בזמן שצמתם
גואל/גיתאי
בבלוגו החדש ב"הארץ און ליין" נזעק גואל פינטו נגד ההידרדרות במעמדו של מבקר הקולנוע. הראיות שהוא מביא לכך: קרב איגרוף בין קולנוען הזוי ומבקריו, ראיון הזוי לא פחות עם מנחם גולן בנושא, דבריו של גל אוחובסקי נגד אורי קליין ב"רייטינג", דבריו של אודי אלוני נגדי ב"העיר" והעובדה שלפני שנתיים עמוס גיתאי סרב להתראיין לפינטו כמחאה על האופן בו מסוקר פועלו בעיתון. בדרך, אולי כדי להראות שגם הוא קצת אחראי לירידת מעמדו של מבקר הקולנוע, מביע פינטו זלזול במבקרי קולנוע אחדים בארץ.
האם יש ירידה במעמדו של מבקר הקולנוע? כן. האם זה קשור במה שיש לאוחובסקי להגיד על קליין? לא. זה קשור למקום המוקדש לביקורת מטעם העורכים, המו"לים והזכיינים. וזה כלל לא תופעה ישראלית, אלא בינלאומית. בעידן בו יותר ויותר סרטים נדמים כחסיני ביקורת, בעידן בו מסעי שיווק ופרסום נהיים יותר ויותר אולטרה-משוכללים וטרנס-גלובליים, בעידן בו הקהל מקבל פידבקים מיידיים מבני גילו באינטרנט ובהודעות טקסט, לכאורה אין צורך במבקרים משכילים או "מוסמכים". עבור רוב העורכים, מבקר קולנוע הוא לא יותר מכתב צרכנות. מישהו שאמור לקבוע האם "שודדי הקריביים" הוא עסקה משתלמת ב-35 שקלים. יותר מ-250 מילה לביקורת (ב-150 שקל) היא פשוט עסקה לא משתלמת עבורם. והנה הקונונדרום: האם העורכים/מו"לים מזהים נכוחה את הלך הרוח הציבורי, שאינו מתעניין בשיח תרבותי אפרופו סרטים חדשים, בין אם הם בלוקבאסטרים הוליוודיים או סרטי איכות אירופאיים, והם מצמצמים את מקום הביקורת כדי להיענות לביקוש הנמוך? או שמא המו"לים/העורכים/המנכ"לים/הזכיינים/היו"רים עצמם הם אנשים צרי אופק תרבותי, שכל מה שאינו בידור ורכילות אינו מעניין אותם, ובוודאי שלא דיון תרבותי רב הקשרים ומרובה מילים, ובוודאי שלא קולנוע, ובוודאי ובוודאי שלא מבקרי קולנוע (שהרי ידוע שהם נודניקים), והם מצמצמים את מקום הביקורת, או מעבירים אותה לידיהם של כותבים מתלהמים וזולים שאינם מבינים בקולנוע או בכתיבה (או שהם סלבריטאים), כדי לספק את חוסר הסבלנות של עצמם ובכך למעשה מונעים מהקהל שלהם לפתח עניין בנושאים האלה? מה הוליד את מה? מה הסיבה ומה התוצאה? ואני לא מתייחס דווקא לעורכים/מו"לים/זכיינים ישראליים, זו תופעה שפושה בכלי התקשורת הגדולים בכל העולם. (וזו, אגב, גם הסיבה שבלוגי קולנוע ותרבות – שרק הולכים ונהיים נפוצים יותר – יביאו למהפך בתחום הזה בטווח הארוך. אני מקווה שפינטו מבחין בכך).
