01 יולי 2016 | 16:52 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״העי״ג״, ביקורת

״העי״ג״ (״ענק ידידותי גדול״). קטנצ׳יק

״העי״ג״ (״ענק ידידותי גדול״). קטנצ׳יק

אם אני סופר נכון, הרי ש״העי״ג״ (״ענק ידידותי גדול״) – אני חושב שמבטאים את זה כמו ״העיט״ – הוא ספר הילדים השביעי מאת רואלד דאהל שמעובד לסרט קולנוע. וזה מעניין, כי בתור ילד דאהל היה הסופר האהוב עליי, אבל הסרטים על פי ספריו, ברובם, מותירים אותי מאוכזב. את ״צ׳רלי בממלכת השוקולד״ של טים ברטון אני לא ממש אוהב (ואני מעדיף בהרבה את הגרסה המוזיקלית של מל סטיוארט עם ג׳ין וויילדר מ-1971, בעיקר בזכות השירים); את ״המכשפות״ של ניקולס רוג, את ״דני, אלוף העולם״ ואפילו את ״מטילדה״ של דני דה-ויטו לא כל כך אהבתי, או לפחות חשתי אכזבה עקבית מהם (את המיוזיקל ״מטילדה״, עם שיריו של טים מינצ׳ין, אני מעריץ). נדמה היה לי שמול העולם המורכב שדאהל מציג בספריו, הבמאים שמעבדים אותו נמשכים יותר לייצוגי היטב האכזריות והגרוטסקה, על חשבון הפלאיות וההיקסמות שהם חלק בלתי נפרד מסיפוריו. אלה סיפורים על דמויות תמימות, גדולות עיניים, מלאות תקווה ואופטימיות, שפוגשות עולם של מבוגרים שיש בהם משהו מפלצתי ומרושע. ואיכשהו, בסרטים המפלצתי גבר על הילדותי. והנה מגיע ספילברג, אלוף חיי, וטועה הפוך: הוא מדגיש את הילדותי והפלאי, ומוחק את המפלצתי. ״העי״ג״ של ספילברג הוא סרט מתוק וילדותי, שכמו ״טינטין״ מתאים לדעתי בעיקר רק לילדים – זהו אולי אפילו ״מבוא לספילברג״ עבור בני השש. ואולי כאן האכזבה שלי – כי כשספילברג עושה סרטי ילדים, מבוגרים מתרגשים עד דמעות, וכשהוא עושה סרטים למבוגרים (כמו ״מפגשים מהסןג השלישי״ ו״AI״) ילדים מבינים אותם טוב יותר. הוא היה גשר הדורות הגדול. אבל ״העי״ג״ הוא כבר סרט שנעשה מנקודת מבטו של סבא – כולו פינוקים וחיזוקים ובדיחות ישנות, והוא מדבר ממש לאט.

איפה ממוקם ״העי״ג״ בטבלת המבקרים של השבוע?

(הנרי סליק, לפיכך, נותר מעבד דהאל הטוב ביותר עד כה עם ״ג׳יימס והאפרסק הענק״, וצריך לתת קרדיט גם לווס אנדרסון ול״מר שועל המהולל״ שלו, שהוא מראש ספר בעל אופי אחר).

הצפייה ב״העי״ג״ תסכלה אותי. ספילברג הוא תמיד במאי אדיר בעיניי, ואני חורז לי על חוט במהלך הסרט רגע אחרי רגע של אבנים יקרות: שוטים שיש בהם וירטואוזיות קולנועית – שוטים ארוכים וסבוכים, קטעים שבהם האינטראקציה בין הילדה (האמיתית) והענק (המונפש) הם לא פחות מרגעי מחול. אבל למשך כמעט 50 דקות, זה סרט שנוסע אבל לא מתניע. יש בו רגעים נפלאים של לשון, כי דאהל כתב את הענק בתור אנאלפבית טוב לב, שכל שפתו היא שיבושים ילדותיים (וכל טעויות הדיבור שלו נשמעות כמו שמות של ממתקים שווילי וונקה יכול להכין). אבל שוט לשוט, מילה למילה, המרכיבים לא מתקבצים לסרט שתופס את צופיו וזורק אותם פנימה. ספילברג, שברגעי המופת שלו יודע לביים אקסטזה רגשית, יוצר כאן סרט על שני גיבורים עגומים ועצובים, והסרט שלו נותר מלאנכולי ורדום. השימוש המוגבר מאוד באנימצייה ממוחשבת בסרט גרמה לי לתהות האם רוברט זמקיס, שהתחיל כבן טיפוחיו של ספילברג, היה מצליח להכניס לסרט קצת יותר עזוז ואנרגיה. אפילוהמוזיקה מינורית. רק החצי השני של הסרט, בו הענק עובר לתפקיד משנה, הופך להיות קצת מבדר ומשעשע יותר, ויש בו שפע המצאות מבדרות, בעיקר בכך שספילברג הופך את אנגליה בת זמננו לממלכה של מלכות וענקים, ואולי בכך להגשים משהו מנקודת מבטו של דאהל המבוגר (שאני לא יכול לחשוב על כך שהקונפליקט בין אנגליה לארגנטינה סביב איי פוקלנד היווה השראה מסוימת לסרט הזה, העוסק בפלישת ענקים מאי מרוחק מבריטניה, וניסיון של קשיש בריטי לדמיין את הממלכה שלו מנצחת את האיום המיתי מעבר להרי החושך).

