פסטיבל חיפה 10.10
התפריט של אתמול:
הונגרי – "כפות ידיים לבנות". בילי אליוט על המקביליות המדורגות. סרט מאוד חביב, נציג הונגריה לאוסקר. יש בו מספיק מרכיבים טובים שעשויים לעזור לו להתברג לחמשת המועמדים (אם כי אוסקר הסרט הזר ילך השנה ל"לחזור" של אלמודובר, זה די סגור, לא?). אני לא ממש מבין למה היה צריך לביים אותו כמו סרט תעושה ריאליסטי עם מצלמת כתף רועדת שכל הזמן מחפשת את הפריים, זה פשוט נראה לי כמו גחמה סגנונית, ועוד כזאת שהפכה נפוצה יותר ויותר בקרב קולנוענים צעירים בשנים האחרונות (ע"ע "תנועה מגונה").
טורקי – "עונות השנה". ההפך הגמור: שוטים סטטיים ארוכים. אנטוניוני באיסטנבול. אהבתי פחות מאשר את "מרוחק", אבל עדיין סרט קטנטן פצפון זעום אבל יפה להפליא, ובעל יד אמן בוטחת.
ונעצור למבזק: צפו לרטרוספקטיבה של סרטי נורי בילג' ציילאן בשנה הקרובה בסינמטקים. אולי. הוא ביים בינתיים רק ארבעה סרטים, אפשר לדחוס הכל ביום אחד.
חטיף מארס + קולה. ארוחת צהריים. 15 שקל.
איראני-ניו יורקי: "איש דוחף עגלה". ניאו-ריאליזם אמריקאי. לא עשה לי כלום.
מזנון דרכים אמריקאי: "מיס סאנשיין הקטנה". מקסים לגמרי. דמיינו את "דרכים צדדיות" מעורבב עם "חופשה נעימה" של צ'בי צ'ייס (זוכרים את הסבתא שם?).
נקניקיה בלחמניה לחה. 13 שקל.
פינת החסות: טעמתי קצת מנותנת החסות הראשית של הפסטיבל שמייד עשתה לי כאב ראש נוראי. טוב, לכו תדעו מה עושה נותנת החסות של פסטיבל ירושלים לראש שלי.
ועוד מבזק: רטרוספקטיבה מקיפה לפליני, שתכלול את כל סרטיו, בקרוב בסינמטקים.
טקס-מקס: "השיירה" של פקינפה. השלאף-שטונדה שלי (ראו תגובות מאתמול).
שתי כוסות קפה בחדר העיתונות בפסטיבל.
קדירה פרובנסיאלית: "שנה מופלאה" של רידלי סקוט ("בציר טוב" הוא תרגום מדויק וטוב יותר). תייקו תחת "אוי ואבוי". רידלי סקוט עושה קומדיה רומנטית… ראסל קרואו מנסה להיראות קליל ולבבי… אווירה כפרית חייכנית… ברררר… זוועה.
בורקס עמיקם (תרד וגבינה) + קולה + נורופן לכאב הראש. 18 שקל.
בדי.וי.די על המחשב בחדר: "הפרחח ובת השריף" עם ברט ריינולדס וסאלי פילד. אולי האל נידהאם היה צריך לביים את "השיירה"?
היה יום טוב. כיבוי אורות.
היום, בגלל כתיבת המדור, לא אצליח לעמוד במכסת חמשת הסרטים ביום שלי. ספק אם אצליח לראות שניים.
===========
וככה ג'יימי סטיוארט ממשיך לעקוב אחר פסטיבל ניו יורק, שעדיין מתנהל בימים אלה במקביל לפסטיבל החיפאי. בפרק החדש: אלמודובר, פנלופה, וורן בייטי.
גם אני הייתי אתמול בשנה מופלאה, והוא לא היה כזה זוועתי. סתם סרט, מין שילוב של תחת שמש טוסקנה המחריד עם דרכים צדדיות המפוספס ועוד עשרות או מאות סרטים באותו נושא בדיוק. ראסל קרואו דוקא היה בסדר (ובדרך כלל הוא בלתי נסבל בעיני). סתם סרט. אפילו די נחמד ואפקטיבי לחובבי ז'אנר הייתי-מניאק-ובראתי-את-עצמי-מחדש-בכפר-כמה-טובים-החיים-הפשוטים-וכסף-זה-לא-הכל.
