01 אוקטובר 2006 | 10:24 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

ראשי פרקים

החגים האלה מוצצים את לשדו של האדם הכותב. הנה כמה נושאים שרציתי להרחיב עליהם בשבוע האחרון, אבל יסתפקו בפסקאות קצרות:

1. ראיתי שני שליש מ”כל הדרך הביתה”, הטרילוגיה של רון מיברג. המסקנה: מישהו היה צריך לעשות סרט על מיברג, ולא מיברג על עצמו. התוצאה היתה כל כך מבולבלת, עם כאלה החמצות, שקשה שלא לחוש צער שהוחמץ כאן סרט גדול יותר. ובכל זאת, כפיסת רכילות פנים-עיתונאית הסרט הכיל כמה רגעים עזים, ויכולתו של מיברג גם להפעיל את מרואייניו מבחינה רגשית וגם להביע רגש בעצמו מעידים שיש סיכוי שהעיתונאי לשעבר יהפוך לדוקומנטריסט לעתיד. אבל המיני-סדרה עצמה היתה בזבוז זמן.
1א’: אני מניח שמיברג לא הסדיר ענייני זכויות לכל השירים וקטעי הווידיאו שמיזג בסרטו. מה שאומר שגם אם היה מדובר בסרט התיעודי החשוב ביותר שנעשה על עיתונות, עדיין אי אפשר היה להציג אותו בשום מקום פרט לערוץ 8 וערוץ 2 או 10 מפאת ענייני זכויות.
1ב’: הקטע העגום ביותר בסרט – ולא מסיבות קולנועיות – הוא במפגש של מיברג עם עורכיו בנרג’ שמנסים לשכנע אותו שטוקבקים הם המתנה הגדולה ביותר שכותב יכול לשאוף לו. איזו שטות, איזו חוסר הבנה, איזו בורות גם בעיתונות וגם באינטרנט. ועל סמך השיחה הזאת משתכנע מיברג שהוא חי בעידן שאינו תפור עוד למידותיו. קשקוש. מיברג נולד כדי לכתוב לאינטרנט, זה המדיום המושלם עבורו. אבל כדי למצוא לו את התבנית הנכונה לו, צריך מיברג לעבוד עם עורכים שמבינים משהו בעיתונות, באינטרנט ובמיברגיזם. ואתרע מזלו ומפגשו הראשון עם האינטרנט נעשה בחסות עורכים שדיקלמו משפטים שפימפמו לראשם. יכול להיות, שלמרות כל הדם הרע שבין מיברג לעמוס שוקן – “הארץ” ובלוגיו יכולים להפוך למשכן אידיאלי עבורו. מיברג, כך מסתמן, זקוק לחופש הבלוגי, אבל גם למסגרת מערכתית ולפידבק של עורך. כמי שהיה בעבר, לשבריר שניה, עורכו של מיברג אני גם יכול לדמיין שפע פורמטים שיתאימו בול למידותיו.

2. אחת לתקופה, בעיקר בחגים, מפרסם אורי קליין ב”גלריה” כתבות רוחב המנסות לנתח את הלכי הרוח של הקולנוע ההוליוודי. חוששני שמדובר כמעט תמיד בטקסטים מביכים למדי. זה קרה בפעם האחרונה בערב ראש השנה כשקליין מיחזר בפעם המיליון את “שיטת הכוכבים” ו”שיטת האולפנים” כדי לנסות להסביר את שקיעתם של ג’ים קארי וטום קרוז. אבל זו פרשנות כל כך מוגבלת. האמנם שקרעו קרוז וקארי או שהם נתקלו רק לרגע במהמורה בכביש? האם פיטוריו של קרוז לא מעידים יותר על מצוקתו של סאמנר רדסטון, יו”ר ויאקום, מאשר על שוויו האמיתי של קרוז (שעוד לפני כתבתו של קליין גייס ממשקיעים פרטיים 200 מיליון דולר לפיתוח ומימון סרטים, והפך למעשה למפיק עצמאי בעל כוח עצום)? האם המשבר הרגעי של קארי אינו נובע, בדיוק כפי שנכתב בעיתונות החו”לית, בניהול כושל שלו מאת הצוות שהוא פיטר?
2א’: קליין מרתק יותר לקריאה כשהוא עוסק בנושאים הקרובים לליבו. כתבת סם פקינפה מהיום מרתקת בהרבה.