זה סרט שהמסר שלו הוא ״הגודל לא קובע״: סופי היא יתומה בת עשר שנחטפת ממיטתה באמצע הלילה על ידי ענק (בגילומו של מארק ריילאנס, שקולו העדין ושפתו הרכה מוסיפים לקצב הלאה של הסרט) שולקח אותה לארץ הענקים. שם מתברר שהענק הזה הוא למעשה פצפון בהשוואה לענקים האחרים, שרודים בו ומתבריינים עליו. וכך דווקא הילדה הקטנה היא שזו שנזעקת להגן על הענק הגדול, אבל הלא-גדול-מספיק-ביחס-לחבריו. הסיבה שאני אוהב את ספילברג באופן כה עקבי כבר כמעט 40 שנה היא כי לצד הכשרון שלו ליצור קולנוע מרהיב בצורניות שלו יש לו עניין עקבי בסיפורים ואיך מספרים אותם. כמעט כל סרטיו ניתנים למיסגור כמעין סיפור-בתוך-סיפור, מסגרת שיוצרת מתח אירוני כשמתחילים לשאול ״מי מספר את הסיפור הזה?״. ״העי״ג״ אינו שונה בכך: זהו סיפור על ילדה שפוגשת ענק ש-א) כותב סיפור; ו-ב) מרכיב ויוצר חלומות. ואז השאלה היא – מי בעל הבית של הסיפור, ומי דמות בסיפור של מי. אבל בעוד שאלה כזאת מרתקת בתוך סרטים כמו ״להציל את טוראי רייאן״ (סרט המסופר בפלאשבק) או ״AI״ (סרט העוסק בזכרונות מלאכותיים, ובניסיון לבנות היסטוריה באמצעות זכרונות של דמויות), היא אלמנט משני, וכמעט אגבי ב״העי״ג״, שהיה יכול להיות מעניין יותר פילוסופית, אם ספילברג היה יוצר את הקבלה הצמודה בין דמות הבמאי ובין דמות הענק (מעין במאי בעצמו). אלא שדומני שספילברג מזדהה דווקא עם הילדה יותר.

את ״העי״ג״ פרסם דאהל ב-1982, 18 שנה אחרי יצירת המופת הגדולה שלו, ״צ׳רלי בממלכת השוקולד״. באותה שנה יצר ספילברג את ״אי.טי״, עם תסריט פרי עטה של מליסה מתיסון. 34 שנה אחר כך, ספילברג שב ומשתף פעולה עם מתיסון שכתבה את התסריט ל״העי״ג״. הציפייה, לפיכך, היתה שאנחנו עשויים לקבל ״אי.טי״ חדש. יותר קרוב ל״הוק״. לקראת סוף ההפקה הלכה מתיסון לעולמה ממחלת הסרטן. זה קרה כשהסרט כבר היה ברובו גמור (ספילברג כבר עמוק בעבודה על ״שחקן מספר אחת״, סרטו הבא), אבל אני לא יכול שלא לחוש שיש אווירת נכאים של טרגדיה ושל פרידה בסרט הזה – פרידה של ספילברג ממתיסון, ושל שניהם מהמיתוס החד פעמי של ״אי.טי״, או אפילו של היותם יוצרי חלומות. מבט כזה הופך את ״העי״ג״ לסרט עצוב כפליים – גם סרט בינוני , וגם השלמה שכל מה שהיה כבר היה.

וכך כתבתי ״התאכזבתי״ ב-800 מילה.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “״העי״ג״, ביקורת”

  1. אופיר 1 יולי 2016 ב - 18:38 קישור ישיר

    לדעתי אתה טועה בביטוי השם, אני והסביבה שלי לפחות מעולם לא קראנו לו ע״יג כמו עיט, זה ״העי״ג״ כמו מילת השאלה ״האם״.

  2. אחד 1 יולי 2016 ב - 20:59 קישור ישיר

    האכזבה האמיתית היא על סופה של תקופה. גם אני נהנסתי לאהבת הקולנוע כשעל הכרטיס חתום ספילברג. הוא תפס אותי כבר כשהייתי קטן ואיתו גדלתי סרט אחרי סרט. עצוב לראות אותו נמוג, כמעט הופך ללא רלוונטי בעשור האחרון. העין עדיין שם, החיתוך והצילום. אבל הנפש כבר עייפה וכנראה שגם חדוות היצירה. לפעמים צריך גם לדעת לשחרר ולצערי אני נאלץ לעשות את זה. אני אסתכל אחורה ואגדל את ילדי על הסרטים יוצאי הדופן של ספחלברג הצעיר וההרפתקן שלא היסס לשנייה.


השאירו תגובה