של שנות ה-70 וה-80, שהיה בהם משהו לואו-טקי. הפחדה שהגיע מהמצלמה ומהשחקנים, ולא מחטיבת האפקטים הדיגיטליים. אימה ופחד שמגיעים מתוך אווירה וסיטואציה. והוא גם הזכיר לי שבין כל תתי-הסוגה של סרטי האימה, את סרטי רוחות הרפאים אני הכי אוהב. ובאמת, כל הרימייקים לסרטי האימה שצצו בבתי הקולנוע בשנים האחרונות, רובם נכשלו, השאירו אותי אדיש ומאוכזב. אבל הסרט הזה, כאמור, הותיר צלקות.

אבל ראשית, המגרעות. והעיקרית שבהן: האורך. עם משך של 132 דקות ״לזמן את הרוע 2״ הוא סרט מפלצתי במימדיו. הבעיה עם האורך היא לא רק העובדה שקשה להחזיק מתח כל כך הרבה זמן, או העובדה שהסצינות מתחילות לחזור על עצמן ולאבד מהאפקטיביות שלהן, 132 דקות הוא אורך שמשדר יומרה. סרט באורך כזה הוא סרט שמרגיש את עצמו ״חשוב״, וזו כבר בעיה. סרטים כמו ״לזמן את הרוע״ אפקטיביים כל עוד הם טסים מתחת לרדאר, ומגדירים את עצמם בתור ההפך של כל מה שקורה סביבם: קצרים ולא ארוכים, קטנים ולא גדולים, אקוסטיים ולא דיגיטליים. האורך של ״לזמן את הרוע״ כמעט הרס אותו.

כמו בסרט הקודם מ-2013, זהו סיפורם של שני אנשים אמיתיים: הזוג וורן, שביצע חקירות למקרים של תופעות על-טבעיות, לרוב של רדיפת רוחות, לרוב במינוי הכנסיה. בגלל שהסיפורים האלה נמצאים בארכיון של הזוג, הרעיון בסרטים האלה הוא שהם ״מבוססים על סיפורים אמיתיים״. הם מבוססים על דמויות אמיתיות ועל הסיפורים שהן באמת סיפרו. האם זה אמיתי? ובכן, זה תלוי מי אתם.

הפתיחה של ״לזמן את הרוע 2״ היא כמו רימייק מקוצר ל״אימה באמיטיוויל״ מ-1979. זו הצהרת כוונות רב-שכבתית. ראשית, וואן מזכיר לנו מה הם מקורות ההשראה שלו ולאן הוא מכוון – 1979. שנית, ״אימה באמיטיוויל״ היה סרט שזכה ללא מעט תשומת לב בזמן אמת, כי הוא עסק בפרשה שזכתה לכיסוי תקשורתי ארבע שנים לפני כן, כשמשפחה בלונג איילנד דיווחה על מקרים משונים שקרו בביתם, הבית בו נרצחו כמה שנים לפני כן בני משפחה אחרת. ושוב, כל העיסוק בעל-טבעי הוא ערמומי – זה סיפור אמיתי במובן הזה שהוא באמת דווח, ואכן קרו שם דברים משונים. אבל האם היו אלה רוחות ושדים? זה כבר מחוץ לטריטוריה של הדיווח העיתונאי והמקום שבו הספרות והקולנוע משלימים את החסר. עיקר העלילה מוקדשת לפרשה דומה שהתרחשה בפרבר לונדוני, וזכה לתיוג התקשורתי ״אמיטיוויל הלונדוני״, גם המקרה הזה זכה לתהודה תשקורתית בסוף שנות השבעים, וגם אותו חקרו בני הזוג וורן (וכאן אני חייב לתהות: איך קורה שרוחות רפאים משתלטות רק על בתים של משפחות קתוליות)?

מבחינה עלילתית/תסריטאית, אין כאן חידושים או הברקות. מהבחינה הזאת, אין עדיין מתחרים לתסריטים של ״מגרש השדים״ ו״פולטרגייסט״, שנותרו הסטנדרט המוזהב לסרטי הרפאים (האמריקאים). אפילו להפך – הסרבול העלילתי, זה שגרר את הסרט לחצות את קו השעתיים, סובל מגודש ורצינות יתר. הייתרון של וואן כבמאי לפיכך לא מצוי בפיתוח הסיפור אלא בבימויו. וואן הוא במאי שיכול לגרום לתנועת מצלמה להיות מפחידה. כשהסרט כה ארוך, גם התבנית שאיתה הוא מייצר את ההפחדות שלו כבר נהיית ברורה מאליה: כשהמוזיקה גואה אנחנו נכנסים למתח, אבל זה לרוב יוביל אל פורקן. מתח שווא. כשהסאונד מושתק ואנחנו נעים בתוך דממה, אלה הרגעים שמהם צריך לפחד. ושוב, ב-312 דקות זה הופך בתור סרט אחד מהברקה לפארודיה. השטיק הזה, שעובד כל כך טוב בפתיחה, נהיה כמעט קומי בסיום.

ציוץ