צלקת
מצד שמאל: איתי טיראן בכרזת "מחילות". מצד ימין, נעם רותם על גבי דיסק הסולו שלו. יש למישהו רעיון איך זה קרה?
תודה לליאון פלדמן על הצילום ועל המידע.
===========
זה רק אצלי או ש"מחילות" נורא מזכיר את "עונת הדובדבנים" של חיים בוזגלו? דיבורי המחאה אל נמען לא קיים, וסצינת הקעקוע של איתי טיראן מול סצינת נעיצת אות המלחמה על בשרו של גיל פרנק. =אנחה=
============
תמרה דובסון, שגילמה ב-1973 את קליאופטרה ג'ונס, בסרט בשם זה (אחד מסרטי הבלקספלויטיישן החביבים עליי), מתה ביום חמישי בגיל 59 מסיבוכים ממחלת הטרשת הנפוצה. (CNN)
===========
כבר כתבתי לפחות פעמיים על הביקורות המצחיקות של אנתוני ליין ב"הניו יורקר", עכשיו יש לכם הזדמנות לשמוע את ליין עצמו מקריא אחת מהן. מדובר בביקורת ארסית ושנונה על "מלחמת הכוכבים 3: נקמת הסית" וההקלטה היא מערב ההומור של פסטיבל הניו יורקר מלפני שנה. מקסים לשמוע את הביקורת עם האינטונציות והפאוזות, וההגייה הבריטית של ליין, שבעצמו נשמע לרגעים קצת כמו C3PO. באותו עמוד תוכלו לשמוע גם את נוח באומבך (התסריטאי-במאי של "חיים בין השורות") מקריא קטע שכתב לעיתון בשם "כלבי הוא טום קרוז", את פול ראדניק (תסריטאי קאמפי והאיש מאחורי מבקרת הקולנוע הפיקטיבית של "פרמייר", ליבי-גלמן ווקסלר) מקריא קטע פרי עטו, ואת דיוויד רמניק, עורך המגזין, מקריא קטע מאת וודי אלן.
==============
הצרות של ה"ווילג' וויס" נמשכות. לפני כמה חודשים נקנה המקומון הניו יורקי על ידי רשת עיתונים מפלורידה המזוהה עם קו שמרני, גם פוליטית וגם כלכלית. הםקיצצו את תקציב מדור הקולנוע המפואר בחצי, פיטרו לא מעט מכתבי העיתון, וכמה מפרשניו הוותיקים, והשבוע הם הגיעו גם למבקרי הקולנוע. תחילה פוטר מייקל אטקינסון, אחד ממבקרי הקולנוע של העיתון, ובסוף השבוע פוטר גם דניס לים, עורך המדור ואחד המבקרים בו. עם זאת, ההנהלה מציינת (נכון לעכשיו) שמקומו של ג'ים הוברמן, מבקר הקולנוע הראשי של העיתון והאש הכי מזוהה איתו, מובטח שם ושהמחלקה תיבנה מחדש, עם עורך חדש, סביב שמו. ריי פרייד, בדיווחו על השתלשלות האירועים, מעדכן שהוברמן "אינו מאושר מהמצב". אנתוני קאופמן, שכתב מדי פעם למדור, מספר על הקדנציה של לים וחותם בבשורה המרה: "הווילג' וויס מת".
אוי, "עונת הדובדבנים" היה סרט טוב, הרבה יותר טוב מרוב הסרטים של בוזגלו, למה להטפל אליו ?
אוי. מדור הקולנוע של ה”ווילג’ וויס” הוא אחד הבודדים שאני מקפיד לקרוא כל שבוע. חבל שהם מפרקים את החבילה. חוץ מה"ניו יורק טיימס" וכמה אתרי אינטרנט עצמאיים זה לא משאיר הרבה מבקרי קולנוע אינטליגנטיים ומביני עניין.
האתוס הויזואלי של כולנו זהה והעולם הפנימי של הדורות הולך ונהיה דומה יותר ויותר עם הגלובליזציה, כך שגם אם אין פלגיאט הדמיון בין התמונות רחוק מלהיות מפתיע. יכול להיות ששניהם העתיקו מאותו מקור, יכול להיות ששני הצלמים סתם חושבים אותו דבר כבר. תחשוב על זה רגע ברצינות, כמה צילומים של אדם מול שקיעה אתה רואה בפליקרים? במבוא לצילום מראים לצלמי העתיד בדיוק את אותן תמונות, זה לא מקרי.