3. אפרופו סם פקינפה: לוח ההקרנות של פסטיבל חיפה מלמד שסרטיו של פקינפה יוקרנו ב-22:00 בערב באולם הסינמטק. זאת לעומת רוב הרטרוספקטיבות הקודמות שהוקרנו בעיקר בבקרים באולם האודיטוריום. משמעות א’: ההקרנות על המסך הגדול ייעשו על מסך די קטן. משמעות ב’: עם מאה מקומות ישיבה באולם, מעריצי פקינפה צריכים לשעוט לקופות. משמעות ג’: כתבי קולנוע – אני, למשל – שמסקרים את התחרות העלילתית הישראלית, שסרטיה מוקרנים באותה שעה באולם רפפורט הסמוך, לא יוכלו לראות אף אחד מסרטיו של פקינפה, חוץ מ”השיירה” (סרט שאני מחבב מאוד, אגב).
3א’: בתזמון מושלם, אבל מקרי לחלוטין, יצא השבוע “בארץ התיכונה”, סרטו השני של פקינפה – ויצירת המופת הראשונה שלו – בדי.וי.די כפול, משוחזר, מתורגם לעברית ועם שפע תוספות תיעודיות. “Ride the High Country” במקור.

4. אפרופו התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה: כל הסרטים התיעודיים הישראליים, חלקם דווקא מאוד סיקרנו אותי, יוצגו במוזיאון היפני. נכון לשנה שעברה מדובר באולם בלתי נסבל לצפייה. הכסאות לא נוחים, המקרן די גרוע ואיכות הקול צורמנית. נראה לי שאדלג על סרטים תיעודיים השנה.

5. בבתי הקולנוע כבר תלוי פוסטר בעברית לסרטו החדש של קלינט איסטווד. השם בעברית: “גיבורי הדגל” (ולא “דגלי אבותינו” כפי שקראתי לו כאן עד כה).

6. קצת הזנחתי את עניין הפלייליסט שלי במיי-ספייס. הפלייליסט עצמו כמעט מוכן לגמרי אלא שאני משחק קצת עם תוכנות חלופיות, במקום נגן הפלאש בו השתמשתי עד כה. אני עעשיו מתעסק עם אדובי אודישן, בניסיון לערוך את 15 השירים שבחרתי לפודקאסט מוזיקלי רצוף וערוך היטב. פודקאסט כזה יעלה גם כאן ברגע שאשתלט על התוכנה (או על תוכנה חלופית ופשוטה יותר, אם יש לכם המלצות). בכל מקרה, היום אישרתי את החבר ה-90 בפרופיל שלי. והנה לכם אתגר: האם אחד מכם יהיה החבר המאה?
6א’: האם כבר נרשמתם לעידכון המייל משמאל?
6ב’: תזכורת: לחיצה על הפרסומות של גוגל בראש הדף ובצידיו עוזרת למימון הוצאות תפעול האתר.

20 תגובות ל - “ראשי פרקים”

  1. יניב אידלשטיין 1 אוקטובר 2006 ב - 10:31 קישור ישיר

    “בארץ התיכונה”? למה מה? זה מערבון של פקינפה על פי טולקין?!
    סרט מופלא, אגב, אבל בחייאת.

  2. אבי 1 אוקטובר 2006 ב - 11:00 קישור ישיר

    בהתייחס ל1 א’ אני אשמח מאוד(ואני בטוח שעוד רבים) אם בהזדמנות אחרת תוכל להבהיר את כל נושא הזכויות במקרה של שימוש בחומרים של יצירות אחרות.(ויזואל ואודיו). מה מותראסור, תנאים מגבילים וכו’. ההבדלים בין ישראל לשאר העולם?

  3. ברווז גומי 1 אוקטובר 2006 ב - 11:19 קישור ישיר

    חלק גדול מסרטי התעודה שנעשים כאן משתמשים בחומרי ארכיון עם זכויות חיצוניות. למה בדיוק נזכרת בנושא לגבי סרטו של מיברג?

