פסטיבל חיפה, 9.10
שאפו שני: "הוספנו לך עוד הקרנות של פקינפה, יא נודניק". פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל חיפה חולפת על ידי ונותנת לי אגרוף בכתף. השאפו הוא לא לאגרוף, אלא לעובדה שעכשיו יש גם הקרנות בוקר לפקינפה. רביעי: "כלבי הקש" ב-9:30, "חבורת הפראים" ב-12:00, בסינמטק. שישי: "הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה" ב-9:30 בפנורמה 2.
פינת הפאדיחה:
נתחיל עם הפאדיחות שלי. בגלל שאני לא מצליח להתעדכן כאן באופן רצוף בקורה בבלוגים סביבי (כולל שלי), קורה ויקרה שאני חוזר על חומרים שכבר פורסמו לפניי. סליחה בדיעבד ולמפרע. כך קרה שהאייטם על נעם רותם ופוסטר "מחילות" פורסם כבר בשבת אצל ולווט ואצלי אחר כך (נרשמה הערה בתיקו האישי של הקורא שהעביר את התמונה לשני עיתונאים במקביל). ופה הפאדיחה היא גם דפיקת ראש בקיר: האייטם ההוא נכתב בשישי בלילה והיה אחד משלושה אייטמים שהכנתי מבעוד מועד שיעלו ברווחים של שלוש שעות זה מזה בשבת (יום שידעתי שלא אוכל לראות בו מחשב). רק אתמול בארקפה ראיתי שהוא לא עלה. מי שראה אותו עם פרסומו בוודאי גם הבחין שמותה של תמרה דובסון נכתב שם בתחילה כ"אתמול" עד שקלטתי את הטעות.
ולפאדיחות פסטיבליות: "המכונאי" מתחיל באיחור של 35 דקות. עולה עם כותרות התרגום הלא נכונות. הסרט עוצר. מתחיל מחדש, אבל הכותרות עד סוף הסרט לא מסונכרנות. והסאונד איום. ואם שיבחתי את ההקרנה ברפפורט על כך שנושא הקרנת הכותרות על גבי פריים הפילם טופל שם, הרי שבאודיטוריום זה לא קרה. וכך ברגעים הכהים בסרט, מרכז המסך מוצף ריבוע אור מציק, מסיח ושמפריע לצפייה. ובנוסף לכל, הסרט גם נתקע באמצע.
===========
שתי נשים מבוגרות, מאופרות, שיערן עשוי בקפידה, בעלות טעם יוקרתי ונוצץ בבגדים משוחחות ביניהם בפואייה של האודיטוריום. נשבע לכם, מילה במילה:
אשה א': מה ראית?
אשה ב': את הסרט הצרפתי. מאהב כפול, מחזר מושאל, משהו כזה. משהו, הסרט. כמה צחקנו. איזה סרט ברמה.
אשה א': אל תשאלי איזו מכה היתה לנו. היינו ב"דיני משפחה", איזה סרט משעמם, כמה סבלנו. ולא רק אנחנו, כולם סבלו.
עד כאן הציטוט, עכשיו פינת הלדפוק את הראש בקיר:
בשביל מה צריך מבקרי קולנוע? "מאהב בהשאלה", כמו רוב הסרטים של פרנסיס ובר, הוא סרט קצבי, מלוטש, ולרגעים מאוד מצחיק. אבל זה סרט בורקס, צפוי, מלאכותי, קומדיית טעויות שגרתית. כן, מהנה, בהחלט. בין אם תראו אותו בגרסתו הצרפתית, או ברימייק האמיקאי או בעיבוד הבימתי. זה קסמו של ובר, הוא מצליח להצחיק בכל מדיום. אבל סרטיו הם כמו מסטיק. מהנים, צבעוניים, מפיגים לחץ, אבל עושים חורים בשיניים. "דיני משפחה" הארגנטינאי הוא בעיני סרט מיינסטרימי חביב מאוד. לא מדובר באמנות גבוהה, פרט לאמנות הקסומה של התבוננות פקחית בחיים וניסוחה לכדי אנקדוטות קומי-טראגיות. זה סרט רהוט, קצבי, שנון, ומאוד אנושי (להבדיל מהמלאכותיות של ובר). והוא בעיני סרט טוב יותר ומהנה יותר. אבל הקהל הרחב, ולא תגידו עממי, הבורגני, העשיר, המוקפד, והמאופר, עדיין מעדיף סרטי בורקס. כי כשזה בצרפתית זה נותן להם תחושה שהג'אנק שלהם הוא איכותי. אם את אותו סרט בדיוק, אבל בדיוק, היה מביים זאב רווח בעברית (עם נופים תל אביבים ולא פריזאיים) אותה אשה מאופרת היתה מעקמת את פניה מולו, על הוולגריות שלו.