זה ששני הצילומים דומים זה מילא, אבל למה שניהם כל כך מכוערים?
וכאן, זוכת פסטיבל דימונה, מיכל קליין מתיכון מקיף עומר. תתענגו –
http://www.dimonafest.org/images/winners/shishaRegaim.htm
מזמן לא התאכזבתי כל כך מסרט כמו שהתאכזבתי מ'המעיין'. דארן ארונופסקי הוא במאי מבריק והיה נורא מאכזב לגלות שסרטו החדש ה'מעיין' שפתח את פסטיבל חיפה (התגנבתי להקרנה) הוא מעין שילוב בין 'הסיפור שאינו נגמר' ל'גוניס'. הבימוי מאוד מרשים והצילום מהפנט אבל התסריט הוא קישקוש עמוס ברעיונות משומשים וכל זה מאת בימאי שנחשב לחדשני ומקורי. אני קצת מגזים הסרט לא רע, אבל חוזר על עצמו לעייפה ומבימאי כזה אני מצפה ליותר.
לצערי נפלתי בעוד סרט בפסטיבל – 'הכיוון מערב' – סרט לא אמין בגרוש ומביך, חובבני בכל קטגוריה, אפשר להגיד שמדובר באחד מהסרטים הבודדים אותם עזבתי באמצע.
לשמחתי הבוקר נפלתי על יצירת מופת – 'פלנדרס' של הבימאי ברונו דומונט. ברונו הוא בימאי שאני מאוד אוהב. הוא ביים את יצירת המופת 'חיי ישו' (la vie de jesus) שבדומה לפלנדרס גם חיי ישו מתאר מערכות יחסים מנוכרות המבוססות על סקס קר ושינאת זרים המסתיימות באלימות. 'פלנדרס' הוא סרט אנטי מלחמתי מטלטל המטפל באבסורד של המלחמה דרך משולש האהבה הקולנועי קלאסי. כמו בסרטיו הקודמים 'האנושיות' ו'חיי ישו' גם פה מדובר ביצירת מופת.
בסיום הסרט הוקרן סרט אנטי מלחמתי מקסים – יאיר, למה עזבת באמצע, בגלל הקרנת הוידיאו?
רוה להארטלי: אתה בוודאי חושב שאני מישהו אחר. אולי דובדבני? את "רובו עץ" (הדבילי במקצת, לטעמי) ראיתי עד הסוף.וכן, הקרנת הד.וי.די היתה מזעזעת.
ת.נ.צ.ב.ה תמרה דובסון, אמזונה שחורה גדולה מהחיים.
למי שלא יצא לו… סרט ההמשך של קליאופטרה ג'ונס לוקח את הראשון בהליכה.
"אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר"
כן, אתמול היה לי יום טוב בפסטיבל. שלושה סרטים ראיתי, שלושתם טובים, מעניינים, ומשאירים אחריהם חומר למחשבה ומשקל רגשי.
הבעיה היחידה שאני מוצא בפרינציפ של פסטיבלי קולנוע, היא המעבר הרגשי החד שאני צריך לעשות לפעמים בין מצבי רוח. סרט מסוים משאיר משקל רגשי מסוים, אבל בעוד 20 דקות מתחילה עוד הקרנה…
ככה הרגשתי אתמול, לאחר הצפיה ב"שלושה ימים בספטמבר", סרט דוקומנטרי אמריקאי המתאר את הזוועה בבסלאן. 2 בעיות קולנועיות עיקריות מצאתי בסרט: אחת היא העובדה שהויכוח הציבורי-תקשורתי שהתחולל בישראל לגבי מה מותר ומה אסור להראות בדיווחי החדשות בעת פיגועים כאילו פסח על יוצרי הסרט הזה, כך שברגעים מסוימים, הרגשתי כאילו אני צופה בפורנוגרפיה מסוג מסוים. צילומים של גופות, ראש כרות (לא בקלוז אפ, אבל בכל זאת…), כתמי דם רבים- בקיצור פירוט רב מידי של הזוועה. הבעיה השניה היא שהסרט אמריקאי, וזה אומר שימוש במניפולציות רגשיות שקופות. המזל של הסרט היה שזה נעשה בצורה מינורית יחסית, וכך יצאתי מהסרט עם מועקה מאוד כבדה, וראש מלא מחשבות.
