״היצ׳קוק/טריפו״. 50 שנה לספר

מקבץ ראשון של המלצות לסרטי פסטיבל הקולנוע בירושלים, שייפתח ביום חמישי הקרוב. ונתחיל עם כמה מסרטי התעודה הכי מסקרנים ומדוברים בתוכנייה, ובמרכזם סרטי תעודה העוסקים בקולנוע. וכמו שקורה תמיד בפסטיבלי קולנוע, הסרטים משוחחים זה עם זה. קנט ג׳ונס, מנהל פסטיבל ניו יורק, שביים את הסרט ״היצ׳קוק/טריפו״ מופיע כמרואיין בסרט ״לינקלייטר: החלום כגורל״ (ולינקלייטר, בתמורה, מופיע כמרואיין בסרט של ג׳ונס).

״היצ׳קוק/טריפו״

זה היה רק מתבקש לעשות השנה סרט תיעודי העוסק בספר שכתב פרנסואה טריפו על מפגשיו עם אלפרד היצ׳קוק, במלאת 50 שנה לצאתו לאור. כתבתי את זה לא פעם, וזו דעה שהיא לחלוטין לא מקורית, אבל זהו בעיניי, ובעיני רבים, הספר הטוב ביותר שנכתב על קולנוע. טריפו היה במאי צעיר ומבקר קולנוע ותיק כשהוא הצליח ב-1962 לשכנע את אלפרד היצ׳קוק להיפגש איתו לסדרת ראיונות בהם הם עברו בפירוט נרחב כמעט סרט-סרט בפילמוגרפיה שלו. היצ׳קוק, שהיה רגיל שהתקשורת האמריקאית זלזלה בו, התמוגג מתשומת הלב שהוא קיבל מצד המבקרים הצרפתיים של ״מחברות הקולנוע״ ונענה בנדיבות רבה ובפתיחות מרשימה להצעתו של טריפו. הספר, שיצא לאור ב-1966 ושמתמלל את שיחותיהם (ויצא לאור בתרגום לעברית רק לפני שמה שנים בהוצאת בבל), הוא כה רב-ערך כי הוא לא רק מסביר איך עושים סרטים, אלא גם למה. והשאלה ״למה לעשות סרט?״ היא בסופו של דבר הכי חשובה בתהליך היצירה, שהוא לעיתים קרובות מפרך ומתסכל.

קנט ג׳ונס, מנהל פסטיבל ניו יורק, חבר לסרז׳ טוביאנה, העורך לשעבר של ״מחברות הקולנוע״ ומנהל הסינמטק הצרפתי, ויחד הם ראיינו כמה וכמה במאים לסרט: האמריקאים – מרטין סקורסזה, דייוויד פינצ'ר, ווס אנדרסון, ג'יימס גריי, ריצ'רד לינקלייטר, פיטר בוגדנוביץ' ופול שרדר; הצרפתים – ארנו דפלשן ואוליבייה אסיאס; והיפני קיושי קורוסאווה. אם רציתי סרט על הספר, או גרסה קולנועית לספר, הרי שהתבדיתי והתאכזבתי. הנוכחות של הספר וההקלטות מתוכו בסרט די מצומצמת. סיפור פגישתם וההתכתבות ארוכת השנים של טריפו והיצ׳קוק נמצאת בסרט, כמו גם ניסיונותיהם של הבמאים להסביר למה הספר הזה כה חשוב בעיניהם. אבל בסופו של דבר, רוב הסרט הוא פשוט מחווה לקולנוע של היצ׳קוק. הבמאים הנ״ל לא זקוקים לטריפו כמתווך, אז הם מדברים על האהבה שלהם להיצ׳קוק ולסרטיו. הרגעים הכי מעמיקים והכי משמעותיים בסרט, והם אלה שקיוויתי שיהיו לכל אורכו, הם בסצינות שעוסקות בפירוט רב ב״ורטיגו״ וב״פסיכו״, שבסופו של דבר הפכו להיות שני הסרטים הכי חשובים ומשפיעים על הדורות הבאים בפילמוגרפיה של היצ׳קוק. כסרט המעריך את סרטיו של היצ׳קוק ומנתח כמה מהם, ומציג כמה מרואיינים לאו דווקא צפויים המדברים עליו, ״היצ׳קוק/טריפו״ הוא סרט מהנה ומאיר עיניים. אבל כסרט העוסק בספר, נדמה שהוא מצליח להחמיץ את נושאו, או שהוא לפחות שונה מאוד ממה שדמיינתי שסרט כזה אמור להיות.

