מייקל צ׳ימינו (במאי ״צייד הצבאים״), 1939-2016
רוברט דה-נירו ב״צייד הצבאים״. צילום: וילמוש זיגמונד
יש במאים שהם כמו כלי נשק. יש כאלה שהם כמו רובה צלפים – כל יריה שלהם פוגעת. יש כאלה שהם כמו מכונת יריה – מרססים לכל כיוון, לפעמים פוגעים ולפעמים מפספסים. מייקל צ׳ימינו, בעיניי, היה אקדח ריבולבר (תופי) שהיה בו רק קליע אחד. באופן רשמי, צ׳ימינו, שהלך הלילה לעולמו והוא בן 77, חתום כבמאי על שבעה סרטים (כמו טרקובסקי), אבל אם נהיה כנים באופן אכזרי הוא בעצם חתום רק על אחד: ״צייד הצבאים״. אנחנו מדברים על כל שאר הסרטים, לדעתי, רק כי ביים אותם הבמאי של ״צייד הצבאים״.
מישהו פעם אמר לי את זה: דור שלם של יוצרים ישראליים הלך ללמוד קולנוע בגלל ״צייד הצבאים״. למי שנולד בסביבות 1960, והיה בן 18 ב-1978, הסרט הזה היה חוויית חיים. מפגש עם דבר עצום שנקרא ״קולנוע״ שהוא לא רק סיפור ולא רק דמויות אלא חוויה כוללת ועצומת מידות של צילום וסיטואציות והתחושה הזאת שאתה צופה במשהו וחש כאילו אתה מתנש חזיתית בקיר. זה היה ״צייד הצבאים״ (ובתור מי שראה את סרטי שנות השבעים בסינמטק בשנות השמונים אני תמיד מודה שהעובדה שראיתי את ״אפוקליפסה עכשיו״ לפני ״צייד הצבאים״ גרמה לי להעריץ את הראשון על פני השני, בעוד שעבור אלה שראו סרטים באופן כרונולוגי זה היה לרוב ההפך).
אז גם אני, כמו רבים, מחפשים דרכים להגן על ״שערי החופש״ (״Heaven's Gates״), סרט שהיומרה שלו התאפשרה בזכות ההצלחה והאוסקרים של ״צייד הצבאים״, אבל המחיר שלו הביא לקריסתו של אולפן קולנוע (יונייטד ארטיסטס). אלה היו הימים שבהם כשלון עצום אחד היה יכול למחוק קריירה שלמה: תשאלו את איליין מיי שפחות או יותר באותה תקופה יצרה את ״אישתר״ ובזאת גם היא גמרה את הקריירה שלה. הסיבה ש״שערי גן עדן״ מוטט את הקריירה של צ׳ימינו היתה לא רק בגלל שהוא היה אשם להפסד של עשרות מיליוני דולרים, אלא כי הוא סירב ללמוד מכך את הלקח. האולפנים, באופן מזוכיסטי, המשיכו להציע לו פרויקטים, אבל גם מאלה שהוא הסכים להם הוא פוטר ברגע שהובן שוב ושוב שצ׳ימינו לא נח עד שהוא מכפיל ומשלש את התקציב וימי הצילום, ובמקביל מצמצם את הנגישות של הקהל לתוצאה הסופית (ובכל זאת, היה מעניין אותי לראות את הגרסה שלו ל״נולד בארבעה ביולי״ שסטון ביקש ממנו לביים אבל האולפן לא הסכים לכך בשום אופן, ובכל מקרה שיתוף הפעולה בין סטון ובין צ׳ימינו – שהתחיל בגרסה שלא נעשתה ל״אקספרס של חצות״ והסתיים ב״שנת הדרקון״ – היה מעניין; נראה לי ששני האנשים הבעייתיים האלה התאימו זה לזה).