לא מצאתי הרבה זמן למחשבות, מכיוון שרצתי מהר לאוטו (שאני מחנה במקום רחוק יחסית מהסינמטק, היכן שאני לא צריך לשלם, אבל גם במקום חוקי), ונסעתי לקריגר (במרחק כחמש דקות נסיעה) על מנת לצפות בסרטו של פיליפ לוארה "אל תדאגו, אני בסדר". שם המשחק אצל הבמאי הזה הוא הטון. כמו בסרטו הקודם, "המגדלור", שהוקרן בהקרנות סדירות בישראל, כך גם כאן, שומר לוארה על טון רגוע ובוטח, בו הוא מוביל אותנו הצופים אל תוך הסיפור. למרות שחלק מהמהלכים העלילתיים של הסיפור נראים קצת מופרכים (באמת כל כך קל להתגנב אל תוך מחלקה סגורה בבית חולים פסיאטרי ?), עדיין הרגשתי שאני נותן יד לבמאי וסומך עליו בכל דרך אשר יוביל אותי. מעט מאוד במאים בעולם נותנים לי הרגשה כזאת, ביטחון מוחלט ביכולתו להוביל אותי בנבכי הסיפור מבלי לאבד לרגע את השליטה במרכיבים הקולנועיים של הסרט (בטחון כזה יש לי באלמודובר, שאמנם סגנונו אחר, אבל שליטתו במדיום אבסולוטית). נושא הסרט הוא בחירה בחיים. זה קצת מוזר לומר את זה, שהרי איננו בוחרים להיוולד, אבל גיבורת הסרט, בעקבות היעלמות אחיה האהוב, פשוט מפסיקה לחיות: מפסיקה ללמוד, מפסיקה לאכול, ומאושפזת בבי"ח פסיכיאטרי. מכתב שמגיע מהאח מוציא אותה מהאישפוז, אבל היא עדיין לא חוזרת לחיות ממש, אלא רק לעשות את הנדרש: לאכול, ולעבוד כקופאית, בשביל לכסות את ההוצאות, אבל היא עדיין מסרבת ללמוד בשביל להתקדם, או אפילו לנסות חיי אהבה כל עוד היא לא יודעת את הסוד שקשור באחיה. את הסצינה האחרונה אהבתי במיוחד, בה (אין ספוילרים, אל תדאגו) הגיבורה והבחור שאיתה יודעים כל אחד את הסוד, יודעים כל אחד שהשני יודע את הסוד, אבל לא אומרים אותו. זאת אמנות האנדרסטייטמנט של הבמאי הצרפתי הזה. פיליפ לוארה, תזכרו את השם.
הסרט השלישי שראיתי אתמול הוא "תנועה מגונה" של צחי גראד. אז קודם כל, הופתעתי: מקריאת התקציר של הסרט (מסעו של מיכאל קליינהאוס, אזרח פשוט, כנגד עוולות השלטון הישראלי) חשבתי שאני הולך לראות קומדיה מטורפת, אפריים קישון סטייל, ולא כך היא. צחי גראד מנהל דיון רציני, שקול, בתרבות השלטון הישראלית הקלוקלת (מוזר, אגב, לראות את תמונתו של נשיא המדינה, קצב, מציצה מאחורי כל מיני שוטרים. פרשת קצב פרצה, אני משער, לאחר שהצילומים הסתיימו). תסריט מהודק ומצויין, בימוי שקול, שבדרך כלל שומר על אחדות סגנונית, שחקנים טובים- אבל בכל זאת הרגשתי שחסר לי משהו. משהו אחד קטן שירים את הסרט מסתם סרט טוב, למשהו שבאמת ילהיב ויטלטל. זה מגיע רק בסוף. איזו אירוניה לראות את דגל ישראל מתנוסס ברקע בסוף שכזה. כשהסרט יצא, תלכו לראות, ותעשו "תנועה מגונה" לשלטון.
אז כן, "אתמול היה טוב", ו"יהיה גם מחר"?
זה אמנם אחרי עשור בערך, אבל הי, בבקשה 🙂