סיכום סרטי אתמול:
"פלנדרס": ראו פוסט מאתמול.
"המכונאי": בראד אנדרסון הוא במאי מוכשר אבל לא מאוד מעניין, יש בסרט דברים יפים – בעיקר באופן בו הוא מצליח לגנוב גם מהיצ'קוק ום מדיוויד לינץ' באותה נשימה – אבל המיסתורין שלו לא מחזיק אותו עד סופו. באמצע, כשהעסק מתחיל להיות ברור, הוא מתחיל לייגע. ומה הסיפור של כריסטיאן בייל? למה לעשות כזה דבר בשביל סרט? (בייל, למי שלא יודע, הוריד ממשקלו לתפקיד עד כדי הפיכתו לשלד אנושי). זה לא משחק בעיניי, זה איזשהו עניין הקשור למאזוכיזם שבכלל לא קשור לקולנוע. ואם כבר לעשות את זה, אז למה לסרט כל כך זניח?
"מאהב בהשאלה": משעשע, כאמור. אבל תכל'ס, זה סרט לפנסיונרים.
"המדריך לחיים בכפר": ראיתי את הסרט הזה כבר פעם שניה. הוא פשוט קסום בעיניי. נורא נהניתי, ואני לא חובב מוזיקת קאנטרי, אלא שבסרט הזה המוזיקה היא רק צלילה של שמחת החיים, כזו המתנגנת על השפתיים גם ברגעים של משבר ואובדן. השנינות המילולית והכאוס העלילתי מופלאים ממש.
"תנועה מגונה", במאי: צחי גראד.
תחרות הקולנוע הישראלי, 9.10, אולם רפפורט
כמה עניינים שמתאימים לבלוג יותר מאשר לביקורת דפוס:
1. לפני כחמש שנים קראתי את התסריט לסרט – מאת גל זייד ויעקב איילי. אז עוד קראו לו "מיכאל קליינהאוס", וממש התמוגגתי ממנו. הוא היה שנון, מצחיק, סאטירי, ארסי, וגם מותח ופעלתני. ראיתי בעיני קומדיית פעולה ישראלית קצבית, שגם אומרת דברים מאוד שנונים על הברדק הישראלי. במחזור בו קראתי תסריטים לקרן הוא לא אושר, למרות התלהבותי הרבה, ומאז אני עוקב אחרי הסרט מרחוק. כשהוא הגיע לידיו של צחי גראד נהייתי מודאג: יש לי בעיות קשות עם "ג'ירפות", סרטו הקודם. סרט המוסס על רעיון מצוין, אבל שהגשמתו היתה מסורבלת.
2. בשנה שעברה בנו של צחי גראד היה בגן עם בתי. במשך כל השנה הייתי מודאג מסיטואציה שלא הייתי חשוף לה קודם. מה יקרה אם ייצא סרטו במהלך שנת הלימודים, אני אשנא אותו, אכתוב ביקורת רעה ולמחרת בבוקר אפגוש את הבמאי ואת בנו בכניסה לגן? במסיבת יום הולדת? באסיפת הורים? מה עושים אז? אומרים שלום כאילו כלום? מתעלמים? מה, הבן שלו יציק לבת שלי ויגיד לה "אבא שלך קטל את הסרט של אבא שלי"? אולי למבקרי קולנוע, כמו לחרדים, צריכים לעשות בתי ספר נפרדים? בינתיים התחילה שנת לימודים חדשה, משפחת גראד עזבה את תל אביב ובגן החדש של בתי, ככל שהבחנתי, אין אף במאי.
3. הצלם שי גולדמן צריך לקבל את פרס ישראל. הוא עושה דברים נפלאים בתנאים הכי בלתי אפשריים. הוא צילם השנה גם את "שלוש אמהות" המושקע והמסוגנן וגם את "תנועה מגונה" בעל הלוק המחתרתי. את שניהם הוא צילם ב-HDV, ואת שניהם בפריים סינמסקופי (שאני מניח שזה קצת כמו לצלם בסופר 35: את הפריים הסינמסקופי גוזרים מתוך הפריים המלא, ולא מצלמים בעדשה אנמורפית מכווצת). קל לנחש, על פי שמו של מדורי זה עשר שנים, שאני פשוט הרוס על הפריים הסינמסקופי הרחב, ממלא המסכים (הללויה: כל חמשת הסרטים שראיתי אתמול היו בסינמסקופ). זה אולי פטיש נפשי יותר מאשר טעם אסתטי, אבל יש משהו בפרופורציות המסך האלה שפשות מרגשות אותי בכל פעם מחדש.
4. למרבה ההפתעה, צחי גראד ואני קראנו אותו תסריט בדיוק ושנינו דמיינו אותו אחרת לגמרי. זה כנראה מה שעושה במאי. יוצק נימה לתוך המילים. אני ראיתי בסרט קומדיית פעולה קצבית. גראד ביים אותו כדרמה מרירה ומיוסרת. אני קראתי בו הומור עם עוגני דרמה ומצוקה, הוא ראה בו דרמה עם איים של הומור. הרי לכם תרגיל בבימוי. תנו את אותו תסריט לפרנסיס ובר או רוברט אלטמן, ובלי שהם ישנו בו מילה אחת, כל אחד מהם יביים סרט אחר לחלוטין. מהבחינה הזאת "תנועה מגונה" היה עבורי סרט חדש לחלוטין, כאילו לא הכרתי אותו כלל. והוא כלל לא רע. התסריט המצוין עובד גם כדרמה – אם כי כמה מבחירות הבימוי היו תמוהות בעיניי, והבימוי המחוספס והריאליסטי לא תמיד היה נעים לעין, או התאים לסיטואציה. אבל זה סיפורו החכם מאוד של איש קטן, שלא עושה כלום בחייו, שמהותו היא אי העשייה, וכשהוא נקלע למבוי סתום, מול גנגסטר שמאיים על חייו ועל משפחתו, הוא מחליט להרים את ישבנו מהספה ולצאת למסע נקמה. ברגע שהוא קם, הוא מבין סוף סוף איך המדינה הזאת מתנהלת באמת. מי שיוצאת נפסדת בהמרה של הסרט מקומדיה לדרמה היא קרן מור, המגלמת את אשתו של מיכאל. היא וצאת דמות מאוד מרירה שלא זוכה לרגעי חסד, ובסוף גם נעלמת, אחרי שהקריבה קורבן גדול מדי.
היה לי חסר מאוד אפילוג לסיפור. המקום בו הסרט נגמר (אין ספוילר) היה שגוי. לא מבחינת הדמות, אלא מבחינת הסאטירה. זה סרט עם המון אירוניה, והמקום בו הוא מסתיים קצת מעקר אותה הופך את האירוניה לסוג של גוספל. זו החמצה. אבל פרט לה, זה סרט שנון וחכם (וסינמסקופי), שברגעיו הטובים יש בו עוצמות סאטיריות של מעין "בדרך למטה" הישראלי או "רשת שידור", סרט על בנאדם שלא מוכן לסבול יותר את החיים כפי שהם, ומחליט לצאת למסע קיצוני.
5. בכותרות הסיום כתוב שצחי גראד הוא גם עורך התסריט. אני יודע מה עושה עורך תסריט, אבל כשהבמאי עושה עריכת תסריט זה לא נקרא פשוט "בימוי"?