    לפי מה שידוע לי זכות שימוש בחומרים ניתנת בהסכמה, לרוב תמורת תשלום, על הקרנה במקום מסוים, מספר מסוים של פעמים. הקרנה של אותם חומרים במקום אחר דורשת אישור מיוחד ולרוב תשלום נוסף.

  4. עידן 1 אוקטובר 2006 ב - 11:23 קישור ישיר

    רציתי להעיר שסגירת הVOD ביום כיפור היא אקט של צביעות מצד הוט.הרי זה כמו כל וידיאומט, הסרט מוזמן לביתו של המזמין בלבד וחוץ מזה יש להוט אינטרס כלכלי שהשירות יפעל גם ביום כיפור. אם ערוצי המוזיקה הבינלאומיים וערוצי החדשות פתוחים ונגישים לכל האם אין בזה הפרה של רוח החג? מה שבטוח, הסיסמה וי.או.די מתי שרק תרצה היא שקרית. אני רוצה ביום כיפור והוט לא מספקת את השירות באופן מתחסד ומתנשא.

  5. ליאור 1 אוקטובר 2006 ב - 11:30 קישור ישיר

    Ride the high country קיבל מיליון שמות בעברית. “בארץ התיכונה” הוא רק האחרון שבהם. (באמת שם שמזכיר יותר מדי את שר הטבעות). שם נוסף הוא “רכב ברמה” (דווקא מוצלח), והכי תמוה, בגרסה שהוקרנה ב-TCM בסוף השבוע קראו לו משהו כמו “בעקבות המערב הישן”, שזה כמעט כמו “נחשים על מטוס”. צעד אחד לפני “שני בוקרים מזדקנים”.

    אבל אלוהים אדירים, איזה מערבון מרהיב ומרגש. אחיו התאום והמעודן של “חבורת הפראים”.

  6. סטיבי 1 אוקטובר 2006 ב - 12:49 קישור ישיר

    3 (לא 3א’) פשוט מבאס אותי עקרונית.
    התיעודיים מוקרנים בצהריים, אולי זה יעזור למישהו, אבל הם החלק הפחות-חשוב של ‘רטרוספקטיבה’. אפילו ש”רקוויאם לבילי הנער” מקסים (ופיוטי, ממש לא תיעודי-הסטורי).

  7. ערס פואטי 1 אוקטובר 2006 ב - 12:50 קישור ישיר

    שנה טובה יאיר
    אני מתכוון לנסות לדחוס את הסרט על מיברג ליום הכיפורים, בינות לאריזת דירה ואכילת חרוסת. בכל מקרה, אם כבר דנים בעיתונות, מי הם העורכים שאמרו את השטויות-של-אנשי-שיווק האלה? הרבה טוקבקים זו מחמאה, אבל עקומה מאוד, ובוודאי לא המחמאה הגדולה ביותר שכותב יכול לזכות בה. היה לי איזה דימוי מוצלח במתועבותו לעניין אבל אחסוך, בשל קדושת החג.

  8. ליאור 1 אוקטובר 2006 ב - 13:36 קישור ישיר

    אני רוצה להתייחס לעניין הזה של יום כיפור=מרתונים של סרטים.
    אנשים יצאו מדעתם.
    החזרתי היום סרט לספרייה, והמקום היה מלא עד אפס מקום. אנשים צבאו על המוכרים המסכנים כאילו מדובר בחלוקת מזון לפליטים מרואנדה.
    מילא סרט אחד. יודעים מה, מילא שניים. אבל הקטע הזה שאנשים יוצאים מהספריה עם שקיות תפוחות כאילו מדובר בקופסאות שימורים שנאגרות לזמן מלחמה… מצטער אם אני נשמע כמו ד”ר פיל, אבל מה קרה? מפחדים ממש לדבר עם האנשים שסביבכם? עם הילדים? עם האישה? השקט שמסביב יחריש יותר מדי את האוזניים? מה בדיוק ההנאה בלשבת ולראות סרטים מהבוקר עד הלילה, עד שהמוח מיטמטם ולא זוכרים כבר מה זה מה וכל הסרטים מתערבבים בראש? מה הפחד הזה מיממה אחת בלי טלוויזיה? אולי תשחקו מונופול? אולי תצאו לטייל? אולי תקראו את הספר הזה שאף פעם לא יוצא לכם לקרוא?