האם תגובתם של אוחובסקי/גיתאי/אלוני כנגד המבקרים שביקרו אותם מעידה על הירידה במעמד הביקורת? כלל לא. אפילו להפך. היא מעידה שקולנוענים עדיין רגישים לביקורות שליליות. לא משנה כמה סרטיהם מצליחים בעולם, כמה ביקורות אוהדות קיבלו ב"ליברסיון" או מסלבוי ז'יז'ק או מחנה בראון ב"ג'רוזלם פוסט", אלה דווקא הביקורות הרעות שצורבות להם בעור. והדבר החשוב ביותר שמבקר קולנוע צריך ללמוד לעשות, זה לקבל ביקורת בעצמו. או לפחות לתת ליוצר את הזכות לפרוק את זעמו/תסכולו על המבקר. רצוי כמובן שזה יהיה מנומק, מנוסח ותרבותי, וחלילה לא עוין או אלים. (וצריך לזכור שיריביו של בול לתחרות האיגרוף הגיעו מרצונם, מתוך רוח ספורטיבית משועשעת, ולא הותקפו ברחוב. רצוי, אגב, שיהיה גם יחצן או דובר בסביבה כדי לעזור לבמאי להתנסח, כי ההתקפה של אוחובסקי, בעצמו מבקר פעיל, על אורי קליין אולי בקעה ממקום פגוע וכואב, אבל מבחינה הגיונית היתה קצת אווילית, בייחוד לאיש תקשורת כה ממולח כאוחובסקי. גיתאי – באנקדוטה מלפני שנתיים, שאני לא יודע מה בער לפינטו פתאום להזכיר אותה – היה יכול פשוט לא להחזיר טלפון, או להתחמק מלתת סיבה, או לשגר יחצן או מזכירה לבשר שאין לו פנאי לראיונות, במקום לתת תשובה שנשמעת כמו איום או סכירת פיות, מהסוג שרק מדגיש שהעיתונאי כנראה נוגע בעצב חשוף שעליו להמשיך לפשפש בו. ואם אודי אלוני מזכיר אותי בנשימה אחת עם סלבוי ז'יז'ק ושנטל אקרמן, כנראה שאני לא עד כדי כך זניח, ולא בטוח שזה הרושם שאלוני רצה ליצור. בקיצור, גם לתקוף מבקרים צריך לדעת איך). או שגם היוצר וגם המבקר צריכים ללמוד מנהג חדש: להפסיק לקרוא ביקורות.
אבל מה שכן, רצוי שהביקורת לא תדחוק את רגלי היוצרים מהמדינה הזאת. עמוס גיתאי עזב את ישראל למשך רוב שנות השמונים בגלל הביקורות שקיבל. אוחובסקי, כך הוא כתב השבוע ב"טיים אאוט", עוזב את ישראל לכמה חודשים בגלל קבלת הפנים הצוננת לסרטו, בעיקר מידי קהילת הקולנוע המקומית. גם אם המבקרים לא אוהבים את סרטיהם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהם אינם זניחים, מבחינת הצלחה מקומית או בינלאומית, ושביקורת אינה יכולה להיות מנותקת מהאופן בו מנהל הסרט דיאלוג עם קהליו המגוונים. להרחיק את היוצרים האלה מעלינו היא התוצאה שהמבקר צריך לחשוש ממנה. הרי לא ייתכן שזו תהיה מדינה של מבקרים, ללא יוצרים. על מי נכתוב?
אפרופו גיתאי
לפני כמה ימים הגבתי כאן לאחד המגיבים וכתבתי שעמוס גיתאי הוא מסורב קרנות ותיק. לפחות שני קוראים אחרים הזדעקו וטענו שמדובר בשקר. את האמירה ההיא שלפתי מהזכרון. כעת יש לי את הנתונים מולי. בין 1986 ועד היום ביים עמוס גיתאי 11 סרטי עלילה בישראל. רק שניים מהם קיבלו תקציב הפקה מלא מקרן הקולנוע הישראלי ("זכרון דברים" ו"קדמה"). ארבעה נוספים קיבלו סכום נמוך יחסית להשלמת הפקה או להפצה, אחרי שכבר הסתיימה הפקתם. קרן רבינוביץ' (בגרסתה הקודמת, בה החלטותיה היו מסתוריות יותר וגם סכומי ההשקעה היו נמוכים יחסית) השתתפה בהשקעה של שני סרטים. במילים אחרות: שני סרטים בלבד הופקו במימון הקרנות, וששה סרטים נוספים קיבלו השלמת הכנסה, סכום נמוך יותר, שאינו מספיק להפקה אבל כן תומך בהשלמה ובהפצה.
