21 יולי 2016 | 23:42 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״מכסחות השדים״, ביקורת

״מכסחות השדים״. א-פייג

״מכסחות השדים״. א-פייג

נגיד זאת כך: ״מכסחות השדים״ הוא סרט מהנה, ולעיתים מאוד. ועוד: אם לא הייתי מכיר את ״מכסחי השדים״ המקורי מ-1984 (ואת סרט ההמשך מ-1989, שהסרט הנוכחי דווקא מזכיר אותו יותר) יש סיכוי שהייתי נהנה מ״מכסחות השדים״ אפילו יותר, רק על בסיס הקונספט המבריק שלו (קומדיה על ארבעה פיזיקאים/יות שהופכים את השכלתם המדעית לכלי לגירוש שדים, ברמה הפיזיקלית/מולקולרית/קוונטית). וכך, בשם ההגינות, אני מעיד שבת ה-14 הפרטית שלי נהנתה מהסרט מאוד, ממש כפי שאני נהניתי מהמקורי כשראיתי אותו בגיל 16. ולכן, מי שמבקש רק המלצה על בידור סביר ולא מחייב, ראו הומלצתם.

אבל…

יש שתי סוגיות שכדאי להעלות סביב ״מכסחות השדים״ מתוך ההשוואה בינו ובין הסרט המקורי מ-1984.

1. פול פייג. מאז ההצלחה האסטרונומית של ״מסיבת רווקות״, פול פייג הפך לבמאי מבוקש ועסוק מאוד, בעיקר לקומדיות נשיות. או באופן ספציפי: לסרטים בכיכובה של מליסה מקארתי, ש״מסיבת רווקות״ בעצם הזניק את הקריירה הקומית שלה (מי כבר זוכר אותה בתור סוקי מ״בנות גילמור״?). בארבעת סרטיו, פייג הוא בעצם המוציא והמביא של מקארתי, עם רמת הצלחה משתנה. אני מודה שב״מרגלת״, סרטם המשותף הקודם, היו כמה רגעים לא רעים, בעיקר בפתיחה. אבל, כשיש לנו את ״מכסחות השדים״ מולנו ואת ״מכסחי השדים״ מולו מתחוור לנו עד כמה פייג הוא במאי מוגבל, בוודאי בהשוואה לאייוון רייטמן, הבמאי של הסרט המקורי. רייטמן הוא בעיני אחד מבמאי הקודמיה הגדולים של אמריקה, בדיוק בגלל שהוא ידע איך לשלב בין קומדיות – שאפשר לעשות באופן קאמרי וצנוע – ובין סרטים בעלי רוחב יריעה גדול ושאפתני יותר. בין 1979 (״Meatballs״) ל-1993 (״ג׳וניור״), לרייטמן היה רצף הצלחות מרהיב בעיניי, בו הוא לא רק ייבא למסך דור חדש של קומיקאים שהתגלו על הבמה ובטלוויזיה (ג׳ון בלושי, ביל מוריי, הרולד ראמיס), אלא גם הקפיץ את הקומדיה האמריקאית לסטרטוספרה חדשה (השיא של רייטמן, בעיניי, הוא ״דייב״, אבל גם העובדה שהוא הפך את ארנולד שוורצנגר לכוכב קומי ב״תאומים״ ו״ג׳וניור״ תיזקף לזכותו).

ופול פייג לא מתקרב לזה. הסיבה שהוא מביים רימייק ל״מכסחי השדים״ היא בזכות הבימוי של אייוון רייטמן והתסריט של הרולד ראמיס ודן אייקרויד. ״מכסחות השדים״, חביב ומהנה ככל שיהיה, הוא סרט נטול הברקות. הוא לא נורא מצחיק והוא לא מספיק חכם. רייטמן יודע לביים גם הומור מילולי, גם סלפסטיק וגם אקשן. פייג -כבמאי וכתסריטאי – מדדה מאחוריו בקושי. ל״מסיבת רווקות״ זה אולי מספיק, ל״מכסחות השדים״ – אם הוא רוצה להחזיק נר ליד המקור – לא.

2. הקאסט הנשי. זה המהלך ההוליוודי שאנחנו חיים בתוכו – לקחת את כל הנראטיבים העלילתיים הקלאסיים ולספר אותם מחדש עם גיבורה במרכז ולא גיבור. כשזה מגיע מהוליווד זה קורה רק כי קבוצות המיקוד גילו שיש לזה קהל וזה יכניס כסף, אבל זה מעיד על השינוי שחל במציאות שמחוץ להוליווד: גיבורות נהיו נפוצות ודומיננטיות, כי האולפנים גילו שאי אפשר יותר להתעלם מצופות הקולנוע. הוליווד התייחסה בעבר לצופות רק כנספחות לצופים: הבנים הם שלוקחים את הבנות לדייטים ומחליטים מה לראות, אז במרכז הסרט היה צריך שיהיה גיבור ושהוא ישיג לו בת זוג. נשים כישות עצמאית מודרו רק ל״תכנים נשיים״ – קרי, קומדיות רומנטיות וסוחטי דמעות. אבל זה השתנה: פתאום הוליווד גילתה שלנערה בת 14 יש טעם משל עצמה, והוא נע על הספטקרום הרחב שבין ג׳וג׳ו מויס ובין ג׳יי.ג׳יי אברמס. וכך ״מלחמת הכוכבים״ נולדת מחדש עם גיבורה, וג׳אד אפטאו זונח את הגברים החנונים שלו לטובת לינה דנהם ואיימי שומר, וסנדרה בולוק הולכת לקחת את ״אושן 11״ ולהפוך אותו לסרט עם צוות כל-נשי. וזה נראה הגיוני וטבעי עד שנתקלים בשתי עובדות: האחת, שיש לא מעט מטורפים באמריקה שיושבים על הטוויטר שלהם (השנאה האמריקאית מתועלת לטוויטר, בישראל זה פייסבוק) ומקיאים זעם על כך שמישהו נותן לאשה להוביל סרט. אבל מטורפים שמרניים מיזוגניים יש בכל מקום. העובדה השניה המדכאת היא שהתקשורת (האמריקאית, ואז גם הישראלית) הפכה את זה לסיפור. למעשה, במשך שנתיים זה היה הסיפור שהוביל כל התייחסות ל״מכסחות השדים״, מתוך תחושה שהשנאה הזאת עשויה להרוג את הסרט (מסתבר שבכלל לא). הנוכחות של הסיפור בתקשורת, לדעתי, לא היתה על כך שיש גברים עם הפרעות שמבטאים מיזוגניה בפנים גלויות, אלא היא עדות לא-סמויה לכך שהמיזוגניה הזאת קיימת בתקשורת עצמה, תחת המסווה של ״אנחנו רק מדווחים על מה שקורה״. ובכן, כשהתקשורת מדווחת על ״פוסט ויראלי״ שקיבל אלפי לייקים מתוך אוכלוסיה של מאות מיליונים, זו דרכה של התקשורת להגיד: הם בעצם אומרים את מה שאני לא יכולה להגיד, אז אני מביאה את זה בשמם, ומצטדקת ״אבל זה מה שהציבור חושב״. ובכן, זה לא. זו התקשורת.

והבעיה הכי גדולה? ש״מכסחות השדים״ משחק ישר לידיים של כל אלה. כי הוא לוקח ארבע קומיקאיות ממש מצחיקות, שם אותן בתפקיד של ארבעה קומיקאים ממש מצחיקים, אבל לרגע לא באמת מצליח לנמק למה נעשה היפוך התפקידים הזה (שדואג לייצוג הנשי, אבל משאיר את האוכלוסיה השחורה במיעוט בולט, ומחוץ לייצוג של הדמויות האקדמיות). כלומר, כל העניין הנשי הוא רק קטע – שנראה בעיקר כמו קטע גברי (למעט כמה בדיחות מצחיקות, אבל אינפנטיליות, על חיפצונו של כריס המסוורת, כמעין קונטרה לאופן שבו נשים הוצגו עד כה). כלומר, שגם המימד החתרני – שלא לומר הרדיקלי – שהיפוך התפקידים היה יכול להביא נגוז מהסרט. וזה רק עוד סממן לכך שזה פשוט פרויקט שטופל בידיים מלאות הערכה וכבוד, אבל מועטות יכולת.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״מכסחות השדים״, ביקורת”

  1. Shai 22 יולי 2016 ב - 1:13 קישור ישיר

    אבל לאבל ?
    הסרט המקומי=הסרט המקורי

  2. אביגיל 23 יולי 2016 ב - 23:11 קישור ישיר

    העובדה שהסרט לא מנמק את הקאסט הנשי שלו זו בדיוק הנקודה. האם מישהו חש צורך לנמק את הקאסט הגברי של מכסחי השדים המקורי, או את כל הסרטים האחרים שבהם נשים הן, לכל היותר, קישוט? אז למה לא לעשות סרט שבו כל הדמויות הראשיות הן נשים, מבלי שאף אחד מעיר על כך או חושב שיש צורך להצדיק את זה?

    מה גם שנדמה לי שאתה מתעלם לגמרי מהאמירה שהסרט עושה דרך הנבל שלו. בסצינת ההתעמתות מול הגיבורות, הנבל מתלונן שאף אחד לא מעריך אותו ואת המבריקות שלו. מליסה מקרתי עונה ״אז מה? אנשים מתעלמים ממני כל הזמן ואני לא מנסה להרוס את העולם.״ אם אתה רוצה חתרנות, הנה היא. כשגבר חש לא מוערך, הוא חושב שמותר לו להרוס את כל היקום בתגובה. אבל נשים צריכות פשוט לקבל את העובדה שהן יזכו לחוסר הערכה, התעלמות, המעטה ביכולות שלהן, ולבסוף, כשהן כן מצליחות לעשות משהו, הקטנה של ההישג שלהן. אם אתה לא רואה איך כל זה בא בתגובה ישירה לשליליות ולמיזוגניה שקיבלו את פני הסרט, פיספסת די הרבה.

  3. גלי גולן 31 יולי 2016 ב - 12:48 קישור ישיר

    “הוא לוקח ארבע קומיקאיות ממש מצחיקות, שם אותן בתפקיד של ארבעה קומיקאים ממש מצחיקים”

    אני לא כל כך הבנתי – מה ההבדל בין תפקיד של קומיקאי לקומיקאית? קומיקאית גם צריכה להניק על הבמה? לקבל מחזור?

    והסרט הזה ועוד איך עשה משהו מהפכני: הוא לקח 4 נשים, שם אותן כגיבורות של הסרט… ולא הציג אף אחת מהן כמושכת. לא בטעות, לא בכוונה, לא במקרה, ולא בתאונה – לאף אחד לא היתה סצינה שנועדה להראות שהיא עומדת בסטנדרטים של המראה ההוליוודי. זאת ועוד – למרות ש – 4 הנשים הגיבורות המובילות של הסרט לא הוצגו כיפות או כסקסיות…לא הובאה גם אף דמות נשית אחרת למלא את התפקיד הזה!! כריס המזוורת שיחק פרודיה על תפקיד ה eye candy ועשה את זה מקסים – מה שרק הדגיש את זה שאין בסרט הזה אף אישה שהתקפיד שלה הוא להיות יפה – עם או בלי לשתוק.

    אין כמעט – או בכלל – סרטים כאלה בעולם. זו חתיכת מהפכה.


השאירו תגובה