28 מרץ 2016 | 20:37 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

פוסט אורחת: הדר טורוביץ מסכמת את פסטיבל SXSW באוסטין, טקסס

״Everybody Wants Some״, הסרט החדש של ריצ׳רד לינקלייטר אחרי ״התבגרות״. סרט הפתיחה של sxsw

״Everybody Wants Some״, הסרט החדש של ריצ׳רד לינקלייטר אחרי ״התבגרות״. סרט הפתיחה של sxsw

לפני שבוע ננעל פסטיבל sxsw באוסטין טקסס (האותיות sxsw מייצגות את המילים ״South by South West״, שזה שמו הרשמי של הפסטיבל). הפסטיבל הקטן וההיפסטרי הזה הפך, 30 שנה אחרי השקתו, לאחד מאירועי הקולנוע המובילים באמריקה, המקום להזניק סרט הפונה לקהל צעיר ומעודכן. זה הפסטיבל שבו התגלתה לראשונה לינה דאנהם, שזכתה בו בפרס הראשון על סרט הביכורים שלה, ״רהיטים קטנים״, שהזניק אותה לחוזה עם HBO. זה הפסטיבל בו הוקרן בבכורה לפני שנה ״אסון מהלך״ של ג׳אד אפטאו ואיימי שומר. ועם כל שנה שעוברת, זה פסטיבל שהוליווד מתחילה לחזר אחריו, מתוך הבנה שמגיע אליו קהל שלא מצוי בפסטיבלים אחרים. מה גם, שבמקביל לפסטיבל הקולנוע מתקיימים עוד שני אירועים במקביל: שואוקייס מוזיקלי, המציג להקות עצמאיות חדשות, רגע לפני פריצתן הגדולה; וכנס דיגיטלי, שעוסק בכל מה שקשור בעתיד האינטראקטיבי של עולם ההיי-טק, האינטרנט והגיימינג. מוזיקאים, קולנועים והיי-טקיסטים – זה קהל שהוליווד למדה רק בשלוש השנים האחאונות שכולם מתקבצים בשבוע הזה באוסטין, שכבר מזמן הפכה למוקד עלייה לרגל עבור קולנוענים צעירים (אוון וויליסון, ווס אנדרסון, טרנס מאליק, דיוויד גורדון גרין, ג׳ף ניקולס, רוברט רודריגז, מתיו מקונוהיי וכמובן ריצ׳רד לינקלייטר – כולם מאוסטין). ״פרינסס שואו״ ו״מיסטר גאגא״ הישראליים הוצגו השנה בפסטיבל. בשני המקרים מדובר בסרטים תיעודיים שיש להם מפיצים אמריקאיים שבחרו לקיים את הבכורות של הסרטים האלה דווקא בטקסס, מתוך הבנה ששם הם יםגשו את קהל היעד הנכון ביותר להם (ואכן, ״מיסטר גאגא״ זכה בפרס חביב הקהל בסקצייה שבמסגרתה הוקרן).

בפסטיבל האחרון ביקרה העיתונאית הדר טורוביץ׳ (שהיתה עורכת שלי ב״פנאי פלוס״, וגם שכנה), כיום אשת תוכן בסטארט-אפ ישראלי. היא נכחה בכנס האינטארקטיבי של הפסטיבל, אבל הגיעה גם לסרטים המוצגים בפסטיבל המקביל. הנה הדיווח שלה על כמה מהסרטים הבולטים שנחשפו השנה ב-sxsw:

כשאתם מגיעים לאוסטין, זכרו את האלאמו (צילום: הדר טורוביץ׳)

כשאתם מגיעים לאוסטין, זכרו את האלאמו (וגם את הפרמאונט). צילום: הדר טורוביץ

יריות, קוביות ונקניקיות. מאת הדר טורוביץ

קטגוריית הקולנוע ב-sxsw היא רק אחת משלוש שמאגד תחתיו הפסטיבל (לצד אינטראקטיב ומוסיקה), שהפך כבר לחלק אינטגרלי מאוסטין, העיר בה הוא מתרחש, ולרוב בלתי אפשרי להפריד בין הלוקיישן למרתון החוויות האינטנסיבי שמציע הפסטיבל. כל זה נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט הפתיחה של הפסטיבל: ״Everybody Wants Some״ של ריצ׳רד לינקלייטר, שהתחיל את הקריירה שלו באוסטין, הקים את אגודת הקולנוע המקומית ומתגורר בה עד היום. הסרט החדש מתרחש כולו באוסטין של שנות ה-80 ומרגיש כמו סרט ההמשך ל-״Dazed and Confused”, סרט התיכוניסטים של לינקלייטר (בו התגלה מתיו מקונהיי) – ועכשיו, בשנות הקולג׳. על אף ההתניה המתבקשת, שווה להתייחס אליו כסרט נפרד ולא כסרט המשך, ולו בגלל שלינקלייטר מביא את הכישרון המפורסם שלו לתיאור ריאליסטי של אינטראקציה בין בני אדם לשלמות מלוטשת ומהנה. הסרט ייצא להקרנות מסחריות באמריקה באפריל וסביר שחובבי לינקלייטר יתעלפו עליו.