גם לי יש לא מעט בעיות עם הקולנוע של גיתאי, ובעיקר קשה לי עם הפער בין הכוונות (אותן אני מעריך) ובין התוצאה הסופית, וביומרנות וההתנשאות העצומה שנחשפת כתוצאה מהפער הזה, הפער שבין גיתאי התאורטיקן (המעניין) ובין גיתאי הקולנוען (הבינוני).
אבל מנקודת המבט של קרנות הקולנוע, השקעה בסרט של גיתאי נשמעת עסק הגיוני: בעבור סכומים לא גדולים זכו הקרנות לראות את הלוגואים שלהם מוצגים בפסטיבלים בקאן ("איזור חופשי") ובוונציה ("עלילה"). "קדוש" היה שובר קופות בפריז (ומה שבעצם הזניק את הפאזה השניה של גיתאי, אחרי קריירה פוריה למדי כדוקומנטריסט, שעשה אגב כמה סרטים מצוינים למדי). "כיפור" היה הסרט הישראלי הקופתי ביותר בניו יורק, עד "חתונה מאוחרת". במילים אחרות: מנקודת מבט שיווקית גרידא, הבאת חשיפה לתוצרת קרנות הקולנוע, השקעה בסרט של גיתאי חושפת את הגופים האלה לקהלים הגדולים ביותר שלהם.
מונסטר בול
מה שהוציא את גואל פינטו אל מסע ההירהורים העגמומי על הידרדרות מוסד ביקורת הקולנוע היה קרב האיגרוף הקיקיוני שאירגן הבמאי הגרמני (לא הקנדי, אליבא דפינטו), אוּוֶה בול נגד ארבעה מבקרי קולנוע. התקשורת הישראלית עסקה באירוע האידיוטי הזה לפני התרחשותו (וכנראה בצדק, אם זה הקפיץ גם את פינטו וגם את מנחם גולן לעסוק בעניין), אבל מה עם סיקור שלאחר המעשה? לא מגיע לקהל חובבי איגרוף במאים-מבקרים לשמוע מי ניצח בקרב? ובכן, הנה בעשר דקות מהירות, תקציר ארבעת קרבות האיגרוף.
למי שאין כוח להתבונן בהבל הזה: בול ניצח בארבעת הקרבות, נגד מבקרי קולנוע אלמונים ונידחים, אחד מהם נער בן 17. מה שכן: עשר הדקות הנ"ל מעניינות יותר מכל עשר דקות שבול אי פעם ביים מימיו.
פשששש…
לברנש הזה הגעת דרך ג'פרי וולס. קוראים לו ג'יימי סטוארט והוא מסקר באופן עצמאי את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, שנפתח ביום שישי, בצורה מקורית ומבריקה באמצעות יומני וידיאו. הפרק הראשון נפתח בהקדמה בסגנון פילם-נואר לפני שעובר לסקר את אחד הסרטים האמריקאים המדוברים בפסטיבל, "ילדים קטנים" של טוד פילד. הוא ממש טוב, הג'יימי סטוארט הזה.
לאן נעלם ג'ון ג'וסט?
בתחילת שנות התשעים היה לכל פסטיבל בארץ יוצר ניו יורקי איזוטרי שהוא הקפיד להציג את סרטיו בעקביות ובנחישות. לפסטיבל ירושלים היה את הל הארטלי. לפסטיבל חיפה היה את ג'ון ג'וסט. למרות שג'וסט מבוגר מהארטלי בכעשרים שנה והוא מגיע מעולם התקשורת השמאל הרדיקלית של שנות הששים ושל זירת הקולנוע האוונגרדי של שנות השבעים, היה נדמה ב-1990 שהם עמיתים. שניהם הושפעו מגודאר, צילמו ב-16 מ"מ ויצרו סרטים אסתטיים ומנוכרים. אך בעוד הארטלי היה מעודן ולקוני, ג'וסט – שסרטו "כל הוורמירים בניו יורק" הוא אולי המוכר ביותר שלו לקהל הפסטיבלים (אני זוכר גם את "פריים-אפ" המפתיע) היה קצת יותר אגרסיבי.
בכתבה מעניינת הסוקרת מה עלה בגורלם של גיבורי הקולנוע העצמאי של שנות התשעים, אלה שלא פנו לעבודות מתגמלות היטב בבימוי סרטים הוליוודיים או סדרות ל-HBO מתחקה ה"הראלד טריביון" אחר ג'וסט ומגלה קולנוען נטוש ועני, הומלס הגר בכל פעם בבית של שחקנית אחרת, והגיע לפני כמה שנים עד למצב של חיטוט בפחי אשפה אחר אוכל. אולי אנשי ערוצי הסרטים של יס והוט יוכלו לערוך לאיש איזו מחווה ולהזרים לכיסו כמה מאות דולרים? (ויה ריי פרייד)
(מ)
וכדי שבעליו של אתר זה לא יידרדר להולמלסיות ולחיטוט בפחי אשפה, הרשו לי להציג בפניכם שירות מסחרי חדש, שאולי יעניין אתכם לעיין בו. לאמזון יש תכונה חדשה המאפשרת לבעלי אתרים לשלב מעין חנויות אישיות בתוך האתר עצמו. הקמתי, לצורכי בדיקה, חנות כזאת בה אני מציע כמה מהתסריטים שאני חושב שכדאי לכל שוחר קולנוע לקרוא. תסריטים, מתברר, זה עסק די זול. עשר דולר גג. אני מקבל כ-4 אחוז עמלה מכל קניה שלכם. אם תהיה היענות, אוסיף לעמוד הזה גם המלצות לסרטים בדי.וי.די וגם פסקולים. זה לא מתערבב בכלל באתר הזה ואתם לא חייבים להינס לשם אם לא מעניין אתכם לבזבז כסף, אם אם כן, אתם מוזמנים לעשות את הרכישות הקולנועיות שלכם דרכי. האתר הזה, אם זה עוד לא ברור, לא מניב רווחים (עדיין). עם מעט ההכנסות מפרסומות גוגל ואולי עם קצת המעות שייכנסו דרך אמזון השאיפה היא במקרה הטוב ביותר להצליח לכסות את עלויות האיחסון. אתם מוזמנים להקליק ולתמוך.
.
.
.
.
פינת הכופרים
נו? אחרי שבזזתם את כל סניפי בלוקבאסטר והאוזן השלישית, תנו דוח ביצוע: מה הספקתם לראות ביום כיפור? (ולמנויי הוט VOD: האם יום כיפור לא שכנע אתכם שיס-מקס עדיף?).
חבל לי שגם אתה מתפתה ליפול בקלישאה החלולה, לפיה קדוש שבר קופות בפריז. זה פשוט לא נכון, גם ברמה הבסיסית ביותר, וגם אם ננתח את הנתונים. בקיצור, אנא מחוק את הביטוי שבר קופות, והחלף אותו בעורר הדים.
יום כיפור היווה הזדמנות בשבילי לעשות צעד נוסף בפרויקט השלמת הצפיות בזוכי אוסקר (לסרט). סימנתי לעצמי מראש אילו שלושה סרטים לקחת, כך שהמעבר בספריה היה קל ונעים. פנצ'ר יחיד היה בכך ש"הפצוע האנגלי" (זוכה האוסקר החדש ביותר שלא ראיתי) כבר נחטף ולקחתי סרט אחר במקומו. הסרטים שראיתי:
הסכם ג'נטלמני – מיושן קשות ועוסק בנושא האנטישמיות בצורה שטחית מדי, בלי לעסוק בכלל בגורמים לה ומסתפק רק בלהציג את העלבונות. הוא די מזכיר לי את "התרסקות" מהבחינה הזו של הצגת התוצאה והתעלמות מהגורם. למרות הכל, טוב שהסרט הזה נעשה ועוד יותר טוב שהוא מצא קהל כבר בשנות הארבעים.
קן הקוקיה – ראיתי את ההצגה בקאמרי לפני כמה שנים, עם רמי הויברגר בתפקיד הראשי. מאוד נהנתי מהמחזה, אבל הוא לא השאיר לי הרבה הפתעות לקראת הצפיה בסרט. למרות זאת, סרט טוב עם משחק מצוין ובימוי מהודק (איכס, מילה של מבקרים).
זכרונות מאפריקה – מבחינה טכנית, הוא עדיין מצוין. צילום יפהפה, עריכה אפקטיבית ועבודה טובה של מחלקת הסאונד. מבחינת תוכן, נדוש למדי.
מספר זוכי האוסקר שראיתי במלואם עומד כעת על 43.
במסגרת ה"עיניתם את נפשותיכם" אני הקדשתי את יום כיפור לסרטים שאמורים היו להיות גרועים. אכן "אינסטינקט בסיסי 2" וTHE SENTINEL התגלו כדי איומים אבל THE BENCHWARMERS היה ממש מצחיק וTHE LAST SHOT היה מצחיק, חכם ומומלץ מאד לכל מי שאוהב סרטים על הוליווד.
יאיר, אפשר דרך אגב להקליט מהוי.או.די ולצפות בחג. חוץ מזה, אני מסכים עם אלו שכתבו שאנשים לוקחים כמות היסטרית של סרטים, לדעתי שלושה טובים הם די והותר.חוץ מזה עדיף להקליט כל השנה ולעשות מרתון ביום כיפור. אבל אין לי ספק שאני עובר ליס, הסיבות: עקרות בית נואשות, קוראים לי ארל, נמלטים, האנטומיה של גריי ובקרוב Studio 60 on the Sunset Strip וכבר השבוע The Brotherhood עם אנאבת' גיש האלילה. Need I Say more?
יאיר, כראי שתבדוק את העובדות לפני שאתה כותב אותן בבטחה באתר שלך.
עמוס גיתאי קיבל מקרן רבינוביץ 600,000$ עבור סרטו "הארץ המובטחת" ולא צריך להיות מפיק גדול בשביל לראות שהסרט הזה עלה הרבה פחות ואדון גיתאי ומר מיכאל תפוח גזרו קופון שמנמן מאוד וכנראה שהם חייכו כל הדרך אל הבנק… שנתיים לפני כן קיבלן שני הברנשים סך של 300,000$ עבור סרטם "עלילה". וזאת בנוסף להשלמה שהם קיבלו עבור הסרט "קדמה".
מיותר לציין שהתסריט "הארץ המובטחת" לא עבר את קריאת הלקטורים והסכום השערורייתי ניתן להם על סמך קרבתם של שמשון ויובב לצלחת של קרן רבינוביץ'.
למה דוקא יס מקס, ולא הוט מאג'יק?
האמביציה הייתה גדולה, אבל ההישגים קטנים. ביום כיפור הספקתי לראות שני סרטים בלבד: "ליאו האחרון" של ג'ון בורמן מ-1970, ו"Sorcerer" של ויליאם פרידקין מ-1977.
אני עלוב. הספקתי רק שני פרקים נוספים של הסבונייה הבריטית החברה הגבוהה (MILE HIGH) שהתחילה כהבטחה וסיימה כטראש חובבני מדי, ולהעיף מבט בהוריי צופים באמדאוס, סרט שהולך לאיבוד במסך הקטן
בקיצור, פאתטי
בלי קשר ליום כיפור לקחתי על עצמי משימה בחודש האחרון (ספטמבר) לראות 100 סרטים, ולמרות שחשתי ייסורי מצפון שכללתי גם סרטי תעודה באורך של שעה מיס דוקו, המשימה הוכתרה בהצלחה.