נ.ב:
אתמול פגשתי בפסטיבל את נאמני האתר, איתן וסטיבי. סינמסקופאים, אתם מוזמנים להגיד שלום. תזהו אותי לפי ילקוט ההלו קיטי המאוד מטופש שבואני סוחב את המחשב. שאר קוראי האתר שאינם בחיפה: עיינו קצת בפרסומת של גוגל למעלה משמאל. אני צריך רך לממן את הקפה האולטרה-יקר של ארקפה.
מזכיר במשהו את "מיכאל קולהאוס" של פון קלייסט, או רק את "בדרך למטה" פינת "רשת שידור"?
רוה לאבנר: קשור ל"מיכאל קולהאוס" רק בתימה המאוד כללית, של מאבקו המסלים של פרט המרגיש שנעשה לו אי צדק נגד ממסד.
זה לא רק טעם אסתטי, זו יותר. עבורי זו התמונה שהובזקה כמשמעות הראשונית של קולנוע, כמו אפרוח אווזים שתמיד יאהב את הדמות הנעה הראשונה שיראה. זו גם הסיבה שלמדתי אי אז באייטיז את התחום:
חושך בקולנוע אור-און בקריית אונו, שהיה בבעלות משפחתה של המשוררת יונה וולך ושכינינו בחיבה "האורווטרון" על שום רעיעותו הרבה. ביד פיתה מלאה אוויר שבקצהה מעט חומוס מקופסה ומלפפון חמוץ באדיבות המזנון, בקבוק אוראנג'דה. צלילי אורגן, מסך כחול של חברת ההפצה CIC שתוך כדי התגלותו משתנות הפרופורציות שלו לסינמסקופ (המקרין החליף עדשה). אפשר להשען אחורה בכיסאות העץ, קרוב לוודאי שזה יהיה סרט טוב.
מה שמו של הסרט Hoot בישראל?
אני חושש שגם אם אראה אותך לא אזהה אותך.
כריסטיאן בייל אולי עשה משהו מטורף ב"המכונאי", אבל אין להתכחש לתוצאה: אתה פשוט בוהה בו כלא מאמין, וההופעה הזאת שלו מוסיפה עוצמה רבה לסרט. אני לא חושב שצריך לעשות כאן הבחנה בין סרט זניח לפחות זניח. הופעה היא הופעה היא הופעה. האם כשרוברט דה נירו הוסיף עשרות קילוגרמים למשקלו זה היה פחות משחק? האם כששחקני "להציל את טוראי ראיין" עברו שבועות של טירונות מפרכת זה לא קשור למשחק? "המכונאי" התפרסם בין השאר בזכות מה שבייל עשה. אני לא חושב שניתן היה להשיג את האפקט הזה בעזרת איפור או סי-ג'י-איי.
הסיפור של הסינמסקופ הוא די מעניין: בהתחלה הסרטים התרחבו כדי להתחרות בטלוויזיה, וזה מה שהסינמסקופ עושה: הופך את הסרט למפואר יותר, גדול מהחיים. (שלא לדבר על זה שפורמט רחב טבעי יותר לעין. אנחנו רואים לרוחב).
שנים לאחר מכן הופיע הלייזר דיסק ואח"כ הדי-וי-די. סרטים חזרו לתהילתם שאבדה זה מכבר בקלטות הווידאו המקוצצות. (סידני פולק מספר שהוא רצה לצלם את "זכרונות מאפריקה" בסינמסקופ, אבל נאלץ להסתפק בפורמט 1:1:85 כי הוא לא רצה שיקצצו לו את הסרט בווידאו ובטלוויזיה. והוא הצטער על זה אחר כך).
זה הוביל לעלייה במכירת טלוויזיות מסך רחב ובעקבות זאת החלו סדרות טלוויזיה להצטלם בפורמט רחב יותר. הטלוויזיה השפיעה על הקולנוע שהשפיע על הטלוויזיה בחזרה.