״ריצ׳רד לינקלייטר: החלום כגורל״

כאמור, לינקלייטר מופיע כמרואיין ב״הצ׳קוק/טריפו״, וקנט ג׳ונס, הבמאי של ״היצ׳קוק/טריפו״, מופיע כמרואיין בסרט על לינקלייטר. ראשית, הבהרה לגבי הבמאי: קוראים לו לואיס בלאק. וסיקרן אותי לראות את הסרט כי חשבתי שמדובר בקומיקאי הנרגן מ״הדיילי שואו״. ובכן, מתברר שמדובר שלואיס בלאק אחר (הם מאייתים את שמם אחרת), אחד ממייסדי פסטיבל SXSW ועורך עיתון מקומי באוסטין, טקסס.

ריצ׳רד לינקלייטר עובר תקופה מעניינת: הוא הוציא שלושה סרטים ברצף בתוך שלוש שנים וחצי, שניים מהם היו מהטובים והמהוללים בקריירה שלו עד כה (״לפני חצות״, איתו הוא הגיע כאורח לפסטיבל ירושלים ב-2013, ו״התבגרות״) והשלישי נכשל (״כולם רוצים את זה!!״). באותו פרק זמן, לינקלייטר עמד במרכזם של לא פחות משלושה סרטי תעודה. ״החלום כגורל״ הוא השלישי מביניהם, והוא אמור להיות המקיף והאינטימי ביותר מבין השלושה, בעיקר כי לינקלייטר פתח את ביתו ואת הארכיון שלו בפני יוצריו. כלומר, שאם אתם ממש מעריצים את לינקלייטר ורוצים לדעת עליו הכל, זה הסרט. אבל הסרט הזה גם חושף, לדעתי, את מגרעותיו של לינקלייטר: למעט אמביציה מעוררת השתאות, הוא לא כל כך מעניין. חלק מסרטיו נפלאים, אחרים סתמיים ובינוניים (ועליהם הסרט הזה מדלג), ואם יש איזשהו סוד ליצירה שלו, או קסם כלשהו, או מרכיב סודי, הסרט לא חושף אותו. נראה לי שפשוט אין. מה שכן, הסרט שמתחיל ונגמר בהצלחה העצומה של ״התבגרות״ ועוקב אחרי שנות ההפקה שלו, מאיר את קווי הדמיון שבין חייו האישיים של לינקלייטר ובין חיי הדמויות של רוב סרטיו, ואת הבהלה היצירתית הכמעט אובססיבית שהוא נתון בה. למעריצים בלבד.

"Tower״. הזוכה התיעודי

״מגדל״

אם יש דבר אחד שיוצאים ממנו מהצפייה בסרט על ריצ׳רד לינקלייטר זו ההיכרות עם הקהילה הקולנועית שצמחה באוסטין, טקסס. לינקלייטר, שגדל בעיירה קטנה בטקסס, החליט לעבור לאוסטין ולא לניו יורק, ולנסות להיות יוצר שם. הוא גם הקים את הסינמטק המקומי. ״מגדל״, הסרט התיעודי שזכה השנה בפסטיבל SXSW, הוא תוצר של אותה קהילת קולנוע באוסטין. זהו סרט תיעודי באנימציה שמספר, כמעט בזמן אמת, את מה שקרה בבוקר של 1 באוגוסט, 1966, לפני 50 שנה, כשסטודנט להנדסה בשם צ׳רלס וויטמן עלה על מגדל התצפית בלב קמפוס אוניברסיטת טקסס באוסטין, שלף רובי צלפים ובמשך 90 דקות ירה בכל מי שעבר בטווח הראייה שלו. 16 אנשים הרג וויטמן באותו בוקר (14 בקמפוס, וכן את אשתו ואת אמו, לפני שהוא יצא לצלוף בעוברים ובשבים האנונימיים). קית מייטלנד, הבמאי של ״מגדל״, חזר אל ניצולי אותו בוקר ואל חומרי הארכיון, ובעזרת שחקנים ואנימציה שיחזר את מה שקרה שם (ההשפעה של ״ואלס עם בשיר״ על הסרט ניכרת). פיטר בוגדנוביץ׳, שלפני רגע ראינו אותו כמרואיין ב״היצ׳קוק/טריפו״, השתמש באירוע הירי מהמגדל בטקסס כהשראה לסרטו ״Targets״ מ-1968.