אז אכן, המקור לכמות נכבדה מהסרטים היה תודות ליס מקס שבו הצטברו עשרות סרטים שחיכו לפרויקט כזה, אבל מאחר ויש לי גם הוט יצא לי להתוודע לכמה מהסרטים של האוזן בוי.או.די שמעולם לא היתה לי הזדמנות לבדוק.
הדבר הכי מעניין שמצאתי היה דווקא שני סרטים חדשים שהם הוסיפו ממש עכשיו – "שוטר בדרכים" (Highway Patrolman") ו"שלושה אנשי עסקים" של אלכס קוקס. היוצר המעניין אך המפוזר הזה, תמיד נראה לי דוגמה ליוצרים שהיו מייצגים של זמנם ושהתיישנו מאוד מהר מאז שנות השמונים. אבל שני אלה דווקא הפתיעו אותי. ב"שוטר בדרכים" המקסיקני צפיתי במקרה בדיוק לאחר השידור של "ישר ולגיהנום" המקושקש שלו מ87, שחוץ מההשראה שלו לטרנטינו (גנגסטרים נונשלנטיים בטוקסידו) הוא די מיותר, והופתעתי לגלות סרט דווקא מאוד מינורי, אנושי ומאופק. הסרט, מ91, מתאר את תהליך הידרדרותו המקצועית והמוסרית של שוטר דרכים מקסיקני זוטר, שבנוסף להיותו לא-יוצלח גם מסרב לקחת שוחד ולעבוד לפי הספר. אין הרבה סרטים שמעיזים להעמיד במרכזם אנטי גיבור כל כך חסר כריזמה ויבש על גבול הפתטי, וקוקס מתייחס אליו באמפתיה וסבלנות יוצאי דופן.
הסרט השני, "שלושה אנשי עסקים" מ98 הוא טריפ מוזר שהעלילה שלו במחווה לבונואל עוסקת בשני אנשי עסקים שמנסים במשך לילה שלם לאכול ארוחת ערב ללא הצלחה ונודדים ברחבי ליברפול שמשתנה בלי הודעה מוקדמת למקומות כמו יפן ומדבר מקסיקני. סרט פטפטני, הזוי ומיוחד שלוקח כנקודת מוצא את הניכור והסתמיות הרגילים של חייהם של אנשי עסקים בדרכים אבל זורק לכיוונים מעניינים הרבה יותר.
בשני הסרטים לא היה לקוקס שום קשר לתסריט, ושניהם נעשו בתקציבים מאוד צנועים, וכנראה שרק תחת הריסון הזה הוא מצליח לפרוח, גם אם בסרטים בעלי הד וחשיבות זניחים לכאורה יחסית ליצירותיו המוגזמות וחסרות המיקוד משנות השמונים (למרות שסיד וננסי די בסדר).
בקיצור, אם אתם לא סובלים את הבמאי הזה ויש לכם מנוי לאוזן השלישית בוי או די, תנו הצצה לשני הסרטים האלה ואולי תשנו את דעתכם.
עמוס גיתאי לא הלך לצרפת מחמת הביקורות הרעות. הוא לא עשה בכלל סרטים לפני שעזב אותנו לאנחות ("הבית" לא הוקרן). עמוס גיתאי היה כהגדרתו "גולה פוליטי" ואולי בהזדמנות זו אתה תוכל לברר ולהביר פעם ולתמיד ממי מה ולמה ומה זה בעצם ההגליה הפוליטית הזו שהוא ר"ל סבל ממנה.
סך כל כספי הציבור שהושקעו בסרטיו של הגיתאי מעמידים אותו קרוב מאוד, אם לא ממש הכי קרקוב, לזכות בתואר "שודד הקרנות מס' אחד" – לא בדיוק מי שצריך לרחם עליו כ"מסורב קרנות".
