״מוצאים את דורי״. הדגה השכחנית והלווייתנית קצרת הרואי

סיפור אמיתי: "מוצאים את נמו" מ-2003 הוא פחות-או-יותר בגילן של בנותיי (הוא יצא בדיוק ביניהן) ולמרות שזה אחד הסרטים של פיקסאר שאני הכי פחות מחבב, הדי.וי.די שלו היה אהוב מאוד עליהן כתינוקות ובגיל הגן. הצבעוניות הזרחנית ותנועת הדגים, אני מניח. אלא שרק שנים אחר כך, כשהן נתקלו בסרט באחד מערוצי הסרטים, הן גילו שאבא שלהן הראה להם גרסה ערוכה ומצונזרת של הסרט: את הדי.וי.די הייתי מתחיל לנגן מפרק 2 בתפריט, מכותרת הפתיחה ויציאתו של נמו ליום הראשון בבית הספר (אגב כך לימדתי אותן, מסכנות, את משחק המילים באנגלית שהדיבוב בעברית מפספס: school באנגלית היא המילה ללהקת דגים). הן לא ידעו שלפני כותרת הפתיחה של הסרט יש סצינה שבה ברקודה טורפת את אמא של נמו ואת כל אחיו. סצינה זוועתית ומיותרת שאמורה להצדיק את הדאגנות הפוסט-טראומטית של מרלין, אביו של נמו (שהוא, למעשה, למרות שלא מדברים על זה, הגיבור של "מוצאים את נמו"). הסצינה הזו היתה כה זוועתית בעיניי שמעולם לא הבנתי איך אני אמור להיכנס למצב רוח של עליזות, שעשוע והרפתקנות אחרי שהפתיח של הסרט כה מעורר חרדה ובעתה, וממשיך עם גיבור שנמצא במצב תמידי של היסטריה וחרדה בחיפוש אחר בנו, שאין לו מושג אם הוא בכלל בחיים. אנגלופולוס ביים סרטי מסע עם תקציר קליל מזה. וכך, ממש כמו מרלין, גוננתי על בנותיי מפני התמודדות עצמאית עם מצבי אסון. צינזרתי את נמו.

תראו איפה נמצא ״מוצאים את דורי״ בטבלת המבקרים השבוע

ולכן, לא ציפיתי או ייחלתי לסרט המשך ל"נמו". אבל שכחתי דבר אחד: אנשי פיקסאר, בראשות ג'ון לאסטר, מנהלים את אחד המותגים האיכותיים והאמינים בעולם, וכזה שהמשאב השני הכי חזק אצלו – אחרי כוח האדם – הוא הזמן. זה לקח להם 13 שנה אבל לבסוף הם פיצחו את זה. לא סתם איך ליצור המשך למה שהיה בזמנו סרט האנימציה המצליח בכל הזמנים (וזוכה אוסקר) אלא, למעשה, איך לשפר אותו. הבשורה הטובה: ״מוצאים את דורי״ טוב מ״מוצאים את נמו״ בהרבה. ״מוצאים את דורי״ פותר את אחת הבעיות הגדולות שהיו ב״מוצאים את נמו״, ולמעשה בהרבה מאוד סרטים לכל המשפחה: הגיבור הראשי כמעט תמיד יהיה הדמות הכי פחות מעניינת בו. בסרטים כאלה, הדמויות המרתקות, המעניינות, המשונות, יוצאות הדופן ומעוררות ההזדהות יהיו דמויות המשנה. הדמות הראשית תמיד תהיה הכי ״בסדר״, הכי סטרייטית, הכי נמנעת מעימותים וקונפליקטים, ובמידה רבה תהיה לעיתים גם הכי פאסיבית. האן סולו תמיד היה מעניין יותר מלוק סקייווקר, האגריד והרמיוני תמיד היו יותר מעניינים מהארי פוטר. ודורי, הדגיגה בעלת בעיות הזכרון, היתה הרבה יותר מעניינת מנמו ומרלין. היא היתה דמות קומית, מצחיקה ומבדרת, אבל היה ברור שיש בה גם מימד טראגי.

אני מניח שהפיצוח לגבי עלילת ״מוצאים את דורי״ הגיע לאנשי פיקסאר בעקבות סיעורי המוחות על ״צעצוע של סיפור 3״. הדמיון בין הסרטים מפתיע (ואגב, נדמה ש״צעצוע של סיפור 3״ היה מודל לחיקוי גם עבור יוצרי ״החיים הסודיים של חיות המחמד״ שעולה בארץ בסוף השבוע הקרוב). בשניהם, נקלעים גיבורינו למקומות שאנחנו חושבים שהם חמודים, אבל מתברר שהם מלאי אימה ואלימות. ב״צעצוע של סיפור 3״ זה היה גן הילדים, שמנקודת מבטם של הצעצועים הוא גיהנום בו ילדים מפרקים אותם ובובות מרירות ונבזיות מנהלות בו שלטון טרור; ב״מוצאים את דורי״ זהו פארק ימי, מה שמוצג כמכון לחקר ימי אבל עבור הקהל הרחב זהו פשוט ״אקווריום״, גן חיות לדגים. המוטו של המקום – כפי שהוא מדוקלם על ידי סיגורני וויבר, שקולה מהווה מדריך למבקרים במקום – הוא ״הצלה, שיקום ושיחרור״. אלה ראשי הפרקים של שלוש מערכות הסרט, אבל זה גם מוטו אירוני, כי בעוד לבני האדם העובדים במכון החקר הימי זהו מקום שנועד להציל ולשקם חיות, עבור החיות זהו מקור לאימה וסבל. בין השאר, בדיוק כמו שהיה עם הצעצועים בגן הילדים, בגלל שילדים קטנים תופסים ומועכים (מתוך משחק והנאה) דגים קטנים.

במשך 3/4 של סרט ״מוצאים את דורי״ הוא סרט הרפתקאות חביב ואנגרטי שעובר בזריזות מסצינה לסצינה, חלקן טובות יותר או פחות, במשך רובו הוא חביב ומהנה, ואנחנו יודעים לצפות היטב שסופו יהיה ברור מאליו. החיפוש, אנחנו מצפים, יסתיים בהצלחה. בכל זאת, דיסני. אבל אז מגיעה המערכה האחרונה ומוכיחה לנו למה אנשי פיקסאר הם אלופים בסיפור ובתסריטאות: הסרט לא מסתיים במקום שבו היינו מצפים שהוא ייגמר, ברגע שבו הגיבורה משיגה את מבוקשה, אלא ממשיך הלאה כי היא מבינה משהו הרבה יותר עמוק על עצמה ולגבי רצונותיה. המערכה האחרונה הזאת, עשרים הדקות האחרונות, הן הברקת הסרט, גם כי זה המקום שבו הסרט מפסיק להיות צפוי (גם אם הוא נוטה כבר לאבסורד כמעט סוריאליסטי), והוא תופס קצב עלילתי חדש שלא היה בו קודם והופך את הסוף לדבר הכי טוב בסרט. אחרי שלבי ההצלה והשיקום – בו לא רק דורי, אלא כל מי שהיא פוגשת במסעה צריך להתגבר על איזושהי מגבלה שיש לו – מגיע שלב השיחרור.

מתוך ״Piper״, הסרט הקצר של פיקסאר המוקרן לפני ״מוצאים את דורי״

לפני ״מוצאים את דורי״, כמו בכל הסרטים של פיקסאר, מוקרן סרט קצר של האולפן (ובגלל שהמפיצים בארץ מעולם לא טוחים לספר על כך או להוסיף איזו כתובית לפני הסרט שתציין שזהו סרט קצר בכל הקרנה שאני נמצא בה, הסרט הזה הוא מקור לבלבול מצד הקהל שבמקום לצפות בו עסוק לשאול סביב ״זה הסרט? הסרט התחיל?״. הסרט המוצג לפני ״דורי״ נקרא ״Piper״, והוא מספר – באנימציה פוטוריאלסטית על גוזל של ציפור חוף (״חופמי חוף״ בעברית), שאמו מחליטה שהגיע היום שהוא יעזוב את הקן ויתלווה אליה לליקוט המזון. אבל הגוזל נרתע מהצדפים מהם הוא אמור ללקט את זמונו ומחפד מהגלים שרודפים אחריו, ומעדיף ךהישאר בקן, לפעור את מקורו ולחכות שאמו תשלשל ללועו את האוכל, כפי שעשתה בכל יום מימי חייו עד כה. ״Piper״ מצטרף היטב ל״מוצאים את דורי״ לא רק בגלל המוטיב הימי, אלא בעיקר בגלל הנושא המשותף לשניהם של יחסים בין הורים וילדים. מנקודת מבטם של ילדים, אלה סרטים שמציגים את הרגעים שבהם ילדים תופסים עצמאות ועושים את מה שהם לא דמיינו שהם יכולים. במקרה של ״דורי״ זה מרגש כפליים, כי כמעט כל הדמויות שם סובלות מלקות כזו או אחרת, שברגע השיא עליה להתמודד איתה ולהתגבר עליה. אבל מנקודת מבטי, כהורה, אלה סרטים לא פחות מרגשים כי משתמע מהם, באופן שהוא לעיתים סמוי מהעין, מה הורים עושים עבור ילדיהם, גם כשהם לא רואים. ״מוצאים את דורי״ הוא סרט שעוסק במסע הארוך והקשה שעושה דגיגה קטנה בחיפוש אחר הוריה, אבל עבורי – וזו הסיבה שכה אהבתי אותו ואת רגעי הסיום שלו – זהו סרט על מה שההורים שלה עשו בזמן שהיא הלכה לאיבוד ואז חזרה לאחור לחפש אותם.

ציוץ