"Tower״. הזוכה התיעודי

“Tower״. הזוכה התיעודי

שניים מהסרטים שראיתי זכו בפרסים בתחרות הרשמית. הסרט שזכה בתחרות הדוקומנטרית הוא הסרט הטוב ביותר שצפיתי בו בפסטיבל ואחד הטובים שראיתי השנה. ״Tower״, בבימויו של קית מייטלנד, עוסק בטרגדיה שקרתה באוסטין לפני 50 שנה, ב-1966, כשצלף עלה למגדל שבמרכז הקמפוס של אוניברסיטת טקסס והתחיל לטווח באנשים. 14 איש נהרגו. הסרט משחזר את הסיפור ועוקב אחר הניצולים ועושה זאת באמצעות אנימציה משולבת בחומרי ארכיון. במסגרת העבודה על הסרט רואיינו וצולמו הניצולים, ולאחר מכן הובאו שחקנים צעירים שצילמו מחדש את המונולוגים שלהם כשהם מגלמים אותם בצעירותם. לאחר מכן הוקמו דמויות השחקנים לתחייה באנימציה על ידי צוות אנימטורים נרחב והתוצאה מטלטלת ממש. הסרט מומן בפרויקט מימון המונים באתר אינדיגוגו והוא נוגע לראשונה בטראומה שנקברה באוסטין עשרות שנים לפני הטבח בקולומביין, הרבה לפני שמישהו ידע לקרוא לתסמונת פוסט טראומה בשם. הסרט יוקרן בערוץ pbs במהלך השנה הקרובה ויוצריו הביעו תקווה שלאור הזכייה בפרס, יצליחו להוציא אותו להקרנות מסחריות באוגוסט.

הזוכה בפרס הפיצ׳ר העלילתי הוא ״The Arbalest״ של אדם פיני. סרט פסטיבלים הזוי וסוריאליסטי עם ויזואליה מוקפדת בהשראת ווס אנדרסון, על האיש שהמציא את צעצוע פופולרי (מעין קוביה הונגרית) והאשה אליה פיתח אובססיה חולנית. זה סוג הסרטים שבחצי שעה הראשונה שלהם, אין לך מושג במה אתה צופה ובסופם אתה מתמוגג ממה שראית, גם אם אתה מתקשה להסביר מה זה היה. ברגעים מסויימים הוא מזכיר קצת את ״הלובסטר״, וזו מחמאה גדולה.

ואי אפשר להתייחס ל-sxsw בלי להתייחס למעין בכורה שערכו סת׳ רוגן ושותפו אןן גולדברג לסרטם החדש ״Sausage Party״, סרט אנימציה שללא ספק יקבל דירוג R אם לא גבוה מזה. רוגן וגולדברג הציגו גרסה לא גמורה של הסרט (ממש לא גמורה – כל השליש האחרון כמעט חסר תנועה, יש סצינות שלמות שמצויירות ביד, בדו מימד, ללא רקע, ללא פסקול) מה שלא מנע מהקהל לגעות בצחוק באופן משולח רסן. מדובר בסרט ששם לעצמו למטרה להעליב את כולם, ולזעזע איפה שרק אפשר ואת כל זה הוא עושה באנימציה מתוקה שלא מביישת את העבודות שיוצאות מפיקסאר/דיסני בשנים האחרונות. כל החברים הקבועים של רוגן משתתפים בדיבוב, ומגדיל לעשות אדוארד נורטון עם דמות גאונית במיוחד. בדיחות סקס, הפרשות וכל סטריאוטיפ אפשרי הופכים את הסרט הזה לתענוג פסיכי, גם אם לרגעים מבחיל.

אוסטין היא עיר שאוהבת קולנוע. הרבה יוצרים עשו באוסטין את צעדיהם הראשונים והרבה אנשי קולנוע בוחרים לגור בה עד היום. תושבי אוסטין ממלאים את הקרנות סרטי הפסטיבל ומתפוצצים מגאווה כשהם מדברים על המורשת הקולנועית המקומית. כל זה הופך את הצפייה בסרטים בפסטיבל לחוויה אחרת מכל פסטיבל מעונב כזה או אחר. וזה עוד לפני שהזכרתי את העובדה שחלק ניכר מההקרנות משובצות בקולנוע אלאמו, האולם המקומי המיתולוגי בו אפשר לאכול ולשתות בזמן הסרט וכל כולו מקדש וארכיון לסרטים ישנים, או באולם הפרמאונט שהוא תצוגת תכלית של פאר הוליוודי ישן. הקולנוע חוזר להיות קסם באוסטין וזו תחושה שאי אפשר להימלט ממנה.

עוד כמה סרטים בקצרה:

Rainbow time – סרט אינדי קטן שהפיקו האחים דופלאס (גם הם התחילו את הקריירה שלהם באוסטין) על מערכת יחסים בין שני אחים, שאחד מהם סובל ממוגבלות מוחית קלה. קלישאה של סרטי אינדי במובן הטוב של המילה.

Operator – נסיון מפוספס להתעסק עם הקירבה ההולכת וגדלה של אינטיליגנציה מלאכותית לחיינו. “Her” עשה את זה מצוין, זה, הרבה פחות.

My Blind Brother – קומדיה רומנטית מעדות סרטי האינדי. סרט צפוי עם המון בעיות אבל גם עם חן וחמידות כללית.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה