28 ספטמבר 2006 | 11:10 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

אדממה

א. “אדמה משוגעת” של דרור שאול יהיה הנציג הישראלי לאוסקר האמריקאי. הוא מצטרף היום לרשימה של כ-60 סרטים, מתוכם תבחר ועדה מיוחדת של חברי אקדמיה – שתצפה במהלך נובמבר-דצמבר בכל הסרטים – את חמשת הסרטים שייזכו למועמדות ויועמדו לבחירת כלל חברי האקדמיה. המועמדויות לאוסקר יפורסמו ב-23 בינואר 2007.

ב. בסופו של דבר זה היה דרבי קצוות. קיבוץ כיסופים נגד טבריה. הילד עם האמא המשוגעת ניצח את הסופרת עם האמא המטורללת. זו אושפזה ב”בית הבראה” בנהריה, זו במוסד בנתניה. שתיהן אוהבות להתערטל בפומבי.

ג. לפני שבוע השקתי ב”פנאי פלוס” את פרס אצבע הזהב (פשוט כי זה נראה לי פרס שימושי, יש כל מיני דברים שאפשר לעשות עם אצבע מזהב). הפרס הזה הוא הגרסה החלופית שלי לפרס אופיר של האקדמיה. הפרס שלי מחולק רק לסרטים הישראליים שהוצגו בבתי הקולנוע מראש השנה עד ראש השנה. בגלל זמני סגירה מוקדמים (קללת החגים בעיתונות) המדור הזה נכתב ונסגר עוד לפני שחולקו פרסי אופיר, ובשלב בו “אדמה משוגעת” עדיין היה מיועד להפצה בנובמבר. זו הסיבה שהוא לא שם. אלא שלבסוף הוא הופץ באופן מצומצם בערב ראש השנה, והיום יוצא להפצה מלאה. כך החמצתי את ההזדמנות לתת לו את פרס “סצינת כותרות הפתיחה הטובה ביותר”. אולי בשנה הבאה.

ד. זה מה שכתבתי על “אדמה משוגעת” מיד אחרי שראיתי אותו לראשונה בפסטיבל ירושליים ביולי: “אם עד אתמול זכייתו של ‘אביבה אהובתי’ נראתה לי מובטחת, הרי שההקרנה אמש של ‘אדמה משוגעת’, סרטו החדש של דרור שאול, הכניסה קצת יותר מתח לתחרות. האם יהיה פוטו-פיניש?”. הפוטו פיניש הזה נשמר עד הרגע האחרון, מתברר.
וזה מה שכתבתי במדור הדפוס שלי שהתפרסם אתמול, אחרי צפייה שניה ב”אדמה משוגעת” (הטקסט נכתב לפני שקראתי את הראיון של שאול ב”מוסף הארץ” שם הוא מדבר על האלמנטים האוטוביוגרפיים הרבים שמכיל הסרט):