גבירותיי ורבותיי שימו לב להודעה הבאה:
הקרנה ראשונה בישראל לסרטו הקומי והשערורייתי של סשה ברון כהן (עלי ג'י)
בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה
"בוראט" סרטו הסאטירי והמשעשע של הקומיקאי הבריטי/ישראלי סשה ברון כהן (עלי ג'י) יוקרן בהקרנת חצות (וחצי) ביום שישי 13 באוקטובר במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. (בלילה בין ששי ושבת).
הסרט שגרם כמעט למשבר בינלאומי, ולנשיא קזאחסטן לבקש פגישה דחופה עם נשיא ארה"ב, במטרה לשפר את תדמית ארצו, מביא את סיפורו הדימיוני של בוראט, כתב טלוויזיה קזאחסטני היוצא לגלות את אמריקה האמיתית. עוד לפני המסע בוראט מציג את בני ארצו כחבורה של שוטים, סוטים ובורים. בדרך הוא אכן מגלה את תושבי אמריקה ויורד ללא יוצא מן הכלל על השחורים, ההומואים, היהודים, הדרומיים, ובכלל חושף את הצביעות המבעבעת תחת מעטה הליברליזם של החברה בכלל. רק פמלה אנדרסון יוצאת נקייה מכל רבב בסיפור היוצא מכלל שליטה פרי דימיונו של סשה "בוראט" כהן.
הסרט מופץ על ידי א.ד. מטלון ויוצג בבתי הקולנוע החל מ – 30 בנובמבר בכל רחבי הארץ.
וואו!
חן חן, חן חן!
תודה על העדכון!
i'm so there!
חיפשתי אותך יאיר, עם כל ההלו קיטי שלך ולא מצאתי, אבל כן איתרתי אינטרנט קפה מדוגם. פרטים בא. בוקר.
איך הצלחתי לא לכתוב כלום עד עכשיו! ממש איפוק מופתי. טוב, זו לא בדיוק הייתה הסיבה…
וגם עכשיו לא אכתוב, זה יחכה ליותר מאוחר 🙂
מה שכן, את "13" לא יצא לי לראות (דווקא הייתי בסביבה – ממש בכניסה, למען האמת – אבל לא הייתי עומדת בסרט באותו רגע אז ויתרתי), אבל הוא זכה למועמדות "התגלית החדשה" בפרסי הסרטים האירופאיים (הכרזות עוד חודשיים), שגם נותנים פרס מפעל חיים לפולנסקי, ויש בפסטיבל כמה וכמה סרטים נוספים שחברי האקדמיה יכולים להצביע עבורם בקטגוריות השונות.
http://www.europeanfilmacademy.org
שימו לב לרשימת המועמדים לפרס בחירת הקהל…
נ.ב. ממתי סשה ברון כהן ישראלי?
אה, יאיר, פליני זה מבזק? כבר דיברנו על זה פה ואפילו שמנו על זה תאריך.
או שהמבזק הוא שזה עדיין מתקיים? 😉
רוה לסטיבי: המבזק הוא *כל* הסרטים. שאם זה צוין כאן בעבר פשוט לא הפנמתי. חתיכת חגיגה.
היי ושלום לכל באי הפסטיבל, מספר שאלות
הזמנתי בהתחלה כרטיסים ל2 סרטים ואחרי שהודיעו שיש גם את בוראט אז גם קניתי לו כרטיס.
1 – מישהו יודע אם אחרי שקניתי כבר 3 כרטיסים אם אני יכול לקנות עוד אחד ואז להשתתף במבצע של 4+1?
2 – אני נמצא בחיפה ביום שישי ושבת (תנחשו לאיזה סרטים אני הולך!) ורציתי לדעת אם יש המלצות כי אני לא רוצה לקנות בכח כרטיסים לעוד סרטים
תודה ענקית מראש
איזה יום מעצבן היה לי אתמול. ראיתי 5 סרטים, ואף אחד מהם לא היה מלהיב.