  9. בוטי 1 אוקטובר 2006 ב - 18:46 קישור ישיר

    שאלה,
    בפרסום שצורף היום לעיתונים בנוגע לפסטיבל חיפה מופיעות שתי הקרנות של “13”, אחת מהן 90 דקות עם תרגום לאנגלית והשנייה 93 דקות עם תרגום לעברית. מישהו שם התבלבל, או שבאמת יש שתי גרסאות? (אני עדיין מתקשה לראות סרטים ללא כתוביות לעברית)

  10. james newton howard 1 אוקטובר 2006 ב - 18:48 קישור ישיר

    בתור אחד שעובד ב”בלוקבאסטר” וישן ביממה האחרונה בערך 3 שעות (וכמעט חילל את יום הכיפורים בנסיון להגיע הביתה לפני כניסת החג), אני מצטרף פה לליאור בקריאה להפסיק עם האובססיה הזאת לסרטים ביום כיפור. רבאק, אנשים, זה כולה יום. אתם שוכרים סרטים כאילו מדובר במצור של חודש. לוקחים עונות שלמות של סדרות. אף אדם שפוי בדעתו לא יישב במשך 24 שעות לעשות מרתון של “24”. זה חולני. הנואשות הזאת מובילה אנשים לשכור סרטים שאם היו משודרים בטלויזיה ביום רגיל, הם אפילו לא היו טורחים לקרוא את התקציר שלהם לפני הזפזופ הלאה. במו עיניי ראיתי היום אדם לוקח עותק של “ריקי ריקי”. קיים דבר עצוב מזה?
    חוץ מזה, יום כיפור לא נועד לצפייה בסרטים אלא לחשבון נפש.
    וכעת, אם תסלחו לי, אני הולך לישון קצת לפני מרתון THE EXTENDED EDITION של “שר הטבעות” בערב. צום קל וגמר חתימה.

  11. אה.. 2 אוקטובר 2006 ב - 0:00 קישור ישיר

    אני לא חושב שמישהו מתכנן לראות עונות שלמות ביום כיפור, אבל זה אחלה של זמן להתחיל. יש זמן לראות כמות סבירה של פרקים ברצף כדי להכנס לסדרה, או לחלופין לראות שהיא לא מתאימה לך.

  12. gal 2 אוקטובר 2006 ב - 15:00 קישור ישיר

    the amount of jelousy and frastration that yair rave adresses to uri klein is pathetic. never seen a critic who criticizes critics. i guess yair rave wouldn’t like somone to speak about his limited knowledge and understanding when it comes to european cinema

    רוה ל-gal: וואלה? למבקר אסור לבקר מבקרים? לא סיפרו לי. למה לא? מבקרים הם חסינים לביקורת? לא לדעתי. והרי כל האתר הזה מבוסס על דיונים של הלוך ושוב סביב הכתיבה והדעות שלי (ולא רק שלי). יש התומכים ויש המבקרים. לעיתים זה סתם עניין של הבדלים בטעם ובהשקפות, לפעמים אכן אני נתפס בטעויות. לעיתים אלה טעויות מרגיזות של חוסר הקפדה ותשומת לב, לעיתים טעויות מז’וריות יותר. הרי דיאלוג הוא הבסיס של הדיון הביקורתי. אורי קליין – אני לא חושב שצריך להגיד את זה שוב ושוב בכל פעם – הוא מבקר קולנוע מעולה, ואולי היחיד שהוא באמת “מבקר קולנוע”. אבל יש לא גם מגבלויות, מקומות בהם נחשפות חולשותיו. אוסיף ניחוש: קליין שונא לכתוב את כתבות הרוחב על הכוכבים והכוכבות, כתבות שנועדו בעיקר לאפשר לעורכים לשים תמונות גדולות של שחקנים מפורסמים ולהרגיש שגם “הארץ” הוא עיתון פופולרי (או פופוליסטי). אבל כשהוא כותב על פקינפה, הוא נמצא באלמנט שלו, הוא במיטבו, אני לומד מהקריאה בו. המסקנה: כתוב על מה שאתה מבין בו. וזו עצה טובה גם עבורי ועבור כל עיתונאי שנדרש להשלים מכסות כתיבה בשעות ספורות רגע לפני הירידה לדפוס של גיליון החג. עוד על ענייני מבקרים/מבוקרים בפוסט החדש שיעלה לאתר ב-18:30.