עכשיו ברור למה דרור שאול הוא כזה בדחן כפייתי. אם “אדמה משוגעת” הוא, ולו בחלקו, אוטוביוגרפי כשי שהוא מציג את עצמו, יש כאן מספיק טראומות כדי להפוך כל אחד או למי ששרוי בדיכאון תמידי, או למי שמנסה להתמודד עם החיים ההפך, למצוא את המצחיק בכל סיטואציה טראגית. כך הפך שאול את מסע הלוויה הקיבוצניקי של סבתו לפארסה ב”מבצע סבתא” וניסה ליצור סאטירה מיסטית-פוליטית, שהתרסקה אפיים ארצה, ב”סימה וקנין מכשפה”. ל”אדמה משוגעת”, הסרט אותו קצר מזרעי ילדותו בקיבוץ כיסופים, בין אשקלון לחבל עזה, מגיע אלינו שאול שונה לגמרי. כזה שמוותר על הצחקות בכוח ומנסה להתמודד עם מצוקה אמיתית, עם רגש. הבעיה היא שכל הזמן מרגישים איך שאול נלחם בעצמו. מנסה לברוח. יאמר לזכותו שלבסוף הוא מתעשת ומוצא את סרטו, את גיבוריו האמיתיים ואת מרכז הכובד הדרמטי שלו.
אבל בתחילה, מיד אחרי סצינת כותרות פתיחה מצמררת, מתחולל ברדק גדול. כל תחילת הסרט – המציגה וינייטות קומי-טראגיות על חיי הקיבוץ, כולן קשורות איכשהו להרגלים המיניים המעט פרוורטים של בני המשק – תסכלה אותי. השילוב בין המבט המשועשע על החלבן הנחלב על ידי עגלו ובין המבט הקודר על החיים בצל טראומה ומבוכה בחייו של הנער במרכז העלילה הזכיר לי סרטים ישראליים שאני מעדיף לשכוח: “על חבל דק”, “בן לוקח בת”, “עתליה”, “הקיץ של אביה”, “נועה בת 17”. קיבוץ, טירוף, התבגרות. בתחילתו “אדמה משוגעת” נראה רגרסיבי.
הסרט עוסק בשנת הבר מצווה של נער (תומר שטיינהוף המוצלח) שגדל בקיבוץ עם אמו ששפיותה הולכת ומתרופפת (רונית יודקביץ’ המוצלחת) ועם סבו וסבתו, הוריו של אביו המנוח. בשנת התבגרות הקריטית מתחיל הנער להיות מודע למה שקורה סביבו, לכל מה שתמיד הסתירו ממנו. מה באמת קרה לאבא, מה באמת קורה לאמא, מה עושים חברי הקיבוץ בלילות, איך עושים ילדים ואיך מרגישה אהבה. אבל כל עוד הסרט מתפקד כפסיפס לא אחיד, שנע בין מציאות להזיה, קשה להתפקס עליו. הוא נראה מרשים, יש בו ניסיון להיראות “קולנועי” וגם “גדול מהחיים”, עם עבודת מצלמה סוחפת ובניית סצינות פיקטוריאליות שנעות על הציר שבין הקיטש ללירי. אבל רק בחצי השני, כשהעלילה מתמקדת בנער, כשהוא מצטלל כגיבור, כמי שמקדם את הסיפור ולוקח את ההחלטות, רק שם הסרט קופץ כיתה. וכשזה קורה, התוצאה מרשימה ומרגשת.
בשביל סרט בקנה מידה כזה – ההפקה הזו מרשימה למראה – בעיות התסריט שלו מעט מציקות (בייחוד כשעל התסריט הזה עבד שאול בסדנת התסריטאות היוקרתית של מכון סאנדאנס, באותו מחזור בו נכח גם האני אבו אסעד, שיצא משם עם תסריט מושלם ל”גן עדן עכשיו” עליו זכה בסופו של דבר גם בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר). הוא מותיר יותר מדי שאלות פתוחות, יותר מדי מניעים לא ברורים, הבחירות שעושות הדמויות נראות לרגעים שרירותיות והכי מציק – רוב הדמויות נותרות מונוטוניות. הרע נותר רע, המניאק נותר מניאק.
אני מדגיש את המגרעות האלה כי, כאמור, בחציו השני הסרט כמו לוחץ על כפתור המחיקה, מעלים מעינינו את הבעיות ונכנס לשוונג רגשי מופלא. יש ב”אדמה משוגעת” פתרונות עלילתיים מכעיסים, תוקפנות תסריטאית שנראית נקמנית ולא תסריטאית, אבל כשהנער המתבגר מתחיל לסחוב את הסרט, ואת חייו, על גבו, כשהוא מתאהב בנערה אחת ומתחיל לוותר על אהבת אמו, הסרט מגיע לפיי-אוף הרגשי שלו, ומאפשר לנער – וגם לצופים – להיחלץ מקיבוץ האימים הזה עם שבב אחרון של תקווה.

35 תגובות ל - “אדממה”

  1. איתן 28 ספטמבר 2006 ב - 11:16 קישור ישיר

    יאיר: רונית יודקביץ’, לא רונית אלקבץ.

  2. אורית 28 ספטמבר 2006 ב - 11:29 קישור ישיר

    1. יודקביץ’ ולא אלקבץ
    2. לא הימרת שאביבה יזכה?

    1. אופס. תוקן. בדפוס הפדיחה נותרה.
    2. הימרתי. אם הייתי גם שם כסף הייתי מפסיד אותו.

  3. אורית 28 ספטמבר 2006 ב - 12:18 קישור ישיר

    לא לא. אני חייבת שתמצא את הקטע שבו כתבת, ואני מקווה שאני לא טועה, ואם אני טועה, אני מתנצלת מראש: “למישהו יש ספק שאביבה יזכה..” משהו כזה. זה לא היה הימור, זה היה ניסוח ברור ומתנשא אפילו. (כי האמת, שאני, מאלה שהצביעו לזרחין בבימוי, אבל בהחלט הצבעתי לדרור שאול בסרט)

  4. רוחב פס 28 ספטמבר 2006 ב - 13:24 קישור ישיר

    לאורית,

    אנני מאלה שנוהגים לסנגר על יאיר, בכ”ז במקרה הזה ולטובתך.

    בקיטלוג “סרטים ישראלים”, תחת הכותרת “סינמסקופ מנבא: מי יזכה בפרס אופיר”, כותב יאיר:
    “אז מי יזכה? על פי המדגם שבידי מסתמן הפרש קטן, אבל שקשה להתעלם ממנו, לטובת “אדמה משוגעת”.
    כן זו הכותרת שלי “אדמה משוגעת” של דרור שאול יהיה הסרט שיזכה ב 14 בספטמבר בפרס אופיר….”

    מסתבר שלמרות מה שהוא מודה כרגע, במקרה הזה הוא לא היה מפסיד כסף.

  5. אורית 28 ספטמבר 2006 ב - 13:54 קישור ישיר

    אני מתנצלת. ואין ראוי מימי הכיפורים כדי לעשות את זה. סליחה

  6. תום 28 ספטמבר 2006 ב - 15:58 קישור ישיר

    אני חושב שאורית התכוונה למשפט שנכתב ב-16 בספטמבר: “ולבסוף: האם יש למישהו ספק, אחרי הטקס, ש’אביבה אהובתי’ יזכה בהצבעה החוזרת?”. אבל קורה, לא ביג דיל, ונראה לי שאת הסליחות – לכל כיוון – עדיף לשמור לדברים קצת יותר חשובים. 🙂
    שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.

  7. קרן הקולנוע הישראלי 28 ספטמבר 2006 ב - 17:26 קישור ישיר

    שלום,
    מחר (יום שישי – 29/09)בשעה 10:00 תתקיים סדנא בשם “רגע לפני” בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סרטי ילדים ונוער.
    בסדנא יקיימו השחקנים ליאור אשכנזי, יגאל נאור, דליה שימקו, גדעון שמר, אלכס אנסקי ואחרים הקראה מבוימת של תסריט הסרט “אילי ובן”, והקהל יוזמן להביע את דעתו ולהשפיע על המשך כתיבת התסריט (צילומי הסרט יתקיימו באפריל).

    פרטים מלאים – http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=98306&catId=3

    קוראי “סינמסקופ” שיאשרו את הגעתם יוכלו להכנס בחינם – אנא אשרו הגעתכם בטלפון- 5771848 (24 שעות).
    מספר המקומות למוזמנים בכניסה חופשית מוגבל ומותנה בהרשמה מראש!

  8. אורי 1 28 ספטמבר 2006 ב - 18:55 קישור ישיר

    יש בוואלה – חדשות כתבת וידאו עם דרור שאול ושמי זרחין וההמתנה לאוסקר. תראו את זה, זה נחמד

  9. הארטלי 28 ספטמבר 2006 ב - 19:42 קישור ישיר

    אני מחפש את שמו של הרקדן השמן שרקד באנפזה של בת-שבע. הוא מופיע גם בקליפ של שרון חזיז ‘מותק’ שצולם לאורך רחוב אלנבי. הבנתי שהיום הוא עורך וידאו. הסרט אחרון שערך הוא ‘מבול’ של רם לוי (אם קיים סרט כזה.)אני מחפש אותו בנרות לאודישן.

  10. עידו 29 ספטמבר 2006 ב - 0:00 קישור ישיר

    שלום יאיר,

    תוכל לתת לינק לביקורת שלך ל”מישהו לרוץ איתו”? ראיתי את הסרט ואני סקרן.
    תודה,

  11. עינת 29 ספטמבר 2006 ב - 0:19 קישור ישיר

    יאיר, תיכנס לאתר של מגיב 6, יש שם פרוייקט שנראה לי שימצא חן בעינייך.

  12. עידן 29 ספטמבר 2006 ב - 10:41 קישור ישיר

    יאיר, יש לך מזל שאתה מבקר קולנוע ולא ברוקר.

  13. ברווז גומי 29 ספטמבר 2006 ב - 17:20 קישור ישיר

    אורי 1, ראוי להוסיף לינק:
    http://news.walla.co.il/?w=/3850/982585

    זוהי כתבה של בן שני מתוך חדשות 10.

  14. אורי 1 29 ספטמבר 2006 ב - 19:31 קישור ישיר

    צודק, ברווז. תודה

  15. רון 30 ספטמבר 2006 ב - 12:24 קישור ישיר

    בסרט “השיבה” (שהוקרן הבוקר ב-yes)ישנו רגע שובר לב: צמד הילדים מבחינים מהחוף כיצד גופת אביהם, שהתעלל בהם פיזית ונפשית לאורך כל הסרט, נסחפת בסירה הרעועה אל הים ואז שוקעת למעמקים. הם זועקים אליו בדמעות “אבא, אבא”, ויש ברגע הזה כל כך הרבה אמת וכאב. איזו סצינה מדהימה. בכלל, סרט כל כך מרגש, כל כך נדיר.
    אגב, הנער שמשחק את האח הבוגר מת בטביעה לאחר סיום צילומי הסרט. מה שמוסיף לצפייה בו נדבך של צמרמורת ואימה. סרט כמו “השיבה” מזכיר לי למה אני כל כך אוהב קולנוע.

  16. אוגוסטינוס 30 ספטמבר 2006 ב - 12:25 קישור ישיר

    מישהו יכול להסביר לי שוט תמוה בסרט זה, בעצם שניים רצופים, שאין להם כל התייחסות לאורכו? בשלב מסויים נראית יד מבעירה ערימת קש, ולאחר מכן נראה גיבור הסרט נוסע באופניים, במין שוט מרהיב שכנראה היה קשה לוותר עליו, והגבעות מאחוריו בוערות כולן באש. מה הוא בא לבטא? לרגע חשבתי שיש פה מעשה נקמה סטייל ‘דוגוויל’, והקיבוץ כולו נשרף, אבל כאמור, אין לשוט הזה כל התייחסות לאחר מכן, בסרט. אודה למי שיאיר את עיניי.

  17. אוגוסטינוס 30 ספטמבר 2006 ב - 12:32 קישור ישיר

    עוד שאלה קטנה: מישהו שם לב לכך שבהכנסת הסוכריה על מקל אותה לועס הילד באחד השלבים הקריטיים של הסרט, יש סיכוי להבין שהוא לועס משהו אחר, שנותן הבנה אחרת לכל מה שאירע בסוף? מה גם שסצנה זו מועמדת על ידי הבמאי בתחילת הסרט כסצנת המפתח. האם הכנסת הסוכריה על מקל לתסריט היא כדי שהצופה לא יהיה בטוח מה אכן קורה בסוף? למרות שהאפשרות הברורה, זו שמופיעה גם בתקציר הסרט, היא הברורה יותר לעין?

  18. סטיבי 30 ספטמבר 2006 ב - 14:18 קישור ישיר

    אחלה ספוילרים.

  19. ZivP 30 ספטמבר 2006 ב - 16:47 קישור ישיר

    Way off topic but must be said

    אני לא קורא ידיעות אחרונות. לא רואה כמעט עיתונים רגילים. אבל בסוףשבוע הזה מצאתי את עצמי עם 7 לילות וכמה דקות להעביר, וככה נחשפתי לגודל הזוועה.

    איך, בשם האל הטוב והרחום, יומיים לפני יום כיפור, אתה כותב רשימת סרטי ערפדים שלא כוללת את ה”לוסט בויז”?

    גם סרט ערפדים דגול וגם אחד מהסרטים הבודדים שממצים את כל ה80’s בסרט אחד (קאסט, מוזיקה, אופנה, חרא של סרטים, וכו’).

    אולי אם תתחיל את הצום לפחות שלוש שעות לפני כולם, תזכה בכפרה על טור הערפדים הנ”ל.

  20. סטיבי 30 ספטמבר 2006 ב - 17:31 קישור ישיר

    לא ראיתי מה יש ומה אין ברשימה הזו, אבל אני בהחלט מסכימה עם זיו.

  21. סיגל 30 ספטמבר 2006 ב - 19:17 קישור ישיר

    אוגוסטינוס,
    לגבי סיקוויאנס האש- מסכימה לחלוטין. זה לא ברור. ואין לזה שום הסבר אח”כ.
    מצד שני, הסצינה הבאה אחריו היא כבר בעונה אחרת- אביב או קיץ או משהו כזה, כך שיכול להיות שהדבר התרחש במציאות ואנחנו חוזרים אל דביר בשלב מאוחר יותר לאחר שהעניין וכל ההשלכות שלו כבר חלפו.
    אישית, אני מקווה מאוד, שאכן שרף משהו שהיה חשוב מאוד לשי אביבי.
    זו הסצינה היחידה החשודה בגדר פנטזיה/הזיה בסרט הזה.
    יאיר, על איזה “פסיפס לא אחיד, שנע בין מציאות להזיה” אתה מדבר? אנא ממך נמק.

  22. יושיהידה 30 ספטמבר 2006 ב - 20:23 קישור ישיר

    לא ראיתי את הסרט, אבל יהודה סתיו דווקא התלהב מהתסריט וכתב ב- 7 לילות האחרון: “הוא [התסריט] אכן בנוי היטב, כתוב במקצוענות, עם סצינות שנובעות זו מתוך זו ומתפתחות בהדרגה עד לסיום המרגש”, והוסיף: “התסריט של שאול טוב יותר מהבימוי של שאול”.

    איך שלא יהיה, אני כמובן סומך עליך יותר. 🙂 אבל נחווה את הדיעה האישית שלי אחרי שנראה את הסרט.

  23. דן 30 ספטמבר 2006 ב - 20:31 קישור ישיר

    ואם כבר “אדמה משוגעת”” שמתם לב שהפוסטר שלו מזכיר קצת את זה של “ידיים קשורות” – בן רוכן על כתף אמו ולשניהם הבעה מיוסרת שמבקשת שקט.
    חוץ מזה, משהו בצבעים שלו גם מזכיר את הפוסטר ל”קיץ של אביה”, אותו צהוב כהה, על רקע שחור. מעניין.

  24. אורי 1 30 ספטמבר 2006 ב - 21:11 קישור ישיר

    נראה לי שבמקור הפוסטר היה אמור להיות של התמונה עם הילד רוכב כשברקע ענן של עשן. זה הפוסטר שהיה בפסטיבל ירושלים בחלק מהפרסומים.

  25. סיגל 30 ספטמבר 2006 ב - 21:21 קישור ישיר

    אגב, לגבי הביקורת על ‘אדמה משוגעת’ אני מסכימה יותר עם דבורית שרגל.
    אין לי בעיה עם ההתחלה, והתסריט קרוב בהחלט לשלמות.
    מבחינתי כל הסרט הרגיש כמקשה אחת קוהרנטית ולא ככאוס כפי שיאיר מגדיר אותו.
    והדמויות לדעתי מאופיינות מאוד. מה שכן, הברוטליות של השיטה הקיבוצית היא מאוד קיצונית וחותכת מה שגורם לדמויות המאמינות בה להתנהג גם הן בצורה כזאת.

    יודקביץ’ הפילה אותי לגמרי, בלילה אחרי שראיתי היו לי ממש נדודי שינה כשנזכרתי במבט שפתאום התפרץ לה בעינים.

  26. חן חן 30 ספטמבר 2006 ב - 23:00 קישור ישיר

    חדשה חמה מהתנור: “פרחים אדומים קטנים”, סרט מתחנחן ומעצבן, זכה הערב בפרס הראשון בפסטיבל תל אביב לסרטי ילדים ונוער, וזאת בתום טקס סיום נוראי, שבו עמוס גיתאי זכה להפגין את שליטתו הקלושה באנגלית.
    אגב, לרווחת כולם – הסרט יוקרן בסינמטק באופן מסחרי כבר בעוד שבועיים

  27. הפינגווין 1 אוקטובר 2006 ב - 0:29 קישור ישיר

    אוף טופיק: כתבה מהלוס אנג’לס טיימס לפיה אוקטובר הוא הדצמבר החדש מבחינת אוסקר.
    http://www.thejournalnews.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/20060930/LIFESTYLE01/609300301/1031

  28. אורי 1 1 אוקטובר 2006 ב - 14:54 קישור ישיר

    ועכשיו גם אני ראיתי את “אדמה משוגעת”: איזה סרט מריר! הייתי בטוח שיהיה איזה שילוב בין צחוק ודמע, אבל הסרט הזה עצוב וקשה לכל אורך הדרך. ישר חשבתי שלקהל הישראלי יהיה מאוד קשה לקבל אותו. הוא לא סרט ל”קהל רחב”. אני כמובן לא חושב שזה רע, להיפך, אבל “אדמה משוגעת” במובן הזה הוא היפוך של “אביבה אהובתי” או “מישהו לרוץ איתו”.
    זה כתב אישום חריף מאוד כלפי הקיבוץ, והיה לי קצת קשה עם העובדה שאין שם דמות חיובית אחת פרט ל”משפחה” של דביר. אפילו הסבא והסבתא הם מפלצות קטנות. קצת מוגזם.
    תומר שטיינהוף הוא תגלית, ועושה את התפקיד המאוד כבד הזה מצוין. גם רונית יודקביץ’ עומדת בגבורה למרות מורכבות התפקיד. כל שחזור התקופה והעיצוב של הקיבוץ יחד עם לא מעט שוטים יפים נותנים לסרט את האוירה המיוחדת שלו.
    אבל שוב, קשה לי להאמין שזה יהיה שובר קופות, וכנאה גם היה עדיף לשלוח לאוסקר את “אביבה”. ומצד שני, אני כבר סקרן לדעת מה יעשה דרור שאול בסרטיו הבאים.

  29. מיקי לוי 6 אוקטובר 2006 ב - 18:34 קישור ישיר

    הסרט מרגש, וירתונו הגדול הוא בלב הרחב שפועם בו (להבדיל מאביבה אהובתי שלא ריגש אותי כלל).

    הבימוי של שאול כל כך יפה ונאמן לסיטואציות, שקשה לא להתרגש ולהתאהב בסרט. המניפולציות הרגשיות הן במינון נמוך מאוד ומצילות את הסרט מנפילה למלודרמה הוליוודית זולה (אולי זה מה שאורשר דווקא מחפש?).
    דוגמא אחת, יפייפיה, היא הסצינה שחונקת את הגרון מדמעות שבהם שני הילדים מתנשקים. הפסקול נעלם, המצלמה מתרחקת, ושאול כאילו אומר לנו – זהו רגע איטימי, בואו לא נפלוש.

    הסרט מרגש וכואב בגלל הכנות שזולגת מכל סצינה בו, בגלל המשחק הנהדר (יודקביץ ‘לא פחות ממדהימה, והייתה ראויה לאוסקר גם על חשבון אסי לוי) ובעיקר בגלל אותו לב חם ואוהב שפועם בסרט הזה בעוצמה שכמותה הרבה זמן לא ראינו בסרט ישראלי.
    ללא ספק נסיעה מוצדקת למועמדויות האוסקר.