המעניין מכולם היה "ארוחת ערב עם נוריקו". דיון מעניין ומעמיק באפשרות להחליף את החיים הממשיים שלנו בחיים וירטואלים. נוריקו בת ה-17 מרגישה בודדה ולא מוערכת מספיק על ידי חבריה בבית הספר וגם לא על ידי הוריה. היא מוצאת אתר באינטרנט, שם היא מתידדת עם מספר אנשים, ובורחת לטוקיו, שם היא נפגשת עם מפעילת האתר ומצטרפת לעסק להשכרת משפחות לאנשים בודדים לזמן מוגבל. אביה, שמחפש אחריה, יוצר מעין הדמיה, שדרכה הוא מבקש להחזיר אותה לחיים הרגילים.
חבל שהדיון המרתק נפרש על פני סרט ארוך (שעתיים וחצי), שלא עורך את הטפל מהעיקר. הסיפור נפרש אחורה ולצד, ללא צורך. כמו כן, בהחלטה תמוהה, כמעט כל הסרט מובל על ידי וייס-אובר, דבר שגורם לניתוק רגשי מסוים, וכשמגיעה סצינת ארוחת הערב המדוברת משם הסרט, היא הופכת להיות מוגזמת מאוד.
"סקריטק" הצ'כי הוא סרט גימיק. קומדיה אילמת המשתמשת באקפטים קוליים וויזואליים מוצלחים, אבל ללא חוט שידרה סיפורי שיחזיק את הסרט, וכך קורה שלאחר רבע שבע מצחיקה מאוד, הסרט דועך לאט. מזל שהסרט לא ארוך (פחות משעה וחצי)
"11 גברים מחוץ לארון" הוא פשוט סרט רע. משחק איום ובמאי שנותן הרגשה שכאילו הכריחו אותו לביים את הסרט הזה, הורסים משהו שהיה יכול להיות קומדיה מוצלחת.
"תיבת נישואין" הוא "חתונה מאוחרת" – הגירסה הקירגיסטאנית. בחור קירגיסטאני מביא הביתה את ארוסתו הצרפתיה(נטשה רנייה בהופעה מכובדת). ההורים, כמובן, לא מקבלים אותה, ומייעדים לו כלה אחרת, "משלנו". הבעיה של הסרט היא שהקונפליקט לא מספיק חזק, ולא מחזיק את כל הסרט. הבדלי התרבות בין הצרפתיה המערב אירופית המודרנית, לבין הקירגיסטאנים המזרח אירופים הנחשלים, מהווהים הערת צד מעניינת לסיפור המרכזי, שכמעט לא קיים.
"גן התלייה" היפני הוא פשוט סרט איום. סרט שמבקש לבדוק את הצביעות במשפחה שאצלה "אין סודות" (בסצינה הראשונה בסרט מספרים ההורים לילדיהם המתבגרים בדיוק באיזה חדר של איזה מלון הם עשו אותם) צריך להיות או נועז מאוד או מרוסן מאוד. "גן התליה" מתחפש לסרט מתירני, אבל הוא בעצם שמרני מאוד. הכל מלווה בתנועות מצלמה פומפוזיות ובלתי מוסברות, ומוזיקה מונוטונית. באיזושהי נקודה בסרט ניתק חוט התסריט, והסרט הופך להיות חיקוי עלוב לדיויד לינץ'. פוי!
חמישה סרטים ביום זה בפירוש יותר מדי, גם ההנאה נפגמת עקב העייפות וגם כל הסרטים מתערבבים בראש. זה לא הוגן גם כלפי הסרטים אם אתה מבקר קולנוע, ייתכן שאם היית רואה את הסרט החמישי ביום אחר היית יותר סלחן כלפיו. אם זה מה שזה אומר להיות מבקר סרטים(הכי הרבה שראיתי בקולנוע היה שלושה ביום וגם זה לעיתים נדירות), נראה לי שאני משאיר את התענוג לאחרים.
שמעתי רק דברים רעים על "גן התלייה" (על הבוקר ביום ראשון 🙂 ) אבל כרטיס כבר יש לי.
"גן התליה" היפני איננו כל כך איום. הוא לא טוב, אבל לא כה גרוע. מדובר על סרט דיי איטי שהבמאי שלו כאילו אסף ואימץ כל מיני מוטיבים קולנועיים שמצאו חן בעניו. מעצבן במיוחד הוא הצילום מבעד ל(כביכול) מטוטלת. צילום שמתעקם שמאלה וימינה בחוסר טקט וחוסר הגיון. מה גם שמדובר על סחרחורת קלה לאחר שמה שניות.
הדבר היחיד שנחמד בו פחות או יותר הם כמה שוטים בודדים.
שפה מוזרה זו, יפנית.
טוב, יאללה.
אז אע"פ שהייתי יומיים וחצי בחיפה (בינתיים), ראיתי רק שלושה סרטים, כולם באותו יום. בעצם ארבעה – ראיתי שוב את "גם ילדים התחילו קטנים", אבל לא אכתוב על זה כעת. עם כל מיני מגבלות שהיו לי בעניין שהותי בחיפה, החלטתי לא ללכת לסרטים שראיתי כבר, כך שאת פקינפה השארתי לאחרים אפילו שדי התחשק לי כשכבר הייתי באיזור, והיו גם כמה וכמה סרטים מהפסטיבל שיצא לי כבר לראות – או ייצא לי עוד לראות בקרוב – שאולי אכתוב עליהם בסוף. כולל "עונות השנה", אני מסכימה עם מה שיאיר כתב עליו למעלה. דווקא בקשר ל-"מיס סאנשיין" שלא ראיתי שמעתי צרור התאכזבויות.
בכל מקרה, שלושה ימים בחיפה (ועוד יום שלם בירושלים אחרי זה) ממש הספיקו לי, יותר מדי ניתוק מהחיים שלי ומעצמי בזמן לא כ"כ טוב לזה, אז באמת הייתי צריכה הפסקה מההפסקה הזו 🙂
"נערה מקסימה" הקוריאני נראה בהתחלה כמו עוד סרט המתאר חיים עירוניים-רגילים של בחורה בודדה למדי, שנעה בין העבודה לבין יציאות עם חברותיה לעבודה לבין דירתה הגדולה-אך-ריקה, אבל בהדרגה ובאמצעות פלשבקים חושף דברים שעברו עליה ואת המניעים למעשים שלה אשר אנו רואים 'בזמן הווה'. בלי לספר פרטים מהעלילה, אגיד שהסרט מתאר בעדינות ובפשטות הן את תהליך ההיפתחות הרגשית שעובר עליה, והן את הדברים שהביאו אותה מלכתחילה לסגירות שממנה היא יוצאת בהדרגה. ולשמחתי, הוא לא היה מה שציפיתי שיהיה מבחינה עלילתית. נראה לי שלא מעט אנשים בקהל קצת השתעממו מהקצב המינורי של הסרט, אבל בעיניי הוא היה יפה ומרגש.
"מה שהשלג מביא" הוא דרמה משפחתית שממוקמת בסביבה שהיינו אולי מקשרים יותר לחלקים מסוימים בארה"ב מאשר ליפן – חוות סוסים המטופחים למירוצי מזחלת (שזה לא סוג המירוצים שרגילים לראות בארצות ממערב לנו, ועל כן קריאות הרחמים שפרצו מהקהל כלפי הסוסים בתחילת הסרט) – ואולי בגלל זה מישהו חשב שהוא מיוחד. הוא לטעמי היה מאוד סתמי, לא רע, פשוט שום דבר יוצא דופן ודי צפוי. אמנם לא ערוץ הולמרק, אבל סתם. בעבודה הקולנועית וביחסים בין הדמויות לא היה תחכום, עומק או רגש שבאמת תפסו אותי, ואני מודה שעם העלילה השקופה, די השתעממתי. בוודאי הייתי נהנית יותר אם הוא היה קצר יותר. ליתר דיוק, אם חלקים מסוימים ממנו היו קצרים יותר. אני מודה שהייתי עייפה (מכל מיני סיבות, לאו דווקא פיזיות), וייתכן שהייתי פחות סבלנית ממה שהייתי במקרה אחר מול הסרט הזה.
"לגמור את הנשיא" הוא סרט הזוי (זו ממש לא מילה שלילית אצלי). דווקא נהניתי, היה שם הרבה הומור (לא רק שחור/אלים) וקצת שיגעון ובלאגן, סליחה על המילים העממיות, אבל נדמה לי שהפן ההסטורי התפספס עליי, ולא רק עליי. הבנתי מי זה מי ולמה באופן כללי נעשה מה שנעשה, אבל את ההסבר הפוליטי המדויק לא קלטתי מהסרט, כך שמבחינתי זה לא שינה הרבה אם זה היה בקוריאה כלשהי או בכל דיקטטורה אחרת. אולי זה בכוונה. דניאל ואחרים – היו כתוביות בקוריאנית כשדיברו יפנית בסרט – די הכרחי אם רוצים להבדיל, מאחר שלאוזן שאינה מומחית בשתי השפות הן נשמעות מאוד דומות, בניגוד, למשל, לסינית כלשהי ויפנית. אם, כמובן, אתה תופס את המשמעות שיש למשחק הזה מבחינת השפות והתרבויות, וכאמור, עבורי את הצד הזה כנראה צריך לחקור לפני או אחרי הצפיה. מעבר לזה אהבתי את הפארודיה שהוא מהווה על השלטון שם, ובעצם בכל מקום, לכל אורכו, ובמיוחד את רמת האבסורד הגדלה-והולכת עם התקדמות הסרט. בקיצור, נהניתי ואף שועשעתי והוצחקתי. היה גם מרשים למדי קולנועית. אבל יצאתי עם הרגשה שפספסתי פן עמוק יותר, של ידע הסטורי, שהיה יכול להעשיר את הצפייה. מצד שני, ב"שבעה צעדים" זה לא ממש הפריע לי, אז אולי זה קרה פה כי ראיתי את הסרט בלילה, ואמרתי שכבר בסרט-שלפני הייתי עייפה 🙂
.
.
.
.
חוץ מזה, אם מישהו מתעניין, יש לי עוד את קאוריסמקי (כבר הכרזתי שאני מתה עליו?) ואת 'גן התלייה' ביום שישי, ואולי עוד דברים מסביב (חמישי בלילה ושבת), אם יהיה לי זמן וחשק/כוח/סבלנות.
נ.ב. אני לא מבינה למה צריך חושך ב-17:00! זה אמנם נחמד לגלות ש"רק" שש בערב ולא שמונה כמו שזה נראה אם מסתכלים החוצה, אבל גם לאור יום יש יתרונות, במיוחד אם אפילו בחושך עדיין שרב.
וואו, יש לעיל איזה 600 מילים.
סטיבי, גם לך יש איזה תיק הלו קיטי שנדע לזהות אותך?
חוששתני שיש לי תיק שחור חלק וחסר ייחוד (אולי כבר אין כאלה, אז ייחודו בחוסר ייחודו).
כמו שאני נוהגת לומר – פשוט תצעקו באולם, "מי זו סטיבי?" זה בדרך כלל עובד, אם לא מתביישים 🙂
או דרך נפלאות המייל ב-steviedav@walla.com (נא לכתוב שורת נושא של יותר ממילה אחת, אחרת זה ייגרף עם כמויות הספאם).
הוּרה! יורד גשם מחוץ לחלוני, לראשונה השנה! טוב, לפני דקה ירד, עכשיו כבר לא, אבל זה גם משהו.
אה, כן. יאיר, למיטב זכרוני *כל* זה חידוש, אבל אחכה למראה עיניים אם באמת יהיו 20+ סרטים של פליני בעותקים דנדשים, או כמה מחודשים, כמה סבירים, כמה בלתי נסבלים, וכמה חסרים 🙂
סליחה על חוסר האמונה, אני עוד זוכרת את פיאסקו ספיישל טריפו לפני שנים רבות. הרבה סרטים, כמה מקבצים, ורק אחד הוצג בסמוך למקום מגוריי דאז עם הבטחה ש"מאוחר יותר יוקרנו שאר המקבצים", דבר שמעולם לא קרה, אלא אם נהייתי לגמרי סנילית.
ואם כבר: אולי יעשו שוב את הרטרוספקטיבה לכבוד מר רובר לפאז'?
שבת שלום יקירי. במקום "תעושה" צ"ל "תעודה". ומתי תכתוב כבר על סקורסזה החדש ו/או על ראיון השער עתיר הרפרנסים שערכה עימו הגברת הזקנה ו/או תציע רשימה אלטרנטיבית של רגעיו הגדולים?
Italian director Gillo Pontecorvo, whose 1966 film The Battle of Algiers (La Battaglia di Algeri) was banned in France for years despite winning the top award at the Venice Film Festival and being nominated for three Oscars, has died in Rome at age 86. In an obituary, Reuters observed that the film, which depicted brutality against civilians by both sides in Algeria's war for independence from France in the 1950s, was shown to Pentagon officers and civilian experts after the U.S. invasion of Iraq in 2003. The invitation to the screening, the wire service recounted, read, "How to win a battle against terrorism and lose the war of ideas."