למרבה הצער, רוב הסרטים הסינמסקופיים עדיין משודרים מקוצצים בצורה זו או אחרת בטלוויזיה, אבל זה כבר סיפור אחר.
קשה להתכחש לתוצאה וקשה גם להתעלם מהסיבה. אי אפשר להתרכז בסיפור ולשקוע באווירה כשהעצמות של בייל תקועות לך בפרצוף. לפחות דה נירו השמן הופיע בכמה סצנות קצרות ומבודדות ב"שור הזועם", לא לאורך כל הסרט.
דרך אגב, במסגרת המלצות בחיפה, כדאי לנסות את הסרט הקצר "מיתר של תיל". השם (העברי) לא משהו, והסרט השתחל ברגע האחרון לפסטיבל ולכן אין עליו פירוט בתוכנייה המודפסת, אבל מדובר בנסיון מעניין ביותר של במאית ישראלית צעירה הלומדת קולנוע ב-AFI בארה"ב. הסרט יוקרן ב-13/10 במוזיאון היפני, ואני ממליץ בחום.
עוד לא ראיתי את "המכונאי", אבל אני מחכה לכך מאוד. העובדה שכ. בייל הוריד במשקלו אינה ה-משחק אלא חלק מההכנה והכניסה לדמות וכל זה. חוץ מזה אני מעריצה כל מי שמוריד ממשקלו דרמטית. ככה אנחנו היפניות.
השאלה היא האם הבחירה בפריים כזה מוסיפה לסיפור האם נעשה שימוש בחלל באופן כזה שמוסיף לסיפור כמו בעטש למשל אחת הבעיות היא שימוש במסך כזה כ גחמה וטו לא בעיה נוספת בעיני היא שהרבה מאוד במאים לא מספיק ויזואלים בעיני ולכן משתמשים רק בכלי אחד לספר את הסיפור שלהם וזה בעיקר השחקנים וכמעט לא משתמשים במצלמה להעבירחוויה ויזואלית אני בהחלט מאריך מאוד את עבודתו של שי גולדמן אחד הצלמים המוכשרים.
כאן אולי המקום לבקש מהבקרים יותר התיחסות לצד הויזואלי של סרטים שהם מבקרים ולא רק במקרים של במאים ויזואלים מובהקים. במיוחד באתר כמו זה שאינו כפוף לכמות אותיות או שיקולי ריטינג
אני בדרך כלל לא מגיב אבל הפעם לא יכולתי שלא.
אני רוצה לשטף במשהו.
לי ולחברים שלי יש שם גנאי לאנשים כמו שתיארת למעלה (מטופחות עשירות פלצניות ונוטות להופיע במקומות כמו פסטיבלי סרטים) קוראים להם "אמניות יוצרות" (ושווה לשים לב לאירוניה שכן אנשים שכאלה לא יוצרים בעצם שום דבר)
העצמות של כריסטיאן בייל לא הפריעו לי אישית לשקוע באווירה של הסרט, להפך, אני חושב שהצורה החיצונית – הדי מפחידה שלו- מוסיפה מאוד לאווירה. זה מצמרר.
לגבי פריים סינמסקופי, יש במאים שמנצלים אותו בצורה בולטת יותר מאחרים. כמה מהדור החדש: פול תומס אנדרסון, שעושה דברים נהדרים מבחינת קומפוזיציה, וכמעט הכל בתוך המצלמה, ללא עריכה. ווס אנדרסון, בעיקר ב"משפחת טננבאום", פייטון ריד עשה עבודה סינמסקופית מופלאה ב"לגמור עם האהבה".
מהבמאים הוותיקים יותר, כמה דוגמאות: רוברט וייז, סם פקינפה, וכמובן סרג'יו ליאונה, שהביא את השימוש בסינמסקופ לדרגה חדשה של אמנות.
יאיר, ראיתי אותך בהקרנה של "שיירה", מצטער שלא הזדהיתי ואמרתי שלום, התלבטתי בקשר לזה, בין היתר כי אני חושש שראיתי אותך מנמנם כשיצאתי מהאולם בסוף הכותרות… באיזה שלב נשברת? מבחינתי, פעם ראשונה שראיתי את הסרט, וכמו שאמרה קטי האבר – ממש לא הסרט הכי טוב שלו, אבל עדיין משעשע. סביר להניח שאם הייתי נתקל בו בזפזופ טלוויזיוני הייתי עובר הלאה. מסך גדול עושה לו טוב, אפילו שהעותק היה במצב די גרוע ולקח למקרין קצת זמן להבין שצריך לעבור ל…סינמסקופ ואח"כ להגביר את הווליום. היה משעשע כשכריסטופרסון שאל "אתה לא שומע אותי?" וממש שמעתי את הרחש באולם "לא, תגיד את זה למקרין".
הוספת ההקרנות ביום רביעי בבוקר ממש מפתה אותי לחזור לחיפה כדי להשלים חלקים חסרים.
אחר הצהריים היום ראיתי את "טריסטרם שנדי" שהיה כל כך טוב עד שהוא גרם לי לשכוח את הבלגן בקופות שגרם לי להיכנס באיחור. סרט מצחיק וחכם, שילוב נדיר למדי. עשה לי חשק להיכרות מעמיקה יותר עם הספר, הוא יצא בעברית מתישהו?
ואם כבר ספרים, הוצאת רסלינג מוציאה בקרוב את הספר "שיחות עם גודאר (ארכיאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה)" – מישהו מכיר את המקור הצרפתי? קרא? ממליץ?
רוה לדואל: נדמה לי שכבר נפגשנו פעם בקמרה אובסקורה, אני צודק? ואכן, המנמנם ב"השיירה" היה אני (מקווה שלא נחרתי). בשל עייפות וחשש להירדמות ויתרתי על הסרט של שברול באותה שעה ונכנסתי לסרט שאני מכיר היטב, ומחבב, כדי שאוכל לנקר בו. יצאתי ממנו נבוך אך רענן. אולי העותק האדמדם השפיע על גלי האלפא שלי.
לא, לא נחרת, אבל ישנת ממש חזק וזה היה מאוד משעשע. אפילו ניסיתי להעיר אותך בנימוס כשהאולם כבר היה כמעט ריק אבל זה לא הצליח, וגם לסדרנית לקח איזה 3-4 נסיונות. (:
קצת הטריד אותי שבסוף הסרט אף אחד לא זכר שאמורה היתה להתקיים עוד שיחה קצרה עם קאתי האבר. בכלל, אחת ההנאות הגדולות שלי מהפסטיבל בשנים עברו היתה לצפות בסרט מבלי לשמוע צלצולי סלולריים, מבלי לשמוע אנשים מדברים ומכרסמים ומבלי לראות אנשים שועטים החוצה תוך כדי התמתחויות ושיחה ערה מיד עם תום המילה האחרונה שנאמרת בסרט, כשהם מקפידים להסתיר את הכתוביות, להפריע למוסיקה של הסיום ולפעמים אפילו להפריע לסצנה האחרונה עצמה. בפסטיבל תמיד היה קהל קצת אחר, אבל בשנים האחרונות ההתנהגויות המעצבנות האלה הופכות יותר ויותר נפוצות בפסטיבל. אפילו בסרטים יותר מורכבים ופחות פופולריים, שמטבע הדברים פונים לחובבי קולנוע יותר מאשר לקהל הרחב. מעצבן לאללה.
צלחתי את השיירה בהנאה למרות העותק הגרוע, ואני ממש מקווה ששאר סרטי פקינפה שצפויים לי (חבורת הפראים ואלפרדו גרסיה) יוקרנו באיכות גבוהה יותר.
לדואל: טריסטרם שנדי יצא בעברית בכמה מהדורות בהוצאת מוסד ביאליק. זה הסרט שהכי ציפיתי לו ודי התאכזבתי. ההתחלה נפלאה וחבל שלא התמידו בנסיונות להתמודד עם המקור וגלשו ל"כך עושים סרט דל תקציב, תראו איזה דאחקות". כאלה סרטים יש מספיק, ולמרות ההברקות, ההתחלה עוררה ציפיה למשהו הרבה יותר מקורי ומבטיח. אגב, הקהל היה באופן מפתיע על גבול הגריאטרי. לא יודעת מה הביא את כל בני ה-70+ שישבו בשורה שלי דוקא אל הסרט הזה.
אה, כמעט שכחתי: עזוב את ארקפה ועבור לגרג. גם קרוב, גם יש אינטרנט וגם הקפה יותר טוב.
חייב להגיב :
לגבי הנשים המבוגרות והמטופחות. אלה הן בדיוק תאור הנשים של הבורגנות החיפאית ועסקני הפסטיבל, אלו הם האנשים שמבט ראשון נדמה לך שיש להם טעם טוב אבל בעצם שמרנים ומשועממים במובן הכי עצוב. יאיר אל תתרשם מהן/ם.
הם אופפים את כל אזור הכרמל והעיריה בהדר ומנהלים בעצם את חיפה (חונקים אותה). כנס לבתים שלהם ותבין יקירי. זה סוג מסוים מאד (וחיפאי מאד) של בורגנות דור שני לפליטים ממזרח אירופה משועממת מעופשת וולוגרית ללא ריח וללא טעם. ראה מקרה הלימוזינות והשטיח האדום ביום הראשון של הפסטיבל.
עוד דבר – עבור לקפה נטו. גם אינטרנט וגם אנשים נחמדים יותר. הגרג, שהיה מוסד, כבר לא מה שהיה פעם מאז שסגרו ופתחו במתכונת קצת ארסית.
גם לנשים השמנות והמטופחות מותר שתהיה דעה גם אם היא שונה מזו של המבקרים. לא כולם מתפעלים מאותם סרטים והזלזול בטעמו של הקהל הוא מה שמשניא מבקרים על כ"כ הרבה אנשים.
רוה לעידן: חלילה זלזול. יותר הרושם המדכא שהנשים האלה הן קהל היעד העיקרי של המפיצים הישראליים. או יותר חמור: המפיצים הישראליים בעצמם.
התכוונתי לומר שלא כולם מתפעלים מאותם סרטים והנשים הן מבוגרות ולא בהכרח שמנות.
***אישה: אז איך היה בכלא ?
גבר: סגור. אי אפשר לצאת.
"אורות בין ערביים" של אקי קארוסמקי משופע בדיאלוגים הזויים מעין אלה. גם הצורה שבה הדיאלוגים האלו מבוימים משונה: ממתי אנשים שמדברים אחד עם השני בוהים באיזושהי נקודה עלומה באויר, במקום אחד על השני ?
כל מי שלא ראה סרט של קארוסמקי מימיו, יתקשה לקבל את "אורות בין ערביים", מכיוון שזהו קארוסמקי בגירסתו המזוככת ביותר. הוא לקח את השיטה הרגילה שלו, ושיכלל אותה לכדי שלמות. הוא הוסיף הפעם עיצוב אמנותי מרשים, צבעוני מאוד ויפה לעין, וצילום יפה. הסיפור הוא של מאבטח הנופל קורבן לתרגיל עוקץ של אישה וחבורת שודדים, ואח"כ הוא ממשיך לפול. על פניהם הקפואות של השחקנים לא תראו רגשות, ובתוספת הדיאלוגים ההזויים נוצרת כמעט קומדיה, גם מהסיפור העצוב ביותר. לא לכל אחד, אבל לכל אוהבי קארוסמקי, ולכל מי שמוכן לנסות – מומלץ בחום.
סרט נוסף שראיתי אתמול היה "מעבר לרכס" האיטלקי. דרמה משפחתית איטלקית שאמנם מרגשת לפעמים, אך בעיקר מפספסת. אב חד הורי מגדל את שני ילדיו (בנו בן ה-7 ואחותו המבוגרת ממנו בכ-3-4 שנים). אקספוזיצית הפתיחה הארוכה (כעשרים דקות) מבטיחה סרט חביב, אבל כשהאמא חוזרת מופר האיזון: הבת מקבלת אותה לחלוטין, והבן מאוד מסויג. הצרה עם הסרט היא שבעוד שלשני הגברים (האבא והילד) יש רבדים שונים, לשתי הנשים (לאמא ולבת) יש פאזה אחת בלבד. האמא כל כך רגשנית וחסרת עכבות, עד שאין בכלל ספק שהיא תעלם חזרה בהמשך (מה שאכן קורה). בהעדר הספק, האכזבה של הבת (שקבלתה את האם טוטאלית, ללא שאלות) לא אפקטיבית.
זה לא סרט רע, ויש לו את הרגעים הטובים שלו, אבל כל השוואה ל"חדרו של הבן" או ל"השיבה" מופרכת.
תיק הלו קיטי??????
חיפשתי את קייטי הייבר אחרי ההקרנה של "השיירה" ולא מצאתי. נראה לי שהיא זאת ששכחה!
יאיר, אכן נפגשנו בקמרה לפני כמה חודשים, עכשיו אין לי ברירה אלא לומר שלום בפגישה הבאה 😉
islay אני מניח שההבדל ביננו הוא שאני לא מכיר את הספר ואוהב סרטים ארס-סינמטיים. כאמור, לטריסטרם נכנסתי לאחר כיבוי האורות והתישבתי במרכז השורה העליונה, כך שראיתי את הקהל רק ביציאה, באמת הרבה מבוגרים (אבל אין לשכוח שהספר הוא לא חדש במיוחד והצעירים לא המציאו את ההומור…). בכלל, הפסטיבל מפגיש בעיקר צעירים על גבול הנערים עם מבוגרים מעבר לגבול הפנסיה, כשאת גילאי הביניים מייצגים בעיקר פריקים של קולנוע או אנשים שעובדים בענף. זה ככה לפחות מאז שאני מבקר בפסטיבל, ובעיקר בשעות הבוקר והצהריים.
נדמה לי שזה קצת מוגזם לצפות לאהבת קולנוע ממאה אחוז של מבקרי הפסטיבל. כמו כל אירוע המוני, הוא מספק צרכים שונים אצל אנשים שונים. אני לא חושב שכל אחד ואחד ממבקרי פסטיבל אייקון מצפה להרחיב את אופקיו בנושאי מדע בדיוני ופנטזיה. חלקם מעדיפים להרחיב את המעגל החברתי שלהם. עם קצת עזרה אפשר להפוך אייקון למועדון פנויים פנויות משגשג.
אני לא יודעת אם אתם מודעים לזה, אבל ל'תנועה מגונה' היה בלוג שליווה את עשיית הסרט משלב הפרה-הפרודקשן ועד סיום הצילומים.
הנה הוא פה:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=104362
חייב לציין שלטעמי הצילום של "תנועה מגונה" היה תפל למדי, כמו צילום של סדרת טלוויזיה. כמו כן עצבנו אותי תנועת המצלמה הרועדת והבימוי המחוספס. גם אני הייתי מעדיף את הסרט כקומדיית אקשן עוקצנית. היתה לי הרגשה מוזרה כשהגיעו קטעי האקשן, כאילו מדובר בכלל בסרט אחר.
התסריט, לעומת זאת, חיפה על כל החסרונות בבימוי לטעמי. אהבתי גם את הסוף. עיקר הסרט, לדעתי, לא היה הסאטירה אלא התשוקה של אדם שגילה משמעות כלשהי לחייו לאחר שהוא רגיל לחוסר עשייה. הסוף (אולי זה סוג של ספויילר, מי שלא רוצה שלא יקרא) מדגיש בדיוק את זה, כולל החיוך המרוצה שלו מעצמו.
ובכל מקרה, גם מבחינה סאטירית יש עוצמה לסוף הזה, שבו מיכאל מגיע לפעולת אין-ברירה מתוך חוסר האונים שלו מול הממסד.
חבל לי קצת על הסרט, היה יכול להיות הרבה יותר חזק. דרוש רימייק.