  30. מיקי לוי 6 אוקטובר 2006 ב - 18:36 קישור ישיר

    ואגב, יודקביץ’ והסרט – הזכירו לי את “בטי בלו”, על אף השוני הגדול יחסית שבין הסרטים.
    אך בטי בלו, כל כך אהבתי וכאבתי את הסרט הזה…

  31. ברווז גומי 7 אוקטובר 2006 ב - 16:56 קישור ישיר

    איזו אכזבה מ”אדמה משוגעת” (ספויילרים מכאן). הסכמתי עם הביקורת של יאיר לגבי החלק הראשון המבולבל והמעצבן, לא הסכמתי לגבי החלק השני. מתי בדיוק לוקח הנער אחריות על חייו ועל גורלו (בניגוד לנסיונות העקרים להציל את אמו) מלבד אותו מעשה אחרון? מתי הוא מפסיק עם האפטיות שלו כנגד מעשי העוול בקיבוץ ומתמודד ישירות מולם? הכל מסביב, הכל בתרגילים והפתרון לבסוף הוא בעצם בריחה מהתמודדות. רע רע רע.

  32. יניב 17 אוקטובר 2006 ב - 20:09 קישור ישיר

    ** ספוילרים **

    ברווז גומי-
    במידה והבמאי היה בוחר להציג התמודדות ישירה של הילד מול חברי הקיבוץ, סביר להניח שהסרט היה נגרר למניפולציה תסריטאית מנופחת, לא אמינה ומנוגדת לכל מה שדרור שאול מנסה לשדר- הפשטות והנורמליות שהיו יכולים לאפיין כל אחד ואחד מאיתנו, הם אלו שגררו למצב אליו הילד ואימו הגיעו, ולא שום מעשה קיצוני.

    עוד נקודה ששווה התייחסות היא לגבי רעשים של צופים ומבקרים שאף דמות בקיבוץ לא הוצגה כאנושית או חמימה (למעט שתי הדמויות הראשיות, כמובן)- הסרט אכן מושך לכיוון של הזדהות עם הדמויות הראשיות, אך אין זה נכון שהוא לא מנסה להציג טוב לב של אנשים נוספים;
    א. האופניים שהסבתא קונה לילד והנפט שהסבא מביא להם.
    ב. הדאגה של האחות כשהיא שומעת שהאמא סיימה את האליתרול ומנסה למנוע אספקה של עוד כדורים כאלו מתוך חשש אמיתי לחייה ולא מתוך רשע (כפי שהוסק ע”י הילד ופה הטעות של כולם- מכיוון שאנו מזדהים איתו המחשבה האוטומטית היא שהוא צודק).
    ג. הרצון של המטפלת הצרפתיה לעשות לאמא טוב ע”י הקראת המכתב במכבסה והתגובה של המתנדבת הפינית “בטח שהוא אוהב אותך. כולם אוהבים אותך”.
    בשורה התחתונה, ישנו נסיון להציג את אנשי הקיבוץ כאנשים טובים, נסיון המחזק את הטראומה, הטרגדיה והניכור של האם והבן מול הקיבוץ ומוסיף, לדעתי, המון עומק וכנות להתפתחות בעלילה.

    באופן אישי, אני חושב שזהו הסרט הישראלי המוצלח ביותר שנעשה כאן (וזה לא שלא נעשו פה סרטים טובים). הוא מהודק ומהוקצע, החל מהצילום המרשים, הפסקול המשגע, דרך הבימוי המדויק של שאול וכלה במשחק המדהים של יודקביץ’ ויתרה מכך של שטיינהוף הילד.

    אני כל כך מקווה שהאקדמיה האמריקאית תתן לו צ’אנס בין חמשת המועמדים הסופיים.

  33. Vedo 4 פברואר 2011 ב - 3:30 קישור ישיר

    There are actually quite a lot of particulars like that to take into consideration. That is a great level to bring up. I supply the thoughts above as common inspiration but clearly there are questions like the one you bring up where the most important thing will likely be working in trustworthy good faith. I don?t know if greatest practices have emerged around issues like that, but I’m positive that your job is clearly identified as a good game. Both boys and girls really feel the influence of just a second’s pleasure, for the remainder of their lives.


השאירו תגובה