ו.. "במילים אחרות: מנקודת מבט שיווקית גרידא, הבאת חשיפה לתוצרת קרנות הקולנוע, השקעה בסרט של גיתאי חושפת את הגופים האלה לקהלים הגדולים ביותר שלהם." אתה כתבת משפט כזה ברצינות??? "הקהלים הגדולים" של הקרנות???? כאילו מה? חזר לקרנות כסף מהסרטים של הגיתאי? כאילו מה? באו כל מיני פנסיונרים שתרמו לקרנות כספים פרטיים בנוסף על אלה הציבוריים? כאילו מה? ראית איזה מפיץ צרפתי מסתובב כאן כשהוא מורט את שערות ראשו בחיפוש נואש אחר איזה שהוא סרט ישראלי בגלל שהסרטים של הגיתאי יצרו איזה ביקוש לסחורה הזו?
איך היה אתה שואל?
12 שעות של "שר הטבעות" היה. ניוון שכלי מוחלט. גורם לך להרגיש רע עם עצמך. לחפש בדחיפות קצת פעילות סטרייטית לצורכי איזון.
שורה תחתונה:
יש המון קטעים מעולים (וחשובים מבחינה עלילתית) שנחתכו החוצה מהגרסאות הרגילות. הקטעים עם ליב טיילר עדיין מיותרים לחלוטין. הסוף של הסרט השלישי עדיין ארוך מדי. שון אוסטין עדיין מרגיז. ושמרי ופיפין ימצאו לעצמם חדר, לעזאזל.
ל-Sorcerer יש פסקול יפהפה.
(היי, איתי :-))
ראיינתי את ג'ון ג'וסט כשהוא התארח בפסטיבל ירושלים דווקא, בשנת 1991 או 1992, וכבר אז הוא סיפר לי על תקופות שבהן היה הומלס וחיטט באשפה. הוא הציג את זה כאידיאולוגיה – אנשים משליכים לפח כל כך הרבה דברים טובים.
ל-Sorcerer בהחלט יש פס קול מוצלח. ויש גם סצנה ארוכה (וריאליסטית!) שצולמה בישראל. האם ב-1977 באמת הסתובבו גמלים וחמורים בדאונטאון ירושלים?
קראתי את המאמר של פינטו ובחיי שלא הצלחתי להבין מה הוא רצה להגיד שם. מה שכן: "הארץ", על כתבותיהם של קליין ופינטו, נראה לי כגוף התקשורת האוהד ביותר בישראל לגיתאי ועבודותיו. סרבנות הראיונות של גיטאי במקרה הזה נראית לי כמו קטנוניות לשמה.
עמוס גיתאי צוחק כל הדרך אל הבנק. מי אמר לך ש"קדוש" שבר קופות בפריז? מאיפה הקרצת ש"כיפור" היה שובר קופות בניו יורק? מדפי הקומניקט של היחצנ"ית של גיתאי?…דבר אחד טוב אפשר להגיד על גיתאי: הסרטים שלו מאד זולים להפקה. הוא גם מצלם אותם מהר מאד. מה שמשאיר לו הרבה כסף בחשבון הפרטי.גיורא עיני החליט לתת לו צ'ק של 600000 אלף שקלים להפקת סרטו הפורנוגראפי והרדוד "הארץ המובטחת". למה? כובע. גיתאי גייס קרנות נוספים. רק הוא ומיכאל תפוח יודעים עם כמה כסף הם הלכו הביתה. אל תהיה נאיבי רווה, שם המשחק הוא כסף. הרבה כסף.
תיקון טעות. גיתאי קיבל מגיורא עיני 600000 אלף דולר ולא שקל. לא ייאמן. אולי הגיע הזמן שגיורא עיני יעוף הביתה? הוא הפך את קרן רבינוביץ' לבדיחה.
יאיר
לצערי מאד שעזבתה את עיתון העיר לא עקבתי אחריך ומאוד מאוד שמחתי למצוא את האתר הזה.
לגבי יום כיפור אז אם כבר אמונה ואלוהים אז אני העברתי את החג במרתון סרטי טרקובסקי "הקורבן" "אנדרי רובלב" "סטלקר" "סולריס"
אני חייב להמליץ לכל מי שאוהב קולנוע בנפשו ועדיין מאמין שקולנוע זה אומנות לקרוא את הביוגרפיה של טרקובסקי "לפסל בזמן"(תרגום מילולי)אני לי מספיק מילים לתאר את מה שהספר עשה לי אבל יותר חשוב מהכל הוא שינה את כל התפיסה שלי לגבי הקולנוע של טרקובסקי ברגמן אנטוניוני. חובה חובה חובה!!!