״ווינר״

אחד מסרטי התעודה הכי מדוברים השנה באמריקה. הוא כבר זכה בפרס התיעודי הראשי בסאנדאנס, ויש להניח שתפגשו אותו גם באוסקר. זה גם סרט תיעודי מהסוג שכבר לא ממש עושים, בו במאים מקבלים רשות להתלוות 24/7 לדמות מוכרת. בדרך כלל, פרופילים של מפורסמים, בין אם הם פוליטיקאים או יוצרים, מבוססים על ראיונות וקטעי ארכיון. יש בהם משהו שמור ומגונן. כאן, החליט אנתוני ווינר להמר ולהיות לוליין שהולך על חבל דק בלי רשת ביטחון כשהוא הסכים לתת לג׳וש קריגמן ולאליז סטיינברג רשות להתלוות אליו במסע הבחירות שלו לראשות עיריית ניו יורק. הסרט הזה יוצא דופן כי הוא מצליח לתעד את הלוליין הזה נופל מהחבל הדק שלו ומתרסק על האדמה. ב-96 דקות מצליחים קריגמן וסטיינברג ללכוד את כל המחלות של הפוליטיקה, התקשורת והאנושות של המאה ה-21.

נתחיל עם השם הדו-משמעי. כשאנחנו כותבים אותו בעברית, השם ״ווינר״ נשמע לנו כמו ״מנצח״, ההפך מ״לוזר״. אבל ״ווינר״, כפי שהוא מאוית כאן (Wiener, להבדיל מ-Winner), הוא עבור האמריקאים שם של נקניקיה, ובהשאלה – בולבול. וזה השם איתו נכנס חבר הקונגרס היהודי הצעיר אנתוני ווינר לפוליטיקה. כבר בדקות הראשונות של הסרט מזכירים לנו את הפרשה שהפכה אותו למפורסם – או, בעצם, לידוע לשמצה –  ולפאנץ׳-ליין של כל כך הרבה בדיחות בתוכניות הלייט-נייט האמריקאיות: ווינר, שהתבלט ככוכב העולה של המפלגה הדמוקרטית, וכמי שהצליח להביך כהוגן את ותיקי השמרנים, צייץ בטעות תמונה של הבליטה בתחתוניו. כמה אירוני, כמו במחזה של חנוך לוין, שאנתוני הנקניקיה, באמת ייפול בגלל הנקניקיה. הסיפור הזה, וניסיוניות ההכשחה והשקר של ווינר, רק החריפו את המשבר עד שהנשיא אובמה בעצמו ביקש ממנו להתפטר מהקונגרס, כדי להציל את המוניטין של המפלגה הדמוקרטית. זה הסיפור התקשורתי שרוב האמריקאים מכירים, והוא מוגש עוד לפני סיום כותרות הפתיחה. כי ״ווינר״ היה אמור להיות הסרט שמראה איך אותו אנתוני ווינר מצליח לגאול את עצמו מהסקנדל הזה ולנסות להיבחר לראשות עיריית ניו יורק ב-2013. כידוע, ראש עיריית ניו יורק הנוכחי הוא ביל דה-בלאזיו ולא אנתוני ווינר, אז אולי הסוף ידוע מראש, אבל לא בטוח שידוע מה קרה בדרך. השורה התחתונה: ווינר נתפס שוב עם התחתונים למטה. וזה היה אחרי שהוא סחף אחריו את הנניו יורקיים, וניהל קמפיין סוער וחברתי מאוד, שמדבר על שיוויון וצדק חברתי, ועזרה סוציאלית. אבל אנחנו חיים בעידן חשוף, בו פוליטיקאי – גם אם הוא ערכי ובעד בני האדם, לא מצליח לשלוט באגו ובדחפים, ויותר מזה, לא מצליח להסתיר את חטאיו. אבל חמור מזה: זה עידן שבו פגם אישי בחייו של מועמד, מוחק בין לילה את האג׳נדה שלו ואת הרעיונות שהוא העלה, שלפני רגע זכו לתמיכה גורפת. זה סרט על כך שהשטחי כנראה תמיד ינצח את המעמיק. אבל מבחינתי, זהו בכלל לא פרופיל של אנתוני ווינר – שלא ברור אם הוא דמות טראגית, או ליצן חצר בקומדיה דלה-ארטה – אלא דיוקן של אשתו, הומה אבדין. מי שהיתה היועצת הכי בכירה לצד הילארי קלינטון צריכה גם להתמודד עם הבושות התקשורתיות שעושה האיש שהיא מריצה לראשות העירייה, וגם להתמודד עם מעשיו בתור אשתו. ואם יש דמות מורכבת וסוערת ומרתקת בסרט הזה, זו היא.

ציוץ