״צייד הצבאים״. השעה הראשונה
לפני כמה שבועות שודר ״צייד הצבאים״ בערוץ הסרטים של יס במסגרת משבצת הסרטים הבלתי נשכחים. זו משבצת שאני אוהב לרפרף עליה כי היא נותנת אינדיקציה לתאריך התפוגה של סרטים, גם כשהם טובים ואהובים. סרטים שאהבתי ואני צופה בכמה דקות בהם ואין לי יותר שום סבלנות להם; ומולם סרט כמו ״צייד הצבאים״, כמעט שלוש שעות, שאתה נתקל בו פתאום באמצע הלילה בטלוויזיה וקופא במקום – אי אפשר להעביר ערוץ, אי אפשר ללכת לישון, הסרט הזה עדיין לוכד, בשילוב המוזר שלו בין עדינות ובין אכזריות בלתי נתפסת. מייקל צ׳ימינו עסק ב״צייד הצבאים״ ביריה האחת, החד פעמית – האתגר לצוד צבי באצעות יריה אחת, הסכנה שבמשחק עם אקדח הטעון בקליע אחד – וככה הוא היה כבמאי. קלע בול ביריה אחת, וזה נורא וזה מרשים וזה גם טראגי.
(לפני כמה חודשים הלך לעולמו הצלם וילמוש זיגמונד. זיכרו: וילמוש צילם גם את ״צייד הצבאים״ וגם את ״מפגשים מהסוג השלישי״, שניהם יצאו ב-1978. שניהם מהסרטים עם הצילום הכי מדהים בתולדות הקולנוע. וכן, כפי שבחירת התמונות בפוסט מעידה, אני אוהב את הסצינות בפנסילווניה הרבה יותר מאשר את הסצינות בווייאטנם).
"שערי החופש" נקרא באנגלית Heaven's Gate.
Gates of Heaven זה הסרט של ארול מוריס על הבית קברות לחיות מחמד
================
רוה לעמית: תודה. אוהב יותר את הסרט של ארול מוריס.
אמנם נולדתי בשנות ה 80 אבל זה אכן הסרט שבגללו הלכתי ללמוד קולנוע, יש משהו בסצנות בפנסילבניה בין דה נירו לווקן שרודף אותי עד היום, כל כך הרבה שלא נאמר.
וכמובן סצינת הרולטה הבלתי נשכחת.
לא נעים לי וכנראה אני לא מבין כלום אבל ״שנת הדרקון״ סרט מצוין בעיני. אפילו אחד האהובים עלי.
אמת ברוטלית מדברת אלי. (וכן זה סרט גזעני במיוחד אבל משקף את המציאות של היחסים הבין גזעיים)
סליחה.
בדיוק ראיתי לא מזמן שוב את צייד הצבאים, ואני עדיין לא מבין עד הסוף את המהומה סביבו. זה סרט מרשים אמנם, עם לא מעט רגעים עוצמתיים ומשחק מעולה, אבל הוא גם נורא בעייתי. משהו במבנה של הסרט לא עובד לי. המערכה הראשונה שלו נמרחת ומרגישה ארוכה מדי, המערכה השנייה קצרה מדי ומדלגת בין סיטואציות ולוקיישנים בלי הסבר, המערכה השלישית מקוטעת ולא ברורה, והכל מסתיים באופן שרירותי. קשה להבין מה מניע את הדמויות להתנהג בצורה מסוימת (גם תחת התירוץ של הלם קרב) ויש כל הזמן תחושה כאילו נעלמו בעריכה סצינות שהיו צריכות לקשור את האירועים ביחד.
תודה. ראיתי את "צייד הצבאים" פעמיים, בתור נער ולאחרונה (בן 29) – ודווקא בתור נער חיבבתי את הסרט הזה יותר. אחרי שנים שזכרתי אותו לטובה וחיכיתי לצפיית הקאמבק – התאכזבתי. כנראה שהציפייה שלי היתה גבוהה מידי. בכל אופן, קיפלתי אותו לקופסה ואחזור אליו שוב עוד עשור או משהו כזה, מקווה שהגלגל שוב יתהפך.