לסיום מוצאי חג התחלתי את השני החדשה אם משימה אפשרית 3 כי אם כול הכבוד לאלוהים ןאמונה ויש כבוד אין כמו נסיעה חסרת משמעות בלונה פארק רק בשביל הכייף
מלהולנד דרייב. אחלה סרט!!!
בכל מה שקשור לגיתאי אני אף פעם לא קוראת את קליין, ופינטו אף פעם לא כתב ביקורות קולנוע (ואולי טוב שכך, ממה שאני רואה ברמת הכתיבה הירודה שלו)
אבל קראתי את המאמר של פינטו שציינת – ואני לא מבינה למה אתה נותן לינק לבלוג שלו, אבל זה ענינך – ואני חייבת רגע לצאת להגנתו ולשאול למה אתה אומר ש: "בדרך, אולי כדי להראות שגם הוא קצת אחראי לירידת מעמדו של מבקר הקולנוע, מביע פינטו זלזול במבקרי קולנוע אחדים בארץ", כשאתה, כמה משפטים אחר כך, עושה בדיוק מה שהוא עשה ומונה שיש מבקרים טובים ויש מבקרים רעים. הרי אם הבנתי נכון – ואני מקווה שהבנתי – זה בדיוק מה שהוא אומר: "יש הרבה סוגים של מבקרי קולנוע: כאלה שמבינים שיצירה קולנועית לא יכולה להיות מנותקת מהסביבה התרבותית והחברתית, ובוחנים אותה ככזו; כאלה שרואים את תפקידם כקובעי טעם ציבורי וחושבים שקהל הצרכנים מסתפק ב"מבריק" או "מחריד" (פלוס כמובן כמה סופרלטיווים מהללים או העלבות משפילות כמעט כמו הטוקבקיסטים).
ישנם גם כאלה שמתגאים בזה שהם המציאו את השם העברי לסרט מדובר שעלה (אולמרט המציא את שם הסרט "אשה יפה", הידעתם?) ויש כאלה שחושבים שזיכרון מופלא, שמאפשר להם (ולהן, כמובן), לצטט רפליקות נבחרות, או שמות במאים מתחילת המאה (הקודמת), הופכים אותם לבעלי כשרון".
"עירום" של מייק לי שהיה פשוט מצויין, עם מונולוגים נהדרים של האנטי גיבור. "גריזלי מן", דוקומנטרי מרגש של וורנר הרצוג (מקריין עם מבטא פשוט מהפנט).
"פוואקאצי", ההמשך של הסרט הדוקומנטרי "הנבואה" (או בשמו המקורי בשפה ההופית "קויאניסקאצי"), שהיה מצויין כמעט כמו הראשון, וחיזק את הרעיון שלי שיש להציגו בשיעורי חברה של כל בית ספר תיכון, למען יראו וייראו.
ואת "Contempt" של גודאר, שהתאכזבתי ממנו קלות, משום שאינו תואם את העלילה, אשר מבטיחה עיבוד לאודיסאה של הומרוס ואת פריץ לאנג בתפקיד עצמו, ובסופו של דבר מציג אותם רק כאלמנטים ברקע של סיפור אהבה טראגי.
אני ביליתי את יום כיפור ברחמים עצמיים. טוב יותר מכל סרט. ובנוגע למבקרי הקולנוע-אני מזמין כאן, מעל דפי בלוג זה, את נחמן אינגבר לקרב אחד-על-אחד. נחמן, שמן את מפרקייך ותאבק את הכפפות-אנחנו הולכים להתכסח. לא אשכח לך, ב"ידיעות אחרונות", את הביקורת על "נאטי גאן" מ-87. "נחמד"?! נחמד?!! Nahman, your'e going down