  13. חן חן 2 אוקטובר 2006 ב - 15:22 קישור ישיר

    ידע מוגבל בקולנוע אירופאי? אתה אומר את זה על השגריר מספר 1 של טרקובסקי בארץ, אדם שפליני וגודאר מככבים ברשימת הסרטים הטובים בכל הזמנים שלו, ומעריץ נלהב של רנה, לואץ’, אלמודובר וכדומה? והרי הרגע הוא שיבח את אורי קליין על מה שכתב על פקינפה, אז מאיפה קנאה ותסכול ולמה דווקא קולנוע אירופאי?

  14. יוני 2 אוקטובר 2006 ב - 16:08 קישור ישיר

    ריקי ריקי? אכן, תם העולם כפי שהכרנו אותו. אולי זה היה איתן ענר?

  15. סטיבי 2 אוקטובר 2006 ב - 18:34 קישור ישיר

    18:30 שעון קיץ? 🙂

  16. סטיבי 2 אוקטובר 2006 ב - 19:33 קישור ישיר

    אם כבר בנושא אולמות בעייתיים, בלשון עדינה.
    החדש של קאוריסמקי, אולי היחיד שאני באמת רוצה לראות בפסטיבל (מתוך הנחה שהוא לא ייצא לקולנוע אע”פ שיש לו מפיץ), מוקרן פעמיים, בפנורמה 1 🙁

    רוה לסטיבי: פנורמה 1 אינו אולם בעייתי, בהנחה שאת מצליחה להגריל כרטיס לשורה 4 או 5 באמצע ולא בצד, מאחורי העמוד שמסתיר את רוב המסך. מבחינת גודל מסך: לקאוריסמקי הוא סביר (ראיתי באולם הזה לפני שנה את “טוני טאקיטני” שנותר אחד הסרטים היפים שראיתי השנה. יונייטד קינג קנו וגנזו).

  17. שיר קומאי 3 אוקטובר 2006 ב - 21:54 קישור ישיר

    אם אתה רוצה, אתה יכול לנסות גישה אחרת למיקסוס הפלייליסט שלך, ולהשתמש בתוכנת מיקסינג של דיג’ייז. בתוכנות כאלו אתה מקשיב לשירים ובזמן אמיתי לוחץ על הכפתור שמתחיל את השיר הבא (שבחרת מבעוד מועד). את התוצאה תוכל להעביר לקובץ וייב. אל תחשוש מלפשל באמצע, זה עדיין יהיה יותר קל.

    הייתי ממליץ על Traktor, אשר מאפשרת לעשות מיקסים גם באופן ויזואלי.

  18. ארז "המדמם" בר 6 אוקטובר 2006 ב - 9:33 קישור ישיר

    אכן,יאיר,הכתבה של קליין על פקינפה היא לא פחות ממעולה. וחבל מאוד,שאת יצירות המופת של הגאון המדמם נצטרך,מעריציו,לראות על מסך קטן כמו זה של הסינמטק.

  19. Hot Deals UK 28 ינואר 2011 ב - 2:13 קישור ישיר

    I definitely wanted to make a quick word in order to express gratitude to you for some of the amazing guidelines you are placing on this site. My extensive internet research has now been paid with wonderful know-how to share with my partners. I ‘d repeat that most of us readers are rather endowed to be in a fabulous place with so many wonderful people with interesting techniques. I feel pretty happy to have seen your entire web pages and look forward to many more exciting moments reading here. Thank you once more for everything.


